מבוא
תביעה זו עניינה פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, מר מיכאל שרף (להלן: "
התובע"), לטענתו, בעת שעבד אצל הנתבעת, "אסותא" מרכזים רפואיים בע"מ (להלן: "
הנתבעת").
עובדות התביעה וטענות התובע
התובע, יליד 18.11.54 הינו טכנאי רנטגן במקצועו והועסק אצל הנתבעת החל מיום 11.5.92 כטכנאי MRIו-CT.
בשנת 1996 פרץ סכסוך עבודה בין טכנאי ה-MRIו-CT(להלן: "
הטכנאים") לבין הנהלת הנתבעת נוכח דרישת הטכנאים לקבל תוספת תשלום עבור עבודה במשמרת לילה. בתחילת שנת 1998 הכריזו הטכנאים על סכסוך עבודה בינם לבין הנהלת הנתבעת.
בתקופה זו היה התובע הטכנאי היחיד שהמשיך לעבוד במשמרות לילה. כתוצאה מכך, לטענתו, נאלץ מחד לעבוד משמרות רבות וארוכות ומאידך נוצרו ריבים, מתחים וויכוחים יום-יומיים בינו לבין יתר הטכנאים על רקע עבודתו במשמרות הלילה.
ביום 9.4.98 הגיע התובע למקום עבודתו אצל הנתבעת ופגש שם 4 טכנאים מהמחלקה שלו. אלו פנו אליו והחלו להתווכח עימו מדוע הוא ממשיך לעשות משמרות לילה, למרות שהוכרז על סכסוך עבודה עם הנהלת הנתבעת. הטכנאים איימו עליו, לטענתו, כי יחרימו אותו ויקשו על תפקודו בעבודה. ויכוח זה (להלן: "
הויכוח" או "
הויכוח החריג") היה חריג בעוצמתו ולווה - כך טוען התובע - בצעקות, גידופים ומילות גנאי שהופנו כלפיו.
לאחר הויכוח, סיפר התובע לחברו לעבודה, רוני דרורי (להלן: "
דרורי"), אודות הויכוח. לטענתו סיפר לו דרורי, כי יום קודם לכן, דהיינו ביום 8.4.98 התקיימה ישיבה של הטכנאים בה הועלו טענות קשות נגד התובע.
התובע טוען, כי כתוצאה מהויכוח הוא התרגז מאוד וחש כאבים בחזה ותחושת חנק. הוא מוסיף וטוען, כי כתוצאה מהויכוח, הוא עבר ביום 10.4.98, למחרת הויכוח, אוטם חריף בשריר הלב (להלן: "
התקף
הלב" או "
האירוע הראשון"). התובע אושפז בבית החולים למשך כשבוע ולאחר מכן שהה במנוחה מלאה בביתו עד ליום 1.11.98. לטענתו, למרות שהרופאים שטיפלו בו המליצו כי יימנע מעבודה פיזית ומלחצים נפשיים, על מנת להשתקם, ביקש התובע לחזור לעבודתו. רופא תעסוקתי שבדק אותו, ד"ר רוג'ר ברנשטיין, אישר לו לשוב לעבודה חלקית אצל הנתבעת, בתנאים מגבילים של עבודה במשך חמש שעות ביום, פעמיים בשבוע.
הנתבעת לא השיבה את התובע לעבודתו המקורית אצלה כטכנאיMRI ו-CT, אלא שיבצה אותו, לטענתו, כטכנאי מן השורה במחלקת הרנטגן (להלן: "
העבודה החדשה"), זאת בניגוד להסכם העבודה ביניהם ותוך הפרתו, מבלי להפנות את התובע לרופאים שיבחנו מהו סוג העבודה שמסוגל התובע לבצע בעקבות התקף הלב.
לטענת התובע, בעבודתו החדשה נדרש לבצע עבודה פיזית מאומצת שלא היתה חלק מעבודתו בעבר בנתבעת. הוא התלונן על כך בפני הנהלת הנתבעת, בפרט בפני מנהלת מכוני ההדמיה אצל הנתבעת, הגב' יעל שבירו, וטען כי עבודתו החדשה איננה תואמת את מצבו הרפואי ומגבלותיו לאחר התקף הלב שעבר.
לטענתו, הנהלת הנתבעת באמצעות הגב' שבירו התעלמה מתלונותיו.
ביום 18.12.98 התאשפז התובע שוב בעקבות לחץ בחזה, לאחר שהתרגז בזמן העבודה והתמוטט (להלן: "
אירוע הלב החוזר"). בעקבות אירוע זה, קבע הרופא התעסוקתי ביום 7.1.99 כי על התובע להפסיק את עבודתו אצל הנתבעת באופן זמני, וקבע לו אי כושר עבודה של 100% למשך שנה.
ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בפניה התייצב התובע, קבעה לו ביום 13.10.99 קצבת נכות כללית בשיעור של 100%, דרגת אי כושר של 75% נכות יציבה, ונכות רפואית בשיעור של 86% (נספח י"ב לתצהיר עדותו הראשית של התובע).
ביום 18.12.98 הפסיק התובע לעבוד אצל הנתבעת. מאז לא הצליח התובע למצוא מקום עבודה חלופי. לטענתו, הוא איננו יכול לעבוד במקצועו כטכנאי רנטגן,MRI ו-CT, שכן אף מעביד - כך טוען התובע - לא מוכן ליטול על עצמו את הסיכון בהעסקתו בשל מגבלותיו הרפואיות של התובע.
לטענת התובע, לאחר אירועים אלו, הלך מצבו הבריאותי והתדרדר, עד שביום 14.8.2000 קבע הרופא התעסוקתי, ד"ר רוג'ר ברנשטיין, אובדן כושר עבודה של התובע לצמיתות, בציינו, כי "
בהתחשב במצב בריאותו הגופנית והנפשית, לדעתי הנ"ל איננו מסוגל לעבודה" (מוצג ת/13). ועדה רפואית נוספת של המוסד לביטוח לאומי קבעה ביום 11.2.03 כי מצבו של התובע הוחמר, וקבעה לו שוב נכות כללית של 100% (כאשר הנכות הרפואית היא 86%).
ביום 5.5.03 קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי אירוע אוטם שריר הלב בו לקה התובע ביום 10.4.98 מהווה פגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "
פסק הדין של בית הדין לעבודה").
מאז התקף הלב הראשון אושפז התובע בבית החולים חמש פעמים. ביום 13.7.03 הוא עבר אוטם חוזר תחתון בשריר הלב (להלן: "
מקרה האוטם השני"), ובמהלך האשפוז עבר צנתור והשתלת תומך.
ועדה רפואית נוספת של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו ביום 1.5.07 נכות צמיתה של 45% החל מיום 1.11.99.