א.א. נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") ואח'

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לפיצוי בגין נזקים שלטענת התובע נגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 24.7.08, ואשר בה הוא נפגע כרוכב אופנוע.

התביעה הוגשה בתחילה נגד נתבעת 1 בלבד (להלן: "הנתבעת"), שבמועד אירוע התאונה הייתה המבטחת של התובע בביטוח חובה. הנתבעת חלקה על קיומו של כיסוי ביטוחי, בטענה שבמועד אירוע התאונה לתובע לא היה רישיון נהיגה המתיר לו לנהוג בישראל באופנוע בו הוא נהג. לפיכך טענה הנתבעת, שאין היא חייבת לשאת בנזקי התובע.

התובע, שבעת רכישת הביטוח מהנתבעת הציג לה רישיון נהיגה אמריקאי, טען כי לרישיון האמריקאי היה תוקף בישראל. בנוסף ובין היתר הוא טען, שגם אם לא, יש לחייב את הנתבעת לשאת בנזקיו כיוון שהיא הפרה את חובתה כלפיו כמבוטח, בכך שבטרם הנפיקה לו פוליסת ביטוח היא לא בדקה האם רישיון הנהיגה האמריקאי שלו תקף בישראל.

לנוכח המחלוקת שדרשה בירור עובדתי ומשפטי נפרד, הוריתי על פיצול הדיון. לפיכך נדונה תחילה שאלת חובתה של הנתבעת לשאת בנזקי התובע.

בהחלטה מיום 27.1.15, שניתנה לאחר קיומו של הליך הוכחות והגשת סיכומים, קבעתי כי הנתבעת חייבת לשאת בנזקיו של התובע. הטעמים לקביעה זו מובאים בהרחבה בהחלטתי ולא אחזור עליהם.

הנתבעת פנתה לבית המשפט העליון בבקשה למתן רשות לערער על ההחלטה (רע"א 1629/15). בהחלטתו מיום 19.5.15 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) את הבקשה, מבלי להידרש לשאלה שבמחלוקת. בית המשפט העליון קבע, כי על טענות הנתבעת להתברר בערכאת הערעור רק לאחר שיושלם ההליך כולו לפני הערכאה הדיונית.

לאחר דחיית הבקשה למתן רשות לערער התובע הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, על ידי צירוף נתבעים 2 ו-3 להליך. הנתבעים הם נהג הרכב הפוגע והמבטחת של הרכב הפוגע. התובע ביקש מבית המשפט להתיר את תיקון כתב התביעה, על מנת להבטיח שבמקרה שהנתבעת תגיש ערעור על החלטתי מיום 27.1.15, ובמידה שהערעור יתקבל ויוחלט כי הנתבעת אינה חייבת לשאת בנזקיו של התובע, התביעה לא תתיישן והתובע יוכל לתבוע את נזקיו מנתבעים 2 ו-3 בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בהחלטה מיום 23.4.17 התרתי את תיקון כתב התביעה באמצעות צירופם של נתבעים 2 ו-3 להליך. נתבעת 3 הייתה צד פעיל בהליך. היא נטלה חלק בדיונים והגישה סיכומים.

לאחר צירופם של נתבעים 2 ו-3 לתביעה, בית המשפט החל בבירור שאלת הנזק של התובע. עניינו של פסק דין זה הוא בנזקיו של התובע וגובה הפיצוי שיש לשלם לו.

הנזק - כללי

התובע נפגע בתאונה ברגליו, בכתפו, בצלע, ובאמותיו. הוא סבל משפשופים באמות; משברים מרוסקים בקרסול שמאל; שבר בצלע; וכן מקרעים בגידים ובכתף.

בנוסף – וכפי שיובהר בהמשך זה העיקר – התובע סובל לטענתו מכאבים עזים ומבעיות בתחום הנפשי.

בסמוך לאחר התאונה התובע אושפז בבית חולים איכילוב. במהלך האשפוז הוא עבר ניתוח לקיבוע השבר בקרסול שמאל והוא קיבל טיפול לשפשופים באמות. ביום 4.8.08 הועבר התובע לשיקום באשפוז מלא בבית החולים השיקומי "רעות". כשלושה חודשים לאחר התאונה, ביום 24.10.08, שוחרר התובע מבית חולים "רעות" והוא המשיך בשיקום בבית חולים זה במסגרת של אשפוז יום ל- 3 ימים בשבוע עד ליום 4.4.09, היינו במשך כחמישה חודשים וחצי נוספים.

הפגיעה האורתופדית בה נפגע התובע היא לצמיתות. היא מוצאת ביטוי בין היתר בכך שהתובע מתהלך עם קב או מקל הליכה. ואולם לטענת התובע, הבעיה העיקרית שממנה הוא סובל היא הכאב העז שנותר עמו ומלווה אותו מאז ועד היום, וכן בעיות נפשיות ובכללן דכאון וחרדה. לנוכח בעיית הכאב שממנה התובע סובל, הוא היה מטופל במשך שנים רבות במרפאות כאב. רופאים שטיפלו בו סברו כי הוא סובל מ"תסמונת כאב אזורי מורכב", הידועה בשם CRPS. הטיפול בבעיית הכאב התבטא בין היתר בהחדרת חומר לעמוד השדרה של התובע לשם שיכוך הכאב, וכן השתלת אלקטרודה לעמוד השדרה (סעיף 57 לסיכומי התובע). בנוסף, התובע קיבל במשך השנים מרשמים לשימוש בקנאביס רפואי במינונים גבוהים מאד לצד טיפול באופיואידים. לדברי ב"כ התובע, עו"ד בארי קפלן (שהוא גם חבר אישי של התובע), היו תקופות שלתובע היה רישיון לשימוש ב-400 גרם קנאביס בחודש. לדברי עו"ד קפלן, במועד בו דבריו נאמרו, יום 6.2.20, היה לתובע רישיון לשימוש ב-100 גרם קנאביס (עמ' 82, ש' 22). בנוסף, התובע קיבל תרופות פסיכיאטריות שונות.

התובע טוען, כי התאונה הייתה קו שבר בחייו. לדבריו, מאז התאונה חייו סובבים סביב ההתמודדות עם הכאב העז ממנו הוא סובל כתוצאה מהתאונה והניסיון להפיג אותו. לטענת התובע, מאיש עסקים ויזם הייטק מצליח הוא הפך לאדם שאינו מתפקד בכל המובנים; הוא איבד את כושר ההשתכרות שלו לחלוטין; והוא זקוק לעזרה רבה.

חוות דעת המומחים הרפואיים

לצורך בירור שאלת הנזק בית המשפט מינה מומחים רפואיים בתחומי האורתופדיה, הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה ורפואת הכאב.

המומחית בתחום האורתופדי, ד"ר מיכל עמית כהן, בדקה את התובע ביום 26.1.16. בחוות הדעת שנערכה על ידה, המומחית תיארה את פגיעותיו של התובע בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה כך:

"...שברים מרוסקים בטיביה ובפיבולה עם מעורבות מפרקית ופגיעה בתלוס שטופלו בניתוח הכנסת מסמר תוך לשדי לטיביה (רגל שמאל – א.ר.). התובע קיבל טיפול שיקומי ארוך כולל אשפוז ואשפוז יום ופתח תסמונת כאב – CRPS. במהלך האשפוז התלונן על כאבי כתפיים. נמצא ממצא מתאים לקרע במפרק ACJ מימין וקרע בגיד סופרהספינטוס משמאל. כמו כן נגרמו שבר ללא תזוזה בפטישון לטרלי משמאל ושבר בצלע 9 שנתגלו מאוחר יותר (מיפוי עצמות)".

המומחית ציינה כי בגין הפגיעות שמהן התובע סובל ברגלו השמאלית הוא מתהלך עם מקל הליכה; כי קיימת הגבלה קלה בתנועת הברך השמאלית; כי קיימת הגבלה ניכרת בתנועת הקרסול; וכן קיימים קיצור של הרגל ורגישות יתר.

המומחית ציינה בחוות דעתה, שהשברים שמהם סבל התובע טופלו והם מחוברים, וכי "סביר כי הגבלת התנועה קשורה גם במצב של CRPS". המומחית העריכה את נכותו של התובע בגין הפגיעה בקרסול שמאל בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 48(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 שעניינו קשיון בקרסול.

בגין פגיעה במפרק בכתף ובשכמה מימין המומחית העריכה את הנכות הצמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 39(3) לתקנות הביטוח לאומי, שעניינו נקע של עצם הבריח ללא הגבלה בתנועות. בנוסף, המומחית העריכה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה בגיד בכתף שמאל לפי סעיף 42(1)(ד)(I) לתקנות הביטוח הלאומי, שעניינו פציעות של שרירי הכתף.

בסוף חוות דעתה כתבה המומחית, כי "לאור הטיפול הממושך שעבר במסגרת מרפאות כאב ובהתיחס לכך, יש לדעתי מקום למינוי מומחה כאב שיתייחס לתסמונת CRPS כולל לבעייה התפקודית ולטיפולים ומעקב במסגרת מרפאת כאב בהמשך".

היוצא מהאמור הוא, שהמומחית העמידה את שיעור נכותו המשוקלל של התובע בתחום האורתופדי על 27.8%. הצדדים לא חלקו על קביעות אלה של המומחית. בנסיבות אלה אני מאמץ את קביעותיה וקובע, כי הנכות של התובע בתחום האורתופדי היא בשיעור של 27.8%.

המומחית בתחום הנוירולוגי, פרופ' א' קורן-לובצקי בדקה את התובע ביום 6.2.16. בחוות הדעת שהמומחית הגישה היא הביעה את דעתה כי התובע סובל מ-CRPS מסוג 1, שהתפתח בעקבות השבר בטיביה בקרסול שמאל. המומחית ציינה כי ההפרעות הנפשיות מהן סובל התובע (ועליהן יפורט בהמשך) גם הן גורם להתפתחות הבעיה.

המומחית הביעה את דעתה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 40% בהתאם לסעיף 29(4) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינו חולשת גפה. המומחית העירה, כי לא מדובר בנזק עצבי בלבד, אלא "במחלה מיוחדת עם מנגנון מורכב". היא הביעה את דעתה כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת, וכי הוא יידרש בעתיד למעקב של מרפאת כאב, אורתופד, פסיכיאטר ואורולוג.

המומחה בתחום הנפשי, ד"ר אילן טל, בדק את התובע ביום 24.1.16. המומחה כתב בחוות הדעת שהגיש, כי התסמין המרכזי שממנו התובע סובל הוא כאב. הוא ציין כי "הבדיקה הקלינית מדגישה מגוון תסמינים, שהמרכזי בהם הוא הכאב. כל תפקודו סובב סביב נושא הכאב ודרכים להקל אותו".

המומחה התייחס לכך שהתובע נוטל שנים רבות אופיואידים במינון גבוה, וכן גראס רפואי, וכי קיימת תלות מלאה. המומחה ציין, כי לנוכח השימוש ארוך הטווח באופיואידים קיימת התמכרות לפחות ברמה הפיזית וכי התובע בשלב זה מצוי בסטטוס של מכור.

המומחה כתב בחוות דעתו כי בשלב זה כי אין ביכולתו להעריך את נכותו הנפשית של התובע כנובע מהתאונה. וכך הוא כתב:

"צר לי, אך במצבו הנוכחי אין באפשרותי להעריך את נכותו הנפשית, שכן מחד, אינו מתפקד כמעט בכלל, ומאידך, חוסר התפקוד קשור ברובו לכאבים, והמצב הגופני עדיין לא התקבע. בנוסף לכל זאת, בשלב זה, קיים שימוש רב בגראס רפואי ובתרופות הגורמות למיסוך.

כאשר יתקבע המצב הגופני, ניתן יהיה להעריך בצורה טובה יותר את המצב הנפשי, בתשומת לב לדיכאון ולהתמכרות. כלומר: האם קיימת יכולת נפשית להסתגל למצב הגופני החדש".

את חוות דעתו סיים המומחה בהמלצה לטיפול במסגרת נפשית "מחזיקה יותר", להטבת הטיפול הפסיכיאטרי, ולתמיכה פסיכולוגית אינטנסיבית למשך שנתיים לפחות. המומחה סבר כי לאחר מכן ניתן יהיה לעמוד על מצבו הקבוע של התובע.

לאחר שהוגשו לתיק בית המשפט חוות הדעת של המומחית בתחום האורתופדי והמומחה בתחום הנפשי, התובע הגיש בקשה למנות מומחה רפואי בתחום הכאב. המינוי התבקש לנוכח הטיפול שהתובע מקבל לאורך השנים במרפאות כאב, וכן לנוכח ממצאיה והמלצתה של המומחית בתחום האורתופדי, ד"ר מיכל עמית כהן. בהחלטה מיום 13.9.16 בית המשפט נעתר לבקשה והורה על מינויו של ד"ר אלכסנדר מלצמן-צייחין.

לא למותר לציין, כי הנתבעת התנגדה למינוי מומחה בתחום הכאב, בעוד שהתובע עמד על מינוי כאמור (ר' "תגובה לבקשה למינוי מומחים רפואיים"; ו"תשובה לתגובה לבקשה למינוי מומחה בתחום הכאב"). דברים אלה נאמרים, שכן כפי שיובהר להלן, לנוכח חוות דעתו של ד"ר מלצמן-צייחין התהפכו היוצרת: הנתבעים מבקשים לאמץ את חוות דעתו של המומחה בתחום הכאב, והתובע מבקש לדחות אותה.

המומחה בתחום רפואת הכאב בדק את התובע ביום 1.8.17. המומחה, שעיין גם בחוות הדעת של שלושת המומחים שבדקו את התובע לפניו, חלק בחוות דעתו על האבחנה שהתובע סובל מ-CRPS. המומחה סבור, כי המוגבלות של התובע נובעת בעיקר ממצבו הנפשי הדורש טיפול וגמילה. לדעת המומחה, אם יינקט תהליך כזה יהיה שיפור ניכר בחישת הכאב של התובע ובתפקודו.

בחוות הדעת שהמומחה הגיש הוא הביע את דעתו, שהרופאים שטיפלו בתובע לא עשו את ההליך האבחוני הנדרש לצורך קביעה כי התובע סובל מ-CRPS. לדעת המומחה, לא נעשו בדיקות מספקות שיכלו לשלול אבחנה זו או לעזור באבחון מצבו הרפואי המדויק של התובע. המומחה כתב בחוות דעתו, שמצבו של התובע והכאב ממנו הוא סובל כיום נובעים מהתוויות רפואיות לא מתאימות שנעשו לאורך השנים. המומחה סבור כי לאורך השנים התובע קיבל טיפולים שלא מתאימים למצבו, ואף החמירו את מצבו.

לדברי המומחה, השימוש במינונים הגבוהים של התרופות הנרקוטיות (אופיואידים) והקנאביס שבהם מטופל התובע עד היום, מביא להחמרה במצבו הנפשי והפיזי, ובחישת הכאב. לדעת המומחה, טיפול זה שקיבל התובע הביא להתדרדרות במצבו לאחר השיקום האורתופדי שעבר והשיפור במצבו לאחר התאונה. בנוסף לכך, המומחה התרשם שיש האדרה של הכאבים על ידי התובע.

לדעת המומחה, מצבו הנפשי של התובע מחמיר ומשפיע לרעה על חישת הכאב שלו. בחוות דעתו המומחה התייחס לכך שלאחר התאונה התובע החל לסבול מתסמינים נפשיים ואובחן בסמוך לאחר התאונה כסובל מהפרעה הסתגלותית, תסמונת הדחק הבתר חבלתית (PTSD) לצד דיכאון וחרדה. בגין אלה התובע קיבל גם טיפול תרופתי פסיכיאטרי בסמוך לאחר התאונה. המומחה סיכם את חוות דעתו בקביעה כי מצבו הנפשי של התובע מוחמר מהתמכרות, וכי על מנת לעמוד על מצבו הנפשי הקבוע יש צורך בגמילה של התובע מהטיפול הנרקוטי והפסיכו-אקטיבי.

לדעת המומחה, הליך הגמילה צריך להיעשות "... במסגרת מחלקת יום פסיכיאטרי בשיתוף עם מרפאת התמכרויות" (עמ' 18 רישא). "חשוב לחזור ולהדגיש כי החולה עסקינן, ללא ספק, יהא זקוק לגמילה בהקדם האפשרי במסגרת מרפאה פסיכיאטרית/נרקולוגית להתמכרויות ולאחר מכן מר אלבוים יזדקק למעקב פסיכיאטרי צמוד לטווח ארוך... לאחר הגמילה האמורה והטיפול הפסיכיאטרי האינטנסיבי הנדרש, רצוי מאד להמליץ כחלופה לחולה על מגוון הטיפולים הלא תרופתיים כגון טיפולי ביופידבק, דמיון מודרך, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי אשר כלולים בסל הבריאות ועומדים לרשותו בתחום רפואת הכאב במכונים ובמרפאות כאב בקהילה או בבתי החולים בפריסה ארצית..." (עמ' 19 סיפא – 20 רישא. ההדגשה במקור – א.ר.).

אשר לנכות הצמיתה של התובע בעקבות התאונה, המומחה סבור כי לצד הפגיעה האורתופדית יש לתובע נזק עצבי קל בקרסול שמאל בעצב הפירונאלי. בגין פגיעה זו המומחה הביע את דעתו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 32(4) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינו פגיעה בעצב המלווה בהפרעה תפקודית בין קלה לבינונית (בין א' ל-ב').

עדויות המומחים בבית המשפט

פרופ' קורן-לובצקי, המומחית בתחום הנוירולוגי, העידה בבית המשפט ביום 2.7.19.

המומחית מסרה כי על פי התרשמותה התובע סובל מכאבים ניכרים, והיא הפנתה לעובדה שהתובע עבר לאורך השנים טיפולים שלא מאפיינים טיפולים שעובר אדם הסובל רק מכאב וחרדה, כגון הכנסת אלקטרודה שלא הטיבה את מצבו ועל כן הוצאה. לדברי המומחית, "אם לא נקרא לזה CRPS אפשר לקרוא לזה כאב נוראי ברגל שמאל שמפריע לתפקוד" (עמ' 68, ש' 17-22). ביחס להאדרת הכאבים על ידי התובע המומחית ציינה, כי "זה נכון גם אני התרשמתי שיש הגזמה... אך הוא מוגבל מאוד מבחינה תפקודית, אם זה פסיכיאטרית או שילוב של שני הצדדים קשה להוכיח" (עמ' 71, ש' 20-23).

אשר לשאלה האם התובע סובל מ-CRPS, עמדתה של המומחית לא הייתה חד-משמעית. בתחילה, בעקבות שאלות שהמומחית נשאלה על ידי ב"כ הנתבעת, ניתן היה להתרשם שהמומחית אינה עומדת עוד על דעתה שהתובע סובל מ-CRPS, וכי היא מסכימה עם הנתבעים שיש לכבד ולקבל את חוות דעתו של ד"ר מלצמן-צייחין בעניין זה. זאת בין היתר לנוכח העובדה שד"ר מלצמן-צייחין בדק את התובע במועד מאוחר מזה שבו פרופ' קורן-לובצקי בדקה אותו, ועל כן אפשר שבינתיים חל שיפור במצבו של התובע (עמ' 77 ש' 22 – עמ' 78 ש' 3).

ואולם בהמשך, כאשר המומחית נחקרה על ידי ב"כ התובע, שבין היתר הציגו לה מסמכים שנערכו במהלך הטיפול בתובע על ידי הרופאים שטיפלו בו, אמרה המומחית שהיא עומדת על דעתה שהתובע סובל מ-CRPS (עמ' 90 ש' 27 – עמ' 91 ש' 5).

לנוכח דברים אלה, בית המשפט ביקש מהמומחית כי תבהיר את עמדתה. במענה לכך אמרה המומחית: "קראתי וקראתי את חווה"ד של ד"ר צייחין ואני מבולבלת, והייתי בטוחה במה שאמרתי. עו"ד לוי הצליח לעשות לי בלבול, אולי היה רצוי שאבדוק אותו שוב, בכל זאת זו קביעה חשובה" (עמ' 92, ש' 8-9).

לאחר סיום עדותה של פרופ' קורן-לובצקי, נדונה האפשרות שהתובע ייבדק פעם נוספת על ידה, כפי שהמומחית הציעה. כן נדונה האפשרות שהתובע ייבדק על ידי ד"ר טל, המומחה בתחום הנפשי. אתייחס לכך בהמשך.

ד"ר מלצמן-צייחין העיד ביום 6.2.20. בפתח עדותו התבקש המומחה על ידי בית המשפט לומר מה לפי דעתו מצבו של התובע, וזאת בהתעלם ממקור הבעיה. תשובתו הייתה, ש"מדובר באדם במצב רפואי מורכב..." (עמ' 71, ש' 19). המומחה הבהיר שהוא "מקבל את התלונה של אברהם שהוא סובל מכאבים. צריך לראות אם יש קורלציה בין המצב של החולה לבין ממצאים אובייקטיביים" (עמ' 73, ש' 25-24).

בעדותו עמד המומחה על דעתו שהתובע אינו לוקה ב- CRPS. המומחה הבהיר שהוא סבור כי רוב הבעיות של התובע הן בעיות נפשיות, לצד הפגיעה האורתופדית, וכי יש השפעה לרעה של שימוש יתר בסמים (עמ' 71, ש' 22-25); לדברי המומחה, יש האדרה של הכאבים אשר נובעת ממצבו הנפשי של התובע והטיפול התרופתי השגוי לדעתו שהתובע קיבל במשך השנים (עמ' 74, ש' 1-3); לדעת המומחה, הדרך הנכונה להקל על כאביו של התובע היא לטפל בהתמכרות שלו לקנאביס ולמשככי הכאבים.

אפשרות העמדתו של התובע לבדיקות רפואיות נוספות

לאחר סיום עדותו של ד"ר מלצמן-צייחין תמונת הדברים שהייתה מונחת לפני בית המשפט לגבי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו ודעות הרופאים שהעידו בבית המשפט, הייתה זו: ראשית, בעוד שבחוות הדעת של פרופ' קורן-לובצקי המומחית הביעה את דעתה שהתובע סובל מ-CRPS, ד"ר מלצמן-צייחין דחה דעה זו בתוקף. שנית, כפי שצוין, עדותה של פרופ' קורן-לובצקי בעניין זה לא הייתה חד-משמעית, ובתום עדותה היא סברה שעל מנת שתוכל לגבש עמדה ברורה יותר ועדכנית לגבי התובע, מוטב שהיא תבדוק אותו פעם נוספת. שלישית, המומחה בתחום רפואת הנפש, ד"ר טל, לא הגיש לבית המשפט חוות דעת מסכמת בעניינו של התובע, ואולם מדבריו ניתן להתרשם שהוא סבור כי עיקר הבעיה של התובע היא בתחום הכאב ולא בתחום הנפשי. ד"ר מלצמן-צייחין חולק על סברה זו וסבור כי עיקר הבעיה של התובע היא בתחום הנפשי.

לאלה יש להוסיף, כי במשך שנים רבות רופאים שטיפלו בתובע במרפאות כאב, ובהם מומחים בתחום רפואת הכאב, ובראשם ד"ר ברקת שיף, סברו כי התובע סובל מ-CRPS. ואין מדובר בסברה סתם, אלא בסברה שהייתה בסיס לטיפול רפואי שניתן לתובע במשך שנים, לרבות טיפול רפואי פולשני שכלל הזרקת חומר לעמוד השדרה של התובע והשתלת אלקטרודה. אחד מהרופאים שטיפל בתובע הוא ד"ר בריל, שמדברי ד"ר מלצמן-צייחין עולה, שהוא עומד בראש האגודה של הרופאים בתחום רפואת הכאב (עמ' 76, ש' 4-3).

במצב דברים זה עמדו לכאורה לפני בית המשפט מספר דרכי פעולה: האחת, למנות מומחה נוסף בתחום רפואת הכאב. השנייה, לקבוע כי התובע ייבדק פעם נוספת על ידי פרופ' קורן-לובצקי. והשלישית, לבקש כי ד"ר טל יבדוק את התובע פעם נוספת ויגיש חוות דעת מסכמת בעניינו, ככל שבאפשרותו לעשות זאת.

דא עקא, שהתובע סירב לכל בדיקה נוספת, גם אם הדבר יסב נזק לתביעתו. אבהיר.

כזכור, לקראת סוף עדותה של פרופ' קורן-לובצקי, המומחית הביעה נכונות לבדוק את התובע פעם נוספת. לאחר סיום עדותה של המומחית הודיעו ב"כ התובע (התובע עצמו לא נכח בדיון) כי הם מסכימים לבדיקה נוספת כאמור. דומה שב"כ התובע גם הסכימו לכך שהתובע ייבדק פעם נוספת על ידי ד"ר טל. באותה ישיבה הנתבעת ביקשה לשקול בדבר, ובהמשך היא הודיעה כי היא אינה מתנגדת לבדיקת התובע על ידי המומחה בתחום הנפש. הנתבעת השאירה את אפשרות הבדיקה הנוספת על ידי פרופ' קורן-לובצקי לשיקול דעת בית המשפט.

ואולם, לאחר הדברים האלה ב"כ התובע הודיעו כי הם פנו לתובע בעניין זה ואולם התובע הודיע להם – כנראה בניגוד לעצת עורכי דינו – שהוא אינו מוכן להיבדק. הודעה על כך נמסרה על ידי ב"כ התובע ב"הודעה לביהמ"ש" שהוגשה ביום 26.8.19. ב"כ התובע הרחיבו והבהירו את עמדתו של התובע בעניין זה בתום הישיבה שהתקיימה ביום 6.2.20, לאחר שמיעת עדותו של ד"ר מלצמן-צייחין.

ב"כ התובע הבהירו בדיון, כי התובע מסרב לעבור בדיקות נוספות על ידי מי מהמומחים הרפואיים. ב"כ התובע טענו, כי הסתירות בין חוות הדעת של המומחים גרמו לתובע לאבד אמון ביכולת שלו לקבל צדק; כי הוא אינו מבין מה קורה לנוכח הסתירות בין חוות הדעת; וכי הוא חושש שיאשפזו אותו לצורך גמילה. אביא קטע מדבריהם:

"עו"ד שליט: מדובר בתיק מ- 2009. התיק התברר בשאלת חבות ולקח הרבה זמן ואז מונו מומחים ומטבע הדברים הדבר בדירוג. התקבלו חוות הדעת והסתירות ביניהם גרמו עוד יותר לתובע לאבד אמון ביכולת שלו לקבל צדק. יותר מכך, כשהוא ראה את ההמלצה של אשפוז, גמילה, הוא נכנס לחרדות שמא עומדים לאשפז אותו בארץ. הוא לא מוכן לשמוע על טיפול ולכן אין לנו מנוס מללכת לסיכומים.

אני סברתי שיש מקום להפנות את התובע להשלמת חוות דעת אצל ד"ר טל. אבל התובע איבד אמון בכל ההליך והוא לא מוכן לשום בדיקה נוספת. ביקשנו שילך לבדיקה אצל ד"ר לובוצקי ושזה אולי יקדם אותו והוא לא הסכים ואמר שהוא איבד אמון. הוא לא מבין מה קורה. הרופאה המטפלת שלו אומרת ככה, הניאורולוגית אומרת ככה, המומחה כאב אומר משהו אחר ורופא אחר הפסיכיאטר אומר תהליך גמילה. הוא חושש שיאשפזו אותו ולכן איבד אמון. הוא אומר שנתקדם איך שאנחנו יכולים וכל מה שאני אומר לו ללכת לד"ר לובוצקי ושזה יקדם אותו הוא לא מסכים. מאז התאונה הוא עבר גיהינום." (ישיבה מיום 6.2.20. עמ' 87, ש' 13-2).

ב"כ הנתבעת ביקש שבית המשפט יתעלם מדברי ב"כ התובע. ב"כ הנתבעת הציע הסבר חלופי להימנעות של התובע מבדיקה נוספת. לדברי ב"כ הנתבעת, התובע מקבל קצבה בגין אובדן כושר עבודה מפוליסת ביטוח פרטית שהוא רכש לפני התאונה בחברת הביטוח "מגדל", ולטענת ב"כ הנתבעת התובע חושש מכך שהרופאים בתיק זה יקבעו קביעות נגדו, דבר שעלול לפגוע בקבלת הקצבה (עמ' 87, ש' 26-17).

לנוכח סירובו הנחרץ של התובע לעבור כל בדיקה נוספת, מצב הדברים הוא שבסוף ההליך הממושך שהתקיים בעניינו של התובע, ואשר פוצל כאמור לשני שלבים, הבירור הרפואי לגביו לא מוצה. יש להצר על כך מאד.

ודוקו, אין מדובר במקרה שגרתי. אין מדובר רק במחלוקת הקיימת בין מומחים שמונו על ידי בית המשפט, ובענייננו מדובר בשתי מחלוקות כאלה: מחלוקת לכאורית בין ד"ר מלצמן-צייחין לבין פרופ' קורן-לובצקי, ומחלוקת לכאורית בין ד"ר מלצמן-צייחין לבין ד"ר טל. במקרה שלנו מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט אשר חולק על האבחנה שהרופאים המטפלים של התובע נתנו לו במשך השנים. ולא רק שהמומחה חולק על האבחנה, הוא חולק על האופן שבו הרופאים המטפלים טיפלו בתובע וטוען, כי הטיפול השגוי לטענתו שניתן לתובע, בעיקר על ידי מתן תרופות וקנאביס רפואי במינונים גבוהים, הוא זה שדרדר את מצבו של התובע.

אביא קטעים מעדותו של ד"ר מלצמן-צייחין:

"שכ.ה.ת.. בסוף היום כשאלך הביתה ואשאל מה למדנו מד"ר צייחין אז התשובה שהיא לא בעיה של כאב אלא בתחום הפסיכיאטרי ותחום ההתמכרויות.

ש. ואותה בעיה לא רק שלא טופלה כפי שצריך אלא הוחמרה בעקבות הטיפול של הרופאים המטפלים ד"ר ברקת שיף וכדומה

ת. זו מסקנתי.

....

משיב לשאלות עו"ד עוזי לוי:

ש. אני מעריך את הדברים הנוקבים שאתה אומר גם כשקרו במקום שעבדת או שאתה עובד עדיין. למעשה אם הבנתי נכון היתה כאן התרשלות רבתי שהיתה גם פעולה בניגוד להוראות משרד הבריאות שהביאו אותו למצב נפשי מסוים לאו דווקא קשר נסיבתי לתאונה

ת. זה אכן נכון.

....

ת. אני לא חושב שמדובר ברשלנות של רופא כזה או אחר אלא פרשנות של רופא במתן טיפול כזה או אחר ובכל מקרה נעשתה כאן טעות חמורה.

ש. ולמעשה המצב של התובע במקום להיות טוב יותר בעקבות הטיפול נעשה גרוע יותר

ת. המצב הנוכחי שלו נובע מטיפול לא נכון" (עמ' 86-84).

לא למותר לציין, כי מבחינתו של התובע אין מדובר במחלוקת אקדמית בין רופאים, אלא במחלוקת העשויה להשפיע על דרך חייו באופן משמעותי. כפי שצוין, הצעתו של ד"ר מלצמן-צייחין היא, שהתובע יעבור הליך גמילה ממושך במסגרת מחלקת יום פסיכיאטרית, בשיתוף עם מרפאת התמכרויות. התובע, כך לפי דברי בא כוחו, כבר אינו יודע מהו הטיפול הנכון, והוא חושש מאד מפני האפשרות שיידרש לעבור תהליך של גמילה באשפוז.

כידוע, על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. לפיכך, חרף כל הקשיים להם טוען התובע, היה עליו לגייס כוחות ולאפשר את מיצוי הבירור הרפואי. התובע לא עשה כן. יש להצר על כך. עם זאת, גם אם אין לקבל את סירובו של התובע להיבדק בדיקות נוספות ובכך לאפשר את מיצוי הבירור הרפואי, ניתן להבין במידת מה את המצוקה שאליה הוא נקלע בין היתר כתוצאה מכך, שנאמר לו עתה כי הטיפול שהוא קיבל מרופאיו במשך שנים היה שגוי; כי טיפול זה הסב לו נזק; וכי על מנת לשפר את מצבו עליו להיכנס עתה לתהליך ארוך ולא פשוט, אשר עשוי להשפיע באופן משמעותי על דרך חייו.

הנכות הרפואית

הואיל והבירור הרפואי לא מוצה, יש קושי לקבוע את שיעור הנכות הרפואית של התובע. ב"כ התובע טוענים בסיכומיהם, כי חרף אי מיצוי הבירור הרפואי, הרי שעל שולחנו של בית המשפט מונח חומר אשר בהסתמך עליו בית המשפט יכול לדחות את חוות דעתו של ד"ר מלצמן-צייחין, ולקבוע כי התובע סובל מ-CRPS (סעיפים 89-41 לסיכומים).

בין היתר ב"כ התובע עומדים על כך, שהרופאים שטיפלו בתובע במשך שנים קבעו שהוא סובל מ-CRPS. לטענת ב"כ התובע, "קשה באמת לקבל את תירוציו של ד"ר צייחין בחקירתו כאילו רופאי בי"ח איכילוב השתילו אלקטרודה בגב עם כל הסיכונים בכך ואף הזרקת חומר לע"ש, ללא כל אבחנה מבדלת?!?!?!??... האם איכילוב בו הוא עובד זה מדינת עולם שלישי ?!?!??" (סעיפים 60-59 לסיכומים). ב"כ התובע אינם מקבלים את קביעת ד"ר מלצמן-צייחין "... כי כל הרופאים שטיפלו בתובע ואיבחנו CRPS טעו!!!!! לרבות יו"ר האגודה לכאב, לרבות מנהל המחלקה באיכילוב בו הוא עבד כרופא, לרבות רופאים מבי"ח רעות, איכילוב ובקהילה!!!! כולם טועים, כולל פרופ' לובוצקי כולל ד"ר מיכל עמית!!!!..."

אכן, טענות ב"כ התובע הן כבדות משקל. ואולם כזכור, לצורך בירור מצבו של התובע בתחום הכאב בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ התובע, וחרף התנגדות הנתבעת מינה מומחה בתחום הכאב. המומחה בתחום הכאב הגיש חוות דעת, הוא נחקר עליה, והוא נותר בעמדתו שהתובע אינו סובל מ-CRPS. אפשר שד"ר מלצמן-צייחין טועה. אפשר אחרת. ואולם מי שמנע את מיצוי הבירור הרפואי, מי שגרם ל"נזק הראייתי", הוא התובע. וגם אם אפשר במידת מה להבין לליבו של התובע, הרי שכל עוד הבירור הרפואי לא מוצה, לא ניתן להרחיק לכת ולקבוע קביעה המנוגדת לעמדה הברורה והנחרצת שהובעה על ידי מומחה בית המשפט. בנסיבות אלה, אין בידי להיעתר לבקשת ב"כ התובע.

שאלה אחרת נוגעת למצבו הנפשי של התובע. כפי שצוין, ד"ר מלצמן-צייחין סבור שהבעיה של התובע היא בתחום הנפש ולא בתחום הכאב. דא עקא, שכפי שצוין לעיל, המומחה שמונה על ידי בית המשפט בתחום רפואת הנפש, ד"ר טל, הודיע בחוות הדעת שהגיש, כי במועד נתינתה אין באפשרותו להגיש חוות דעת בעניינו של התובע. לנוכח סירובו של התובע להיבדק על ידי ד"ר טל פעם נוספת, לא מונחת לפני בית המשפט חוות דעת מסכמת בעניינו של התובע בתחום זה, ואין כל קביעה לגבי נכות נפשית שנגרמה לו, אפילו נכות זמנית. זאת הגם שמהתמונה המונחת לפני בית המשפט, לרבות דברי ד"ר מלצמן-צייחין עצמו, נראה שהתובע סובל מבעיה נפשית.

במצב דברים זה שקלתי את האפשרות לקבוע לתובע נכות רפואית בתחום הנפשי "על דרך האומדנא". סברתי, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון לא יהיה זה נכון שלא לקבוע לתובע נכות נפשית כלשהי, למרות שעל פני הדברים נראה שיש לתובע בעיה נפשית. ואולם, בסופו של דבר מצאתי שלא לעשות זאת, שכן גם לגבי עניין זה הבירור הרפואי לא מוצה בעטיו של התובע. בנסיבות אלה אין מקום לקבוע לתובע שיעור נכות "על דרך האומדנא". זאת בין היתר לנוכח האפשרות שגם אם לתובע קיימת היום נכות נפשית, אפשר שטיפול נכון יוכל להקטין אותה. לפני בית המשפט לא מונחים נתונים אשר בהסתמך עליהם הוא יכול לקבוע דבר מה לגבי עניין זה. לכן כאמור לא אקבע לתובע נכות בתחום הנפש.

התוצאה היא אפוא, שקביעת הנכות הרפואית של התובע תיעשה בהתאם לחוות הדעת של ד"ר עמית-כהן (27.8%) ושל ד"ר מלצמן-צייחין (5%). התוצאה היא, שהנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 31.4%.

לפני סיומו של פרק זה אומר, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון כפי שתוארו לעיל, הרי שבעת בחינת הנכות התפקודית של התובע, יינתן משקל רב יותר לתמונה העובדתית המונחת לפני בית המשפט באשר להשלכות התאונה על התובע, ופחות לקביעה בדבר שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו.

הנכות התפקודית – שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

אקדים ואומר, כי המחלוקת הקיימת בין הצדדים לגבי דמותו של התובע, אישיותו, חייו, ותפקודו, היא קוטבית. התובע טוען שהתאונה הייתה קו שבר בחייו. מנגד טוענים הנתבעים, כי התובע מעצים את תלונותיו ומאדיר אותם; כי הוא הציג לפני בית המשפט מצגי שווא רבים; כי הוא העלה לפני בית המשפט טענות כוזבות ונמנע מלזמן עדים; וכי במסגרת הליך זה הוא נמנע במכוון מלבצע בדיקות רפואיות נוספות כדי להימנע מקביעות שאינן נוחות לו.

לטענת הנתבעים, התנהלותו של התובע נובעת מכך, שהוא מבוטח בביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח "מגדל". לטענת הנתבעים, תגמולי הביטוח אותם התובע מקבל מהווים עבורו תמריץ שלא לשוב למעגל העבודה (פרקים ג(ח) ו-(יב) לסיכומי הנתבעת). אשר לביטוח בחברת הביטוח "מגדל" יצוין, כי מדברי ב"כ התובע עולה, שכשלושה שבועות או חודש לפני אירוע התאונה, התובע רכש בחברת "מגדל" ביטוח בגין אובדן כושר עבודה (עמ' 43, ש' 9-7). לדברי התובע, הוא מקבל מדי חודש בחודשו סכום של 30,576 ₪ ברוטו, שלאחר ניכוי מס במקור עומד על סכום של 23,543 ₪ (סעיף 41 לתצהיר התובע). לא נמסר לבית המשפט עד מתי התובע יהיה זכאי לקבל תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה זו (נספח ל' לתצהיר התובע).

התובע נולד בשנת 1973 בדנמרק. הוא עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1976. התובע השתייך לקהילה החרדית והוא התחתן בגיל 20. מנישואים אלה נולדו לו 2 ילדים, ואולם הנישואים לא האריכו ימים. התובע התגרש ו"יצא בשאלה" בגיל 23 לערך. לדבריו, הוא כמעט שלא נמצא בקשר עם ילדיו.

בשנת 2001 התובע עבר להתגורר בניו-יורק. בהיותו בארה"ב התובע התחתן בשנית, ואולם גם נישואים אלה לא האריכו ימים. התובע חזר לישראל בשנת 2006, ובשנת 2008, בהיותו כבן 35, אירעה התאונה מושא דיוננו.

לטענת התובע, מאז התאונה חייו אינם אלא רצף ארוך ומתמשך של כאב וסבל. לטענתו, הכאב מקשה עליו להירדם בלילה ולחשוב, והוא הופך אותו לאדם עצבני ורגזן ולא נעים כלפי סביבתו (עמ' 52, ש' 24-18). לדבריו, מאז סמוך לאחר התאונה הוא התגורר בשכירות עם אחיו, יהודה, שסייע לו. במשך רוב היום התובע שהה בבית, ומדי פעם הוא יצא לסיבוב קטן עם הכלבה הזקנה שלו (עמ' 57, ש' 18 – עמ' 56, ש' 3). לדברי התובע, כאשר הוא נמצא מחוץ לבית הוא מתהלך עם מקל הליכה. לטענתו, מאז התאונה הוא לא נהג בכלי רכב אלא פעם אחת בסמוך לאחר שהשתחרר מבית החולים. לדבריו, כיום אין לו רישיון נהיגה (עמ' 41, ש' 7-1).

בתצהיר שהתובע הגיש הוא טען, כי בעקבות התאונה קשריו החברתיים הצטמצמו והם כוללים שני חברים בלבד. התובע טען בתצהיר, כי בשל מצבו הבריאותי והאישי הוא נתקל בקושי ביצירת קשר זוגי, על אף מאמציו לעשות כן (סעיף 40 לתצהיר). בעדותו בבית המשפט מסר התובע, שבעת מתן העדות יש לו מזה כשנה ושלושה חודשים בת זוג עמה הוא מנהל קשר זוגי יציב, לראשונה מאז התאונה. במועד מתן העדות התובע היה כבן 46, ולא ידוע האם בינתיים הוא התחתן והקים משפחה.

לדברי התובע, בשנים האחרונות הוא עבר להתגורר בברצלונה, ספרד, בעיקר לצורך קבלת טיפולים במעיינות מרפא. בת זוגו מתגוררת אתו.

לדברי התובע, לפני התאונה הוא עסק בתחום ההיי-טק; לטענתו, הוא השתכר שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק; לדבריו, עתידו התעסוקתי המבטיח היה לפניו. ארחיב על כך בהמשך. מהתצהיר שהתובע הגיש משתמע, כי לנוכח הנזק הרב שלטענתו נגרם לו בתאונה הוא לא עסק מאז התאונה בעיסוק כלשהו לפרנסתו. ואולם, במהלך עדותו בבית המשפט עלו שני עיסוקים שבהם התובע עסק.

העיסוק האחד הוא, שהתובע התנדב במשך מספר שנים ונתן שירותים למשרד הבריאות, מספר שעות בשבוע. לדבריו, והוא עבד על מחשוב המידע הקשור בבעלי היתר להשתמש בקנאביס רפואי. לטענתו, פעילות זו תמה היות ונכנס גורם אחר שנותן כעת שירותי מחשוב למשרד הבריאות.

מדברי בא כוחו של התובע, עו"ד קפלן, עלה, כי האחרון פעל במסגרת חברה בשם "דרונט", וכי התובע פעל בהתנדבות במסגרת חברה זו. לדברי ב"כ התובע, בסופו של דבר "הגשנו תביעה בקשר לקוד ובסופו של דבר לקחנו סכום של מיליון ₪ ממשרד הבריאות בהסכם פשרה".

העיסוק השני הוא, שלדברי התובע הוא הקים בשנת 2016 חברת סטרט-אפ עם מספר שותפים, ואולם לדבריו המיזם כשל הואיל והשותפים ברחו והותירו אותו מאחור. התובע תולה במצבו הרפואי והתפקודי את הגורם לכישלון המיזם ולכך שהשותפים ברחו. התובע טען בעדותו, שהוא סבור שאם הוא היה מתפקד ברמה טובה יותר ומפקח על המיזם טוב יותר, השותפים לא היו מצליחים לברוח מתחת לאפו.

לדברי התובע, הוא הגיש בקשר לאותו מיזם תביעות כספיות נגד שותפיו (עמ' 39, ש' 7-6). התובע הציג לבית המשפט את שני כתבי התביעה שהוגשו בשם חברה שהוא הקים לצורך אותו מיזם (חב' MISI-TECH INC.). תביעה אחת הוגשה לבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 55094-11-18). תביעה שנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 5808-03-19).

דבריו של התובע לגבי מיזם זה והגשת התביעות נאמרו בישיבה שהתקיימה ביום 20.6.19, היינו לפני למעלה משנה וחצי. מאז אותה ישיבה איש מהצדדים לא הביא לבית המשפט מידע לגבי מה שאירע באותן תביעות ומה שניתן ללמוד מהמידע המצוי בהן לגבי ענייננו. אין להוציא מכלל אפשרות שמידע וחומרים המצויים באותן תביעות עשויים להאיר את קורותיו של התובע בתקופה שלאחר התאונה, ואת יכולותיו.

כאמור, המחלוקת הקיימת בין הצדדים לגבי התובע היא קוטבית. ביטוי לכך ניתן למצוא בעובדה, שהתובע עותר בסיכומיו לפיצוי בסכום של 12,146,730 ₪, והנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לפסוק לתובע, לכל היותר, סכום של 249,621 ₪. הנתבעים אף סבורים שעל בית המשפט לחייב את התובע להחזיר להם את מלוא הוצאותיהם; לחייב אותו בהוצאות לדוגמה; ואף להטיל עליו לשלם את מלוא האגרה.

כפי שצוין, לנתבעים יש טענות קשות בדבר חוסר אמינותו של התובע. בין היתר הם טוענים שבתצהיר העדות הראשית שהתובע הגיש הוא הסתיר מבית המשפט את המיזמים שבהם הוא היה מעורב לאחר התאונה, ולמרות שהוא מסר בתצהירו שהוא מתקשה ביצירת יחסים זוגיים, הוא הסתיר מבית המשפט את העובדה שיש לו בת זוג. הנתבעים גם מפנים לדברי המומחים שהביעו את דעתם, כי התובע מגזים בתיאור נזקיו.

לגבי החזרה למעגל התעסוקה התובע כתב בתצהירו כי "אירוע התאונה עסקינן, גרם לשיבוש מהלך תקין של חיי ופגע, בין היתר, בתחום הכלכלי שכן, איני עובד ומתקיים אך ורק מדמי פיצויים מחברת הביטוח וכאדם שהיה רגיל לעבוד כל חייו כיום נותרתי ללא מעש וללא יכולת לעבוד לפרנסתי...". כן הוא כתב כי "כיום אינני עובד ואין לי כל הכנסה פרט לדמי פיצויים בעבור אובדן כושר עבודה" (ס' 40 ו-41 לתצהיר התובע).

התובע הסביר את העובדה שבתצהירו הוא לא ציין את ענינו של המיזם שהוא הקים באמצעות חברת MISI-TECH INC., בכך שהתצהיר נערך לאחר שהמיזם כבר נחל כישלון. התצהיר נערך בחודש יוני 2018 ולטענת התובע המיזם הגיע לקיצו כשלושה חודשים לפני כן. אשר לבת הזוג, התובע מסר בעדותו כי במועד עריכת התצהיר הקשר בינו לבין בת הזוג היה מצוי עדיין בראשיתו, ולנוכח ניסיון העבר בכל הנוגע לקשרים עם בנות זוג, הוא לא ידע האם קשר זה יחזיק מעמד (עמ' 38 לפרוטוקול).

מקובלת עליי טענת הנתבעים שהיה על התובע לפרט את העיסוקים שצוינו, גם אם במועד עריכת התצהיר הם כבר לא היה פעילים, וגם אם המיזם אותו התובע הקים נחל כישלון חרוץ וצורב, כטענתו. ואולם, אין לתת לעובדה זו משקל מכריע אלא יש לראות אותה כאחד מהנתונים המונחים לפני בית המשפט. לעובדה שהוברר כי מאז התאונה התובע לא היה מושבת לחלוטין מעבודה, כפי שמשתמע מתצהירו, אתן משקל בעת בחינת מכלול הנתונים.

על יסוד הראיות שהובאו לפניי והטענות שנטענו, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל בעיקרה את טענת התובע, כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקים אשר פגעו ביכולת התפקוד שלו וביכולת ההשתכרות שלו בצורה ניכרת. כמה טעמים למסקנה זו.

ראשית, מהחומר הרפואי המונח לפני בית המשפט עולה, שבמשך שנים רבות התובע היה מטופל על ידי רופאים בקשר לבעיותיו הרפואיות. כך למשל, בפתח חוות הדעת של ד"ר מלצמן-צייחין, סוקר המומחה את החומר הרפואי הרב שהיה מונח לפניו. בין היתר הוא מציין, שבין יום 19.5.09 ליום 26.11.15 התובע ביקר במרפאת כאב של קופת חולים "מכבי" 33 פעמים. אזכיר, כי התובע סיים את אשפוז היום בבית חולים "רעות" ביום 4.4.09, ומכאן שהביקור הראשון שלו במרפאת כאב היה כחודש וחצי לאחר מכן. מדובר אפוא ברצף של ביקורים הנמשכים על פני תקופה של שש שנים וחצי. זו ראיה ברורה התומכת בטענת התובע כי הוא סבל, ועדיין סובל, מכאבים עזים.

שנית, התובע קיבל טיפול תרופתי על מנת לתת מענה לבעיית הכאב ממנה הוא סובל, והוא עבר פרוצדורות רפואיות פולשניות שבהן הוחדר לעמוד השדרה שלו חומר הרדמה. כמו כן הוחדרה אלקטרודה שהוצאה מאוחר יותר שכן לא היה בה כדי להועיל. בנוסף, קיבל התובע רישיון להשתמש בקנאביס רפואי במינונים גבוהים מאד. יש בעובדות אלה כדי לשמש ראיה כבדת משקל בדבר מצבו של התובע.

שלישית, אשר למצבו הנפשי של התובע, הרי שבחוות הדעת של הפסיכיאטר, ד"ר טל, נרשם, כי רופאת המשפחה של התובע ציינה ביום 1.3.10 שהתובע טופל בתרופות הבאות: נומבון, אלטרול, ציפרלקס, לוריבן, פרקוסט, ליריקה, אוקסיקונטין, קלונקס. במועד בו התובע נבדק על ידי ד"ר טל (24.1.16) היה התובע מטופל בפרקוסט, קלוניריד, אלטרול, קלונקס, נוקטרנו. הנה כי כן, גם במועד בו התובע נבדק על ידי ד"ר טל, שבע שנים וחצי לאחר התאונה, התובע קיבל טיפול תרופתי לבעיותיו.

יוער, כי לטענת הנתבעת, מהראיות שהובאו עולה, כי לתובע היו בעיות נפשיות עוד לפני התאונה, וכי בשל בעיות אלה הוא לא גויס לצה"ל (סעיפים 26(א)-(ב) לסיכומיה). אלא שהתובע הסביר בעדותו, והסבר זה מניח את הדעת, שבמועד בו היה עליו להתגייס לצה"ל הוא נמנה עדיין על המגזר החרדי, ובאותה עת "לא היה חוק מסודר ולכן כולם נשלחו מהישיבה לפסיכיאטר שנותן להם מכתב ואז משתחררים. כך זה היה" (עמ' 33, ש' 26-25).

רביעית, המומחים מטעם בית המשפט לא היו חלוקים ביניהם לגבי העובדה, שהתובע חי עם כאב יומיומי קשה; כי רמת התפקוד שלו נמוכה; וכי לפגיעתו בתאונה הייתה השפעה משמעותית על חייו ועל התפקוד שלו. גם אם ד"ר מלצמן-צייחין סבור שהמצב של התובע נובע מטיפול רפואי שגוי שניתן לו, הוא אינו חולק על כך שמצבו של התובע כיום הוא, כלשונו, "מורכב", וכי נדרש טיפול ממושך כדי לשפר את מצבו.

יש לציין, כי לצורך קביעת שיעור הפגיעה התפקודית של התובע, אין זה משנה אם הפגיעה התפקודית היא תוצאה של כאב ממנו התובע סובל; או תוצאה של בעיה נפשית; או תוצאה של טיפול רפואי לקוי שבמסגרתו ניתנו לתובע כמויות גדולות ומיותרות של תרופות ושל קנאביס. מה שחשוב לענייננו הוא רמת התפקוד של התובע בעקבות התאונה, ולא הסיבה לרמת תפקוד זו. שכן אפילו הייתי מקבל את טענת ד"ר מלצמן-צייחין כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע על ידי הרופאים המטפלים היה לקוי או רשלני – ולא קבעתי זאת – הלכה פסוקה היא שעל חברת הביטוח לשאת גם בנזקים שנגרמו לנפגע בתאונת דרכים כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שניתן לו בעקבות התאונה (ע"א 375/95 חוסיין נ' טורם (19.11.96)).

חמישית, כפי שאעמוד על כך להלן, בעוד שלפני התאונה התובע היה פעיל מאד ומצליח במישור התעסקותי ונראה שעתידו היה לפניו, הרי שלאחר התאונה הוא כמעט ולא עשה דבר, למעט אותם שני עיסוקים שהזכרתי.

אכן, לא ניתן לשלול לחלוטין את טענת הנתבעים, כי לעובדה שהתובע מקבל קצבה חודשית מחברת הביטוח "מגדל" הייתה ויש השפעה על התנהלותו במישור התעסוקתי. אין להוציא מכלל אפשרות שאם התובע לא היה מקבל תגמולי ביטוח, אילוצי החיים והצורך להתפרנס היו מדרבנים אותו וגורמים לו לגייס כוחות לצורך עבודה ופרנסה. עם זאת, קשה להניח שהתובע גזר על עצמו חיי בטלה והוא מעדיף לשבת בבית בחוסר מעש, רק משום שהוא מקבל תגמולים מחברת הביטוח.

ושישית, מהתמונה המונחת לפני בית המשפט מתקבל הרושם, שגם חייו האישיים של התובע אינם מתנהלים על הצד הטוב. התובע לא נישא ולא הקים משפחה. חייו החברתיים מצומצמים מאד. מאז התאונה הוא לא נוהג בכלי רכב. עובדות אלה מתיישבות עם טענת התובע בדבר הפגיעה הקשה שהתאונה הסבה לו בכל מישורי חייו. קשה להניח שהתובע היה מעכב את התפתחות חייו האישיים רק כדי לזכות בתגמולי ביטוח ובפיצויים.

לנוכח כל אלה הגעתי כאמור לכלל מסקנה שיש לקבוע כי התאונה גרמה לפגיעה ניכרת ביכולת התפקוד של התובע וביכולת ההשתכרות שלו. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע שהתובע איבד לחלוטין את כושר ההשתכרות שלו (סעיף 124 לסיכומים). ראיה לכך הם שני העיסוקים שבהם הוא עסק, ובעיקר העיסוק השני. מעדות התובע ומכתבי התביעה שהוגשו בקשר לאותו מיזם עולה, שהתובע היה שותף להקמת מיזם חדש. אין מדובר בדבר של מה בכך. הקמת המיזם מצביעה על כך שלתובע יש יכולות בתחום התעסוקתי, וחרף מצבו הבריאותי יש לו פוטנציאל השתכרות. בעדותו בבית המשפט אמר התובע: "החברה הזו היתה צריכה להכניס המון כסף והם החליטו ללכת למשקיע אחר. אני תובע את החזר ההשקעות וההלוואות והכל" (עמ' 37, ש' 12-11).

עולה מכך לכאורה, שאלמלא חוסר הנאמנות הנטען של שותפיו של התובע (ואשר ביחס לטענות התובע כלפיהם אינני קובע דבר), המיזם היה צפוי להצליח והתובע היה צפוי להפיק ממנו רווחים נאים. אין להוציא מכלל אפשרות שאם התובע יזכה בתביעות שהגיש, הוא יזכה בקשר לאותו מיזם ברווח כזה או אחר. גם העיסוק הראשון מצביע על קיומו של פוטנציאל השתכרות. סביר מאד להניח, שאם מהלך הדברים בעניין חב' דרונט היה מתנהל כמצופה, הפרויקט היה עשוי להניב רווחים לעוסקים בו, ובכללם לתובע.

לדברי התובע, מאז כישלון המיזם אין הוא עושה דבר. הוא דחה את הטענה שהוא נסע לספרד למטרות עסקים. טענותיו של התובע בעניין זה לא נסתרו. יש לציין, כי ב"כ התובע טוענים בסיכומיהם, ש"הנתבעת הפעילה במשך 12 שנים חוקרים לבסס ממצא אחר, והעובדה שלא הוגש כל מידע סותר רק מאששת את מה שכל בר בי רב מבין, שבמצב רפואי המתואר, לתובע לא היתה ואין כל יכולת עבודה" (סעיף 125 לסיכומים). לבית המשפט לא ידוע מה היקף פעולות החקירה שהנתבעת עשתה ביחס לתובע. מכל מקום, כאמור, לבית המשפט לא הובא מידע הסותר את טענתו שהוא נסע לספרד למטרות רפואיות וכי הוא אינו מנהל שם עסקים.

יש להבהיר, כי הפגיעה בכושר העבודה של התובע נובעת בעיקר מהכאבים ו/או מהבעיות הנפשיות שמהן הוא סובל. לנכות האורתופדית יש משמעות תפקודית בכל הנוגע להתנהלות שלו בחיי היומיום. ואולם, לנוכח העובדה שהתובע הוא איש הייטק שעיקר עיסוקו במשרד, אין לנכות זו משמעות רבה לגבי כושר העבודה שלו (ר' דברי ד"ר עמית-כהן בעמ' 62, ש' 21-12).

כשם שאין בידי לקבל את טענת ב"כ התובע כי התובע איבד לחלוטין ולצמיתות את הכושר שלו לעבוד ולהתפרנס, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים שיש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע לכל היותר על שיעור של 15% (פרק ג'(יג) לסיכומיהם). על יסוד התמונה העובדתית המונחת לפניי וטיעוני הצדדים, מצאתי לקבוע שיש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעקבות התאונה עד להיום, על שיעור של 50%. לנוכח טענת ד"ר מלצמן-צייחין שאם התובע יקבל טיפול נכון מצבו עשוי להשתפר בעתיד, מצאתי לקבוע כי מכאן ואילך יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על 35%.

אעבור מכאן לדון בבסיס השכר שבהתאם לו יש לחשב את הפסדי השכר של התובע.

לדברי התובע, לאחר גירושיו מאשתו הראשונה הוא החל לעסוק בתחום ההיי-טק. לטענתו, הוא עבד במספר חברות, ובשנת 1999 הוא רשם פטנט בתחום אבטחת המידע. את הפטנט הוא ניצל במסגרת חברה אמריקאית בשם "V-Secure Technologies" בה הוא עבד. בשנת 2001 התובע עבר להתגורר בניו-יורק לצורך עבודתו בחברה זו.

בשנת 2006 התובע חזר להתגורר בישראל עקב עבודתו בחברה ומכירת החברה. זמן קצר לאחר מכן תפקידו בחברה התייתר עקב שינויים עסקיים בחברה.

ביולי 2006 התובע התחיל לעבוד בחברת "Axis Mobile LTD". בחברה זו הוא עבד עד לסוף שנת 2007. על פי תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, התובע השתכר בחברה זו שכר ברוטו ממוצע של למעלה מ-40,000 ₪ לחודש. שכר זה עולה באופן משמעותי על תקרת הפיצוי בשיעור של שילוש השכר הממוצע במשק, שבשנת 2006 עמד סכום של 7,466 ₪ (שילוש – 22,398 ₪ במונחי ברוטו לפני ניכוי מס).

לטענת התובע, לאחר סיום עבודתו בחברת Axis Mobile הוא עסק בהקמת שתי חברות הזנק שהעבודה בהן עתידה הייתה להיות בארצות הברית. התובע טוען כי היו לו זכויות בעלות בשיעור של 1/3 בכל אחת מחברות אלה, וכי כתוצאה מהתאונה הוא איבד את זכויותיו.

לטענת התובע, במקביל הוא היה מצוי בתהליכי גיוס מול שתי חברות אמריקאיות לתפקיד של סמנכ"ל פיתוח. לטענתו, גם תפקידים אלה היו אמורים להיות כרוכים במעבר לארצות הברית.

בתמיכה לטענותיו בעניין הליכי הגיוס, התובע צירף לתצהירו מכתב מיום 28.8.08 של גב' הדרה ילין מחברת השמה בשם S.T.. גב' ילין כתבה במכתבה, שהתובע "נכון לעכשיו נמצא בתהליך עם מספר חברות שמחכות להיותו כשיר בכדי להמשיך בהליך עימו, אבי מועמד בכיר ועשוי להשתכר במשכורת בסדר גודל של 35,000-45,000 ₪ בחודש...".

יוער בנקודה זו, כי בשנת 2008 השכר הממוצע במשק עמד על סכום של 7,921 ₪. היוצא מכך הוא, ששכרו העתידי המשוער של התובע היה צפוי לעלות בשיעור ניכר על שילוש השכר הממוצע בשנת 2008 (23,763 ₪, במונחי ברוטו ולפני ניכוי מס).

התובע צירף לתצהירו מכתבים נוספים שיש בהם כדי להעיד על תהליך חיפוש העבודה שהוא היה מצוי בו; על כך שהוא היה מועמד בשלבים מתקדמים לתפקידים בכירים בחברות נוספות; וכן על עברו בחברות V-Secure ו-Axis Mobile (ר' נספח ג' לתצהיר התובע, ובין היתר תצהירו של מר שמואל ואזנה).

התובע טוען, כי יש להעמיד את בסיס השכר בעניינו על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, בניכוי מס, שעל פי תחשיב התובע עומד על סכום של 24,383 ₪ לחודש.

הנתבעים טוענים מנגד, שיש להעמיד את בסיס השכר של התובע על שכר המינימום. בין היתר הנתבעים טוענים בהקשר זה, כי התובע לא עבד בחודשים שלפני התאונה; כי ניסיונותיו העסקיים של התובע כשלו, וכי בפועל כושר ההשתכרות שלו נמוך באופן משמעותי מזה הנטען על ידו; כמו כן טוענים הנתבעים, כי העיסוקים שבהם עסק התובע לפני התאונה הם עיסוקים שיש בהם סיכון, שאין ערובה להצלחתם, ואין הם יכולים להעניק בטחון תעסוקתי לאורך זמן. לטענת הנתבעים, "התפקידים שבם עסק התובע עובר לתאונה, וכפי שנטען גם בסיכומיו שלו, הינם תפקידים המבוססים על סיכון ביחס למוצרי פיתוח בתחום ההיטק, ושכלל וכלל לא הייתה ודאות ברווח, שלא לדבר על סיכון ממשי של הפסדים גדולים" (סעיף 25(ה) לסיכומי הנתבעת).

הגעתי לכלל מסקנה שיש להעמיד את בסיס השכר שעל פיו יש לחשב את הפסד ההשתכרות של התובע, על סכום שהוא פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק. אכן, התובע הציג נתונים שמהם עולה כי בעת שהתובע עבד והשתכר הוא הרוויח סכומים העולים על שילוש השכר הממוצע במשק. עם זאת, אין מדובר בעבודה שיש בה משכורת קבועה ששיעורה עולה עם השנים; שיש בה "קביעות"; ויש בה בטחון להעסקה עד למועד הפרישה לגמלאות. ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מצביעה על כך, שהוא החליף מספר מקומות עבודה בתוך תקופה לא ארוכה, ועובדה היא שבמועד אירוע התאונה הוא לא עבד כלל אלא היה מצוי בתהליך של חיפוש עבודה. כישלון המיזם של התובע מצביע על חוסר הוודאות הקיים בתחום העיסוק שלו, כנטען על ידי הנתבעים.

הפסדי שכר בעבר

התובע טוען כאמור להפסדי שכר מלאים לאורך כל השנים. הנתבעת טוענת כי אין לפצות את התובע מקום שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה.

לאחר התאונה התובע נדרש להליך שיקום ממושך. הוא היה מאושפז אשפוז מלא במשך 3 חודשים. תחילה בבית חולים איכילוב ולאחר מכן בבית חולים "רעות", משם הוא שוחרר ביום 24.10.8. לאחר מכן טופל התובע באשפוז יום, 3 ימים בשבוע, עד ליום 4.4.09. כחודש לאחר מכן התחיל התובע את הטיפול במרפאת הכאב אצל ד"ר ברקת שיף.

לנוכח עובדות אלה אני מחליט לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא למשך שנתיים ממועד התאונה. הפיצוי יחושב לפי שיעור של פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק לשנת 2009 (7,974 ₪) ובניכוי מס הכנסה. חישוב זה מעמיד את הפיצוי החודשי על סכום של 16,600 ₪. בחישוב ההפסד החודשי בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה, הפיצוי בגין הפסד השתכרות ביחס לתקופה זו עומד על סכום של 501,000 ₪.

אשר ליתרת תקופת העבר, הפיצוי ייעשה בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה ביחס לעבר, היינו 50%. הפסדי השכר בגין תקופה זו חושבו בהתאם למכפלה של פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק לפי נתון השכר הממוצע במשק של אמצע התקופה (שנת 2015, שכר ממוצע של 9,347 ₪). הפסד מחצית השכר החודשי בתקופה זו, בניכוי מס, עומד על סכום של 9,500 ₪ לחודש. דבר זה מעמיד את הפיצוי החל מהשנה השלישית לאחר התאונה ועד למתן פסק הדין, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה, על סכום של 1,249,000 ₪.

לא ניתן פיצוי בגין הפסדי הפרשות לפנסיה, היות ושני הצדדים התייחסו לתובע כאל עצמאי העתיד לפרוש בגיל 70. על כן ניתן פיצוי ללא הפסדים בגין הפרשות לפנסיה ועד למועד פרישה משוער בגיל 70 בהתאם להלכות הנהוגות ביחס לעצמאים.

היוצא מהאמור הוא, כי הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר עומד על סכום של 1,750,000 ₪.

אבדן השתכרות לעתיד

בהתאם לקבוע בסעיף 2 לחוק השכר הממוצע במשק (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"א-2020 (ס"ח 2891 מיום 29.12.20), עד לסוף שנת 2021 חישוב הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות בתיקי פלת"ד ייעשה לפי השכר שפורסם ביום 29.3.20. מדובר בסכום של 10,595 ₪ ברוטו.

לנוכח קביעתי כי הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד היא בשיעור של 35%, הפיצוי לעתיד חושב לפי בסיס השכר שנקבע (מכפלה של פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק, ולאחר ניכוי מס - 21,000 ₪); הנכות התפקודית שנקבעה (35%); וזאת עד לגיל 70. בהתאם לחישוב זה, הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד סכום של 1,448,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע מבקש לקבל פיצוי בראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד לפי חישוב של 3 שעות עזרה יומית. חישוב זה מעמיד את הפיצוי החודשי על סך של 4,500 ₪ לחודש.

הנתבעים טוענים מנגד, כי טענות התובע הן מוגזמות וכי התובע לא הביא עדויות התומכות בטענותיו בדבר היקף העזרה לה הוא נזקק. לטענת הנתבעים, יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד, בסכום גלובאלי של 30,000 ₪.

כפי שציינתי, לפגיעה האורתופדית של התובע אין משמעות רבה לעניין הפסד ההשתכרות שלו. מאידך, יש לה משמעות לעניין יכולת התפקוד שלו בחיי היומיום. צפוי כי משמעות זו תלך ותגדל עם חלוף השנים והעלייה בגיל.

התובע מסר בעדותו, כי כחצי שנה לאחר התאונה הוא החל להתגורר עם אחיו שעזר לו בכל מה שקשור לתחזוקת הבית. לדברי התובע, בבית הועסקה עוזרת בית שעשתה את עבודות הבית, ואחיו היה משלם לה במזומן (עמ' 47, ש' 13-11). כפי שצוין, בעדותו בבית המשפט התובע מסר כי זמן מה לפני מתן העדות הוא עבר להתגורר בספרד עם בת זוגו. התובע לא פירט לאיזה עזרה הוא נדרש בעת שהוא מתגורר בספרד, אם בכלל.

אשר עבר, יינתן לתובע פיצוי בחלוקה לשתי תקופות.

עבור תקופת האשפוז והשיקום, היינו ממועד אירוע התאונה ועד ליום 4.4.09, מועד בו הסתיים אשפוז היום בבית חולים "רעות", יינתן פיצוי של 2,500 ₪ לחודש (ר' לעניין זה ס' 10 פסק דינו של כב' השופט י' עמית, ע"א 459/15 קרנית נ' פלונית (8.8.19)). הפיצוי בגין תקופה זו בתוספת ריבית מאמצע התקופה עומד על סכום של 28,000 ₪.

ביחס לתקופה שמאז יום 4.4.09 ועד למועד מתן פסק הדין, הרי שהתובע לא זימן לעדות את אחיו והוא לא הביא ראיה ברורה לגבי עזרה קונקרטית שהוא נזקק לה במהלך תקופה זו. לפיכך יינתן לתובע פיצוי גלובלי בסכום של 75,000 ₪ נכון להיום.

אשר לעתיד, סביר להניח כי השילוב של הנכות האורתופדית שיש לתובע עם הכאב ממנו הוא סובל והבעיות במישור הנפשי, יחייבו בעתיד את הצורך בקבלת עזרה. כאמור, מצבו האישי והזוגי של התובע אינו ברור, ואין לדעת עד מתי אחיו יוכל לסייע לו. הצורך בקבלת עזרה צפוי לגדול עם העלייה בגיל. לפיכך מצאתי לפצות את התובע עבור עזרה לזולת בעתיד לפי חישוב של 4 שעות עזרה בשבוע. בהתאם לכך יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד בסכום של 178,000 ₪.

הוצאות רפואיות

התובע מבקש לקבל פיצוי בסכום של כ-2,500 ₪ לחודש עבור רכישת קנאביס רפואי. בנוסף, התובע מבקש לקבל פיצוי בסכום של 2,500 ₪ לחודש בגין הוצאות על טיפולים במעיינות מרפא שבאזור ברצלונה.

התובע טען בעדותו, כי מאז שנת 2016 הוא נוהג לנסוע לטיפולים במעיינות מרפא בספרד (עמ' 39, ש' 26). לדברי התובע, הוא היה נוסע לספרד לתקופה של שבוע בכל פעם, עושה סדרת טיפולים, וחוזר לישראל. לטענתו, העלות לכל שבוע עומדת על סכום של 1,500-1,000 יורו.

התובע מסר בעדותו, כי בזמן האחרון הוא עבר להתגורר בברצלונה, והוא מגיע לביקורים בארץ מדי כמה חודשים. זאת לדבריו היות ובספרד הוא אינו מוגבל בשימוש בקנאביס, והוא יכול לקבל שם טיפולים במעיינות המרפא (עמ' 35, ש' 6-12; עמ' 36, ש' 18-20; עמ' 37 ש' 3-4).

הנתבעים טוענים, כי אין לפצות את התובע עבור ההוצאות להן הוא טוען לצורך רכישת קנאביס. זאת, היות והמומחים הרפואיים מטעם בית המשפט המליצו על גמילה, והם אינם ממליצים על צריכת קנאביס. בנוסף נטען, כי התובע לא מיצה את זכויותיו מול קופת החולים שלו, והוא לא פנה לקבלת החזרים בגין הוצאות הקנאביס.

אשר להוצאות הרפואיות האחרות להן טוען התובע, הנתבעים טוענים כי היה על התובע לפנות לקבלת החזרים מקופת החולים. הנתבעים מפנים לכך שהוצאות רפואיות של נפגעי תאונות דרכים אמורות להיות מכוסות כולן על ידי קופות החולים. נטען, כי כל עוד התובע לא הוכיח שקופת החולים שלו סירבה להשיב לו את העלויות, אין הוא זכאי לפיצוי מחברת הביטוח. הנתבעים הפנו לעדותו של התובע שאמר, כי הוא לא פנה לקופת החולים שלו על מנת לקבל החזר הוצאות עבור הטיפולים.

אין מחלוקת על כך שהתובע מטופל מזה למעלה מעשר שנים במרפאות כאב בתרופות שונות ובמינון גבוה של קנאביס. הוא נבדק על ידי מספר רופאים וניסה טיפולים שונים על מנת להתמודד עם הכאב. כמו כן, אין מחלוקת על כך שבפועל התובע צורך קנאביס מדי יום ביומו ומרגיש תלוי בו לצורך שיכוך הכאב.

אשר להוצאות הרפואיות בעבר – באופן עקרוני התובע זכאי להחזר ההוצאות שהיו לו עבור טיפול רפואי שניתן לו בעבר, גם אם לדעת ד"ר מלצמן-צייחין הטיפול שניתן לתובע היה שגוי והוא ניתן על יסוד אבחנה שגויה (ע"א 375/95 חוסיין נ' טורם (19.11.96).

אשר לעתיד – כאמור, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הכאב סבור כי הטיפול בתובע צריך להיעשות על ידי הפסקה הדרגתית של השימוש בתכשירים נרקוטיים ובקנאביס. גם המומחה בתחום הנפשי, ד"ר טל, המליץ על גמילה. ד"ר מלצמן-צייחין סבור, כי לאחר תהליך הגמילה התובע יהיה זקוק למעקב פסיכיאטרי לטווח ארוך. כן המליץ המומחה כי לאחר הגמילה יש לנסות מגוון טיפולים לא תרופתיים אשר כלולים בסל הבריאות.

יש לציין, שהתובע מסר בעדותו כי בשנים האחרונות הוא מצוי בתהליך גמילה שבמהלכו הוא מפחית את מינון התרופות הנרקוטיות.

כידוע, קופות החולים מחויבות לשאת בהוצאות הרפואיות של נפגעי תאונות דרכים. ואולם, התובע לא המציא אישור על כך שהוא פנה לקופת החולים שלו לצורך קבלת החזרים בגין התשלומים ששילם, והוא סורב. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת אמר התובע, כי הוא לא פנה מעולם לקופת החולים שלו בבקשה לקבל החזר עבור הוצאות רפואיות שהוציא (עמ' 46, ש' 29 – עמ' 47, ש' 3).

אשר למרחצאות – לא הוכח צורך רפואי של התובע לקבל טיפול במעיינות מרפא או במרחצאות. גם לא הוכח כי התובע לא יכול לקבל טיפול כזה - ככל שיש בו צורך רפואי - במרחצאות בישראל. לפיכך לא ראיתי מקום לפצות את התובע בגין עניין זה.

לנוכח העובדה שאין חולק על כך שבמשך השנים התובע נזקק לכמויות גדולות של קנאביס, ומתוך מחשבה שבעתיד התובע יידרש לטיפולים החורגים מהכיסוי של קופות החולים, מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי גלובאלי, לעבר ולעתיד, בסכום של 100,000 ₪.

ניידות

בהתאם למגבלותיו של התובע ברגלו השמאלית, שיש להן השפעה ניכרת על ניידותו של התובע, ניתן פיצוי בהתאם לתחשיב של 400 ₪ לחודש. בגין העבר ניתן פיצוי החל ממועד שחרורו של התובע מאשפוז מלא (24.10.08).

בהתאם לכך, הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד עומד על סכום של 160,000 ₪.

כאב וסבל

בהתאם לנתונים האישיים של התובע, ימי האשפוז (162), ונכותו הרפואית כפי שנקבעה על ידי, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 128,000 ₪.

ניכויים

התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2019 לקבלת קצבת נכות כללית. תביעתו של התובע נדחתה היות ושיעור הנכות שנקבעה נמוך משיעור הנכות המזכה בקצבה בהתאם לחוק ביטוח לאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995. עם הגשת הסיכומים לתיק בית המשפט (15.7.20) התובע הודיע כי הוגש ערעור על החלטה זו. כן הודיע התובע כי הוא לא הגיש תביעה לקצבת ניידות היות ו"מדובר ברשימת ליקויים סגורה ובמבחנים נוקשים בהם התובע אינו עומד, כך שאין מקום לניכוי דמי ניידות להם אינו יכול להיות זכאי" (ס' 142 לסיכומים).

בהחלטה מיום 27.12.10 הוריתי לתובע לעדכן את בית המשפט בדבר תוצאות ההליך במוסד לביטוח לאומי. למחרת התובע הגיש הודעה מעדכנת שבה הוא מסר, כי תביעתו לקצבת נכות כללית נדחתה וכי "תיקו של התובע בנכות כללית סגור והוא אינו ממתין לוועדות ואינו מקבל כספים מאת המוסד לביטוח לאומי". בעקבות תגובה שהנתבעת הגישה להודעה זו, ביקשתי כי התובע יבהיר את נסיבות סגירת התיק שהוא פתח במוסד לביטוח לאומי.

במענה לכך התובע מסר, כי תש כוחו בהתכתשות עם המוסד לביטוח לאומי, ועל רקע העברת מרכז חייו לספרד, הוא החליט למשוך את הערר שהגיש. התובע צירף מכתב מיום 18.11.20 של המוסד לביטוח לאומי שבו נכתב, כי הטיפול בערר הופסק לבקשת התובע.

בתגובה לכך טענה הנתבעת, כי התובע לא מיצה את זכויותיו בתום לב וכי הוא פועל בחוסר תום לב והוא אינו מתנהל בשקיפות מול בית המשפט. על כן ביקשה הנתבעת כי בית המשפט יורה על הקפאה של תשלומי המוסד לביטוח לאומי אצל הנתבעת, בהתאם לאמור בחוות דעת אקטוארית רעיונית שהנתבעת הגישה, וזאת על מנת שלא להעמיד את הנתבעת בסיכון לתביעת שיבוב עתידית מהמוסד לביטוח לאומי. לטענת הנתבעת, יש אפשרות סבירה לכך שלאחר מתן פסק הדין התובע יחדש את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, ובכך הוא יזכה בכפל פיצוי.

לחלופין ביקשה הנתבעת שבית המשפט יקבע בפסק הדין, כי ככל שהתובע יפנה למוסד לביטוח לאומי ובעקבות כך המוסד לביטוח לאומי יפנה אל הנתבעת בתביעת שיבוב, כי אז המוסד לביטוח לאומי יורשה להפעיל את זכות הזקיפה הקבועה בסעיף 329 לחוק המוסד לביטוח לאומי.

התובע הבהיר בתגובה, כי מבחינתו ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי הסתיימו, ואין בכוונתו לפנות למוסד לביטוח לאומי אלא אם תחול החמרה במצבו.

לאחר עיון בטענות הצדדים לא מצאתי להיעתר לבקשת הנתבעת, לא לעניין ההקפאה ולא לעניין הסעד המבוקש ביחס לסעיף 329.

אשר לבקשת הנתבעת להקפאת סכום מסוים מסך הפיצוי, ההלכה היא כי "הקפאת סך מסויים מכלל הפיצוי תעשה, כאמור, אך ורק כאשר סבור בית המשפט כי הנפגע עומד לכאורה בתנאים המזכים אותו בגמלה ואולם במקרים בהם סבור בית המשפט כי התובע אינו זכאי כלל לגמלה אין מקום לעכב כל כספים.... לרוב "יצלם" בית המשפט את המצב הנוגע לתשלומי הגימלה במועד מתן פסק הדין ועל פיו יקבע את אופי הניכוי או "הקפאת הסך" בגין גימלה צפויה" (ת"א (מרכז) 29885-08-14 רא נ' קרנית – קרן לנפגעי תאונות דרכים (25.8.16)).

"צילום" המצב בענייננו הוא, שהתובע אינו מקבל מהמוסד לביטוח לאומי תגמולים כלשהם. התובע הודיע כי הוא מיצה את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי ביחס למצבו הרפואי העכשווי, ואין בכוונתו לשוב ולפנות למל"ל אלא אם תחול החמרה במצבו. במצב דברים זה אין מקום להורות על ניכוי כלשהו.

אשר לסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, הנתבעת מבקשת שבית המשפט יורה שהמוסד לביטוח לאומי יהיה רשאי להפעיל את זכות הזקיפה הקבועה בסעיף זה, ולנכות את התשלומים שהנתבעת תשלם לתובע מהגמלה שתגיע לתובע מהמוסד לביטוח לאומי בעתיד, אם תגיע. אני סבור כי לא ניתן להורות על סעד כזה בהליך שלפניי בו המוסד לביטוח לאומי לא נטל חלק, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענת הנתבעת.

סוף דבר

אני מחליט לקבל את התביעה ואני פוסק לתובע את הסכומים הבאים:

בנוסף, הנתבעת תישא בשכ"ט ב"כ התובעים בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, וכן בהוצאות המשפט של התובע בהליך זה.

הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתן היום, ט"ז שבט תשפ"א, 29 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.