אריאלי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהתכנסותה ביום 3.7.12 קבעה למערער דרגת נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 37(7)ב.

2.הוועדה התכנסה מכח פס"ד בתיק 49493-12-11 מיום 23.5.12 בו קבע השופט יוספי בסעיפים 5 ו-6 לפסק הדין:-

"לאחר עיון בהחלטת הוועדה, ולאחר שבחנתי את כל טענות הצדדים, הנני קובע כי דין הערעור להתקבל, ואפרט.

אין חולק, כי במקרה דנן נערך לתובע ניתוח במסגרתו קובעו 3 מחוליות גבו התחתון. בהחלטה ציינה הוועדה, כי רק במקרה של קיבוע כל 5 החוליות יש מקום להפעיל את סעיף 37(3). זהו למעשה נימוק הוועדה להחלטתה להעניק לתובע 20% נכות בהתאם לסעיף37 (7)(ב), ולא להפעיל את סעיף 37 (3)(א) המעניק 30% נכות.

דא עקא, שמעיון בסעיף הליקוי הרלוונטי לקיבוע עמוד השדרה התחתון, סעיף 37 (3)(א), עולה כי לא נכתב בו שיש צורך בקיבוע מלא של כל החוליות כדי לחסות בצילו.

למעשה, הוועדה נימקה את קביעתה בנימוק אשר אינו מהווה פרשנות לסעיף הרלוונטי, אלא שהוועדה הוסיפה לאותו סעיף תנאי אשר אינו מצויין בו.

הסעיף הרלוונטי, סעיף 37(3)(א), אינו מותנה בקיבוע מספר מסוים של חוליות. לפיכך, אין לקבל את קביעת הוועדה, לפיה יש צורך בקיבוע של כל החוליות לשם הפעלת סעיף זה.

כל שנכתב בסעיף זה הינו: "קיבוע עמוד השדרה המותני...במצב נוח".

לעומת זאת, כפי שעולה מסעיפי ליקוי אחרים, כאשר המחוקק רצה לציין כי נדרש קיבוע מלא של כל החוליות, טרח הוא לציין זאת במפורש בסעיף הליקוי הרלוונטי.

וכך עשה המחוקק למשל בסעיף ליקוי 37(4), שם נכתב:

"קיבוע מוחלט של כל עמוד השדרה".

לאור כל האמור לעיל, משהוועדה נימקה החלטתה בנימוק המהווה תנאי אשר אינו מופיע בסעיף הליקוי הרלוונטי, הרי שיש מקום להחזיר את עניינו של המערער לוועדה לעררים.

על הוועדה לנמק האם סעיף 37(3) חל בעניינו של המערער. הוועדה תיקח בחשבון כי בסעיף זה אין דרישה לקיבוע של כל החוליות, וכן אין בו דרישה למידה כזאת או אחרת של הגבלה בתנועה הנובעת מהקיבוע."

3.המערער טוען כי הוועדה הרפואית חזרה על נימוקה מהוועדה הקודמת ולא פעלה על פי פסק הדין מכוחו התכנסה ולפיו עליה לקחת בחשבון כי בסעיף 37(3) אין דרישה לקיבוע של כל החוליות ואין דרישה כזו או אחרת של הגבלה בתנועה הנובעת מהקיבוע. לאור זאת, מבקש המערער להחזיר את עניינו לוועדה רפואית בהרכב אחר על מנת שתקבע את נכותו לפי תקנה 37(3) ותפעל על פי פסק הדין בתיק 49493-12-11.

4.ב"כ המשיב טוענת כי הוועדה נדרשה לנמק האם סעיף 37(3) חל בעניינו של המערער והסבירה מבחינה רפואית את מהות ומשמעות הסעיף ואת הנסיבות בהן ניתן יהיה להפעילו. ב"כ המשיב טוענת כי מדובר בניתוח רפואי של מצבו הקליני של המערער ובכך מילאה אחר הוראות פסה"ד ולכן דין הערעור להידחות.

5.הוועדה הרפואית קבעה בהחלטתה:-

"הוועדה עיינה בפסק הדין מיום 23.5.12 ופעלה לפיו.

הוועדה מציינת שסעיפים 37(1), 37(2), 37(3), 37(4) מדברים על מצב של איחוי או קיבוע של כל החוליות של ע"ש או חלק אנטומי ממנו קרי, כל ע"ש צווארי או כל ע"ש מותני או כל ע"ש גבי, בהסתכלות על סעיף 37(4) מצוין קיבוע מוחלט של כל ע"ש. בסעיף 37(1), 37(2) ו-37(3) מדובר על קיבוע ע"ש אזורי – צווארי, גבי, מותני כולו ולצורך הגדרה מדויקת גם הוסף הסבר בסעיף באנגלית ANKYLOSIS, שמדבר בקיבוע של כל החוליות כל האזור לא זז ונמצא במנח קבוע ולכן הנכות נקבעת לפי מצב המנח, מצב נוח או בלתי נוח או דפורמציה קשה, במקרה שלא כל החוליות מחוברות כפי שמדובר במקרה שלפנינו קיימת תנועה בזגמנט הגב המותני ולא ניתן לקבוע אסיגמנט מקובע במצב נוח או לא נוח כי הסיגמנט זז, ז"א יש תנועות בגב תחתון במקרה כזה, הנכות נקבעת לפי הגבלה בתנועות.

הוועדה מציינת שקיבוע בין חוליות בעצמו לא גורם לנכות, אך גם לא גורם להגבלה בתנועות ובמקרים רבים ניתוח קיבוע בין חוליות גורם להגבלה קלה או מזערית בתנועות, והנכות נקבעת לפי ההגבלה בתנועה. הוועדה חוזרת ומציינת שסעיפים 37(1), 37(2), 37(3),37(4) מדברים על קיבוע ע"ש לא במובן אנטומי ניתוחי אלא במובן אי יכולת אנטומית להניע את הגב כתוצאה של חיבור גרמי של כל החוליות או סיגמנט ממנה. הוועדה משאירה על כנה את החלטתה מיום 6.9.11."