אנידז'ר נ' רימון

החלטה

בפניי בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיבה, גב' זהבה רימון (להלן: "רימון"), למכור את דירתה ברח' דיזנגוף 27 בתל אביב (להלן: "הדירה"), לאחר.

המבקש, אברהם אנידז'ר, הוא בן זוגה של גב' איריס ונטורה (להלן: "ונטורה"). על פי הנטען בבקשה, המבקש, באמצעות ונטורה, ביקש לרכוש מרימון את הדירה. נוהל בין הצדדים משא ומתן ממושך עד אשר בחודש מרץ 2012 הושגה הסכמה לגבי מחיר הדירה, אלא שרימון ביקשה לבצע בדיקות נוספות מול עיריית תל אביב. ביום 16.4.2012, נפגשו המבקש, ונטורה ורימון בדירתו של המבקש, המצויה אף היא באותו בנין, וסיכמו את העיסקה בלחיצת ידיים. ביום 19.4.2012 הודיעה רימון לונטורה באמצעות הודעת מסרון כי העסקה סגורה. בעקבות כך העביר בא כוחה של רימון טיוטת הסכם מכר לבאת כוחו של המבקש. זו העבירה הערות מינוריות לטיוטה ואף נקבע מועד לחתימה. דא עקא, רימון הודיעה לפתע כי היא חוזרת בה מן העיסקה וכי היא מבטלת אותה. מכאן הבקשה שבפניי.

רימון טוענת בתגובה לבקשה כי כאשר הציעה את הדירה למכירה, היא לא ידעה על קיומה של תב"ע שעשוייה להשפיע על שווייה של הדירה. היא אכן ניהלה משא ומתן עם ונטורה, אך לא ידעה כי ברשות ונטורה מצוי מידע לגבי תב"ע שמשביחה את שווי הדירה. ונטורה הציעה תחילה תמורת הדירה סך של 1,750,000 ₪, וסורבה. לאחר מכן היא הגדילה את ההצעה לסך של 1,850,000 ₪, ושוב סורבה. לבסוף, כאשר הציעה עבור הדירה סך של 1,900,000 ₪, הסכימה רימון לנהל עימה משא ומתן על בסיס הצעה זו. יחד עם זאת, הובהר לונטורה לכל אורך המשא ומתן כי ההסכמה הסופית למכירת הדירה תלויה בחוזה מחייב וכי יש להגיע להסכמה בדבר מועד מסירת החזקה בדירה. ונטורה דרשה מסירת חזקה ביום 30.6.2012 ואילו רימון הסכימה למסור חזקה רק ביום 30.7.2012. בנוסף הבהירה רימון לונטורה כי תנאי לחתימת ההסכם הוא עריכת בדיקה בעיריית תל אביב בנוגע להיטל השבחה או לשינויים בתב"ע. רימון טוענת עוד כי ונטורה הבהירה לה שחתימת הסכם עד ליום 30.5.2012 היא תנאי לעסקה כולה. עוד טוענת רימון כי בפגישה שנערכה ביום 16.4.2012 הובהר כי המחיר של 1,900,000 ₪ עשוי להשתנות בהתאם לממצאים שיעלו מבדיקה בעיריית תל אביב. אכן, ביום 13.5.2012 הועברה לונטורה טיוטת הסכם על ידי בא כוחה של רימון, אך נאמר בה כי היא נשלחה בטרם עיינה בה רימון וכי מדובר בטיוטה לצרכי משא ומתן בלבד. רימון מאשרת כי קבעה פגישה עם עורך דינה כדי לעבור על טיוטת החוזה שהכין ועל הערותיה של ונטורה, אלא שביום 24.5.2012 הודיע לה בטלפון אדם מסויים, שאת פרטיו היא אינה מציינת, כי ביום 15.6.2012 עומדת להיות מופקדת תב"ע בעיריית תל אביב, אשר משביחה את הבנין והדירה. לדבריה, יש להניח כי ונטורה ידעה על כך ולכן לחצה על ביצוע עסקה מהירה, מה גם שתשלום היטל ההשבחה עתיד ליפול על שכמה של רימון. בנסיבות אלה, החליטה רימון שלא למכור את הדירה וכן לבטל את הפגישה שנקבעה בין הצדדים אצל עורך דינה. לדבריה, יש לדחות את הבקשה שכן לא נערך בין הצדדים כל הסכם בכתב וגם לא הוסכם על מועד המסירה של הדירה ואף לא על מחירה. גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם יינתן צו מניעה זמני, היא לא תוכל למכור את הדירה במשך מספר שנים.

הבקשה נקבעה לדיון במהלכו נחקרו ונטורה ורימון על תצהיריהן, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן צו מניעה זמני כמבוקש, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

כידוע, השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם הנזק שייגרם למבקש ניתן לפיצוי כספי. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).

בעניננו, עלה בידי המבקש להוכיח זכות לכאורה לסעד העיקרי המבוקש על ידו. אכן, הצדדים לא חתמו על הסכם פורמלי בדבר מכירת הדירה, אך לא ניתן להתעלם ממסרון ששלחה רימון לונטורה ביום 19.4.2012, לאחר משא ומתן ממושך שניהלו, בו כתבה לה את הדברים הבאים:

"דחיתי ליום א' את הפגישה עם העו"ד. את יכולה להכין הכל, סוכם על מכירת הדירה לכם. אין כל בעיה. דיברתי עם העו"ד טלפונית. ראי את הענין כסגור ומוסכם בשעה טובה."

מדובר בהודעה שנוסחה באופן נחרץ וברור, המעידה על גמירת דעת למכור את הדירה למבקש. נוסח ההודעה אינו עולה בקנה אחד עם גרסתה הנוכחית של רימון, לפיה כל שהסכימה אותה עת היה אך ורק לנהל משא ומתן עם ונטורה לגבי מכירת הדירה.

גם הטענה כאילו אי הוודאות בענין קיומו של היטל ההשבחה היא שמנעה את כריתתו של ההסכם, מנוגדת לחומר הראיות. בהודעת מסרון מיום 30.3.2012 בישרה רימון לונטורה את הדברים הבאים: "היי איריס יקרה! אור ירוק לסדר משכנתא. היום קיבל העוד [כך במקור- ח.ב.] שלי הודעה על היטל השבחה." מכאן שבעיית היטל ההשבחה נפתרה עוד לפני המועד בו הודיעה רימון לונטורה כי "הענין סגור".

יתר על כן, כאשר ונטורה שאלה את רימון בהודעה מיום 30.3.2012 "כלומר מתקדמים לעסקה?", השיבה לה רימון בנחרצות: "בשורה טובה לכבוד האביב! ... צרי איתי קשר מתי שמתאים לך לרכישת הדירה."

אכן, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה האם מועד המסירה של הדירה יהיה ביום 30.6.2012 כפי שביקשה ונטורה, או רק ביום 30.7.2012 כפי שביקשה רימון, אך לכאורה, דומה כי מחלוקת זו לא היתה מסוג המחלוקות שעשויות היו להכשיל את העסקה כולה, שכן מדובר במחלוקת זניחה יחסית לגבי פרק זמן של 30 יום בלבד. יצויין בהקשר זה כי רימון כלל אינה מתגוררת בדירה זו, אשר עומדת ריקה מזה שנה לפחות ולכן קשה להניח כי ענין זה היה מכשיל את החתימה על החוזה הפורמלי. זאת ועוד, בעבר כבר נפסק כי העדר קביעה בהסכם בדבר מועד מסירת חזקה בנכס, איננו שולל אכיפתו של הסכם המכר. ראה ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' אליהו גת (1989) , פ"ד מד (1) 57, 65:

"ענייננו הוא בעיסקת מקרקעין, ו"מסוימותו" של הסכם בכגון דא נבחנת על-פי השאלה, אם ההסכם מהווה "מסמך בכתב" כמשמעו בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט .1969בראשונה נקבע, כזכור, כי אין הסכם עומד במבחן זה, אלא אם הוא מכיל את כל הנתונים והתנאים אשר הוגדרו כהכרחיים להתקשרות בעיסקת מקרקעין ... אך העיקרון שנתגבש בסופו של-דבר הינו, כי גם הסכם שנעדרים ממנו נתונים ותנאים הכרחיים להתקשרות ראוי להיחשב כמסמך בכתב, שבכוחו להעמיד התחייבות תקפה לעשיית עיסקה במקרקעין, אם הנתונים והתנאים ההכרחיים, אשר לא פורט בו, הינם מן הסוג הניתן ל"השלמה נורמאטיווית", על-פי החוק או הנוהג ... שמות הצדדים, מהות הנכס הנמכר, מחירו המוסכם ומועדי תשלומו פורטו במסמך פרט היטב. תיאור זהותו של הנכס הכלול בו הינו, לכאורה, סתמי וחלקי ("המגרש של החברה ברחוב לוינסקי פינת מרכולת"), אך בהעדר מחלוקת בין הצדדים ביחס למהות הממכר מהווה התיאור האמור תיאור מספיק ... אף העדר התנאה ביחס למועדי מסירת החזקה והעברת הבעלות בקרקע איננו פוגם בהסכם, שכן מועדים אלה ניתנים להשלמה מכוח הדין (ראה סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973)." (ההדגשה אינה במקור).

טענתה של רימון לפיה המחיר לא היה מוסכם, אינה עולה בקנה אחד לא עם הודעת המסרון ששיגרה לונטורה ואף לא עם הטיוטה שערך בא כוחה של רימון בה נקוב המחיר של 1,900,000 ש"ח. בהקשר זה טענה רימון בעדותה כי הנחתה את בא כוחה לרשום בחוזה את המחיר בו נקבה ונטורה, וכי לא מדובר בהסכמה שלה שזהו אכן המחיר המוסכם, אך מדובר בגרסה מופרכת על פניה, שכן חזקה על כל אדם שהוא מנחה את בא כוחו לכלול בטיוטה שהוא מכין את התנאים שהוא מסכים להם, ולא את התנאים שבעל הדין השני דורש.

הודעתה של רימון לונטורה מיום 19.4.2012 היא ראיה אובייקטיבית לכאורה לגמירת דעתה למכור את הדירה למבקש תמורת סך של 1,900,000 ₪. כפי שנפסק בענין בוטקובסקי הנ"ל:

"קיומה של גמירת דעת נבחן על-פי אמת-מידה אובייקטיווית ... את כוונתו של צד לחוזה להתקשר התקשרות חוזית מחייבת עם זולתו אין בוחנים על-פי הלוך-נפשו הסמוי, אלא על-פי ביטוייו החיצוניים הגלויים."

טיוטת החוזה שהכין בא כוחה של רימון, אף אם רימון לא בדקה אותה, היא ראיה לכאורה לקיומה של מסויימות, שכן הסתייגותה היחידה של רימון מאותה טיוטה נוגעת לענין מועד המסירה, שכפי שכבר צויין, איננו מהווה תנאי הכרחי לתוקפה המחייב של העסקה, ולענין המחיר, שלגביו כבר ציינתי כי לכאורה הוא סוכם עוד קודם לכן, ללא הסתייגות. על כן, המבקש ביסס זכות לכאורה לקבלת סעד האכיפה המבוקש על ידו.

דומה גם כי הפגישה שנקבעה למבקש עם בא כוחה של רימון נועדה לשם חתימה על חוזה המכר ולא לשום צורך אחר, שכן תכלית זו של הפגישה נכתבה על גבי מספר הודעות ששלחה ונטורה לרימון, וזו כלל לא טרחה לתקן את הדברים ולהסביר כי מדובר בפגישה שנועדה אך ורק לצרכי ניהול משא ומתן, להבדיל מפגישה לצרכי חתימה. זאת ועוד, ונטורה אף טרחה וגייסה כספים לקראת אותה פגישה ואף הודיעה על כך לרימון (ראה מסרון מיום 18.5.2012), כאשר ביקשה ממנה לדעת כיצד בדיוק יש לאיית את שמה של רימון על גבי השיק הבנקאי.

באשר לאותה שיחת טלפון מסתורית שקיבלה רימון מאדם כלשהו שבישר לה על הפקדה צפוייה של תב"ע משביחה, דומה שרב הנסתר על הנגלה בגרסתה של רימון ומכל מקום לא הובאו בפניי ראיות כלשהן שאכן קיימת תב"ע משביחה ושונטורה ידעה אודותיה.