א. ואח' נ' ע.א. מפעל לייצור בלוקים בע"מ ואח'

לפניי תביעתו של מר מ. א. (להלן: "התובע") לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שעל פי הנטען נגרמו לו כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה ביום 4/5/2010.

רקע והצדדים להליך

1. התובע הינו יליד 5/7/1974, ובזמנים הרלוונטיים לתאונה הוא עבד ברשותה של הנתבעת מס' 1, חב' ע. א. בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "המעבידה"). המעבידה היא חברה משפחתית שמנהלת מפעל לייצור בלוקים בכפר כנא (להלן: "המפעל"), ואשר בזמנים הרלוונטיים לתאונה נוהלה בידי אבי התובע, המנוח ע. א. ז"ל, שנפטר זמן מה לאחר התאונה.

2. הנתבעת מס' 2 - הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הינה מי שביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת אחריות מעבידים, ובכתב הגנתה הכחישה את הכיסוי הביטוחי והודיעה כי אין בכוונתה לייצג את הנתבעת 1 בהליך המשפטי דנן. משום כך, הנתבעת 1 שהתגוננה כנגד התביעה, הגישה נגדה הודעת צד ג' (להלן: "הנתבעת 2" או "צד ג' " או "המבטחת").

3. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 4/5/2010 בזמן עבודתו במפעל, התובע עלה על מכונה לייצור בלוקים לשם תיקון תקלה שהתגלתה במכונה (להלן: "המכונה"). לצורך תיקון המכונה התובע עלה על משטח עץ שהוצב על מסוע המכונה, ובבואו לרדת מהמכונה כשהוא מחזיק בידו חלק מתכתי כבד השייך למכונה, התובע דרך על משטח העץ שלא היה יציב, או אז משטח העץ נשמט למטה, מתחת לרגליו,  לאור קיומו של חלל ריק מתחתיו, וכתוצאה מכך התובע איבד שיווי משקל ונפל מעל המכונה, מגובה כ- 1.30 מטר. בעקבות נפילתו האמורה התובע נחבל בברך ימין ובגב (להלן: "התאונה").

4. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה הוא נותר עם הגבלה בברך ימין. מומחה אורתופדי מטעמו של התובע העריך כי הגבלתו האמורה של התובע עולה כדי נכות צמיתה בשיעור 52%. התובע נבדק על ידי מומחה רפואי מטעם הנתבעת 2, אשר קבע כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% בברך ימין.

בנוסף, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% בגין ההגבלה בברך ימין, והעמיד את נכותו של התובע על 15% לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.     

5. לאחר שהוגשה חוות הדעת הרפואית מטעם הנתבעת 2, הצדדים הגיעו להסדר דיוני, ושלפיו נכותו הרפואית של התובע תועמד על 10% לצורך הגשת תחשיבי נזק מטעם הצדדים וקבלת הצעה.

ואכן, בית המשפט הציע לצדדים לגמור את התיק בפשרה, אך הצדדים לא הסכימו להצעה, והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

6. ביום 15/2/2016 הביאו הצדדים את ראיותיהם. בפתח הדיון הצדדים שוב סיכמו כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 10%, ולאחר שמיעת הראיות וההתרשמות מהעדים, שוב נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות אך הניסיון שנעשה כאמור העלה חרס. בנסיבות אלה,  הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

7. המחלוקות בין הצדדים רחבות והן משתרעות על נסיבות האירוע, אחריות המעביד, שאלת האשם התורם והנזק. בנוסף, בשלב המקדמי הועלו טענות במישור הביטוח, זאת מאחר והנתבעת 2 התנערה מחובתה כלפי הנתבעת 1 מכוח הסכם הביטוח/ הפוליסה, טענה שנזנחה בסיכומיה כפי שיפורט להלן.

8. להלן אסקור את תמצית טיעוני הצדדים וסיכומיהם, ולאחר מכן אכריע בסוגיות שבמחלוקת.

תמצית סיכומי הצדדים

9. התובע: לטענת התובע, התאונה התרחשה במהלך עבודתו, ובהתאם לנסיבות האירוע המתואר לעיל (ראו סעיף 3 לעיל). לטענתו, האחריות בגין התאונה רובצת על הנתבעת 1 זאת מאחר והגישה היחידה שהיתה פתוחה לפניו לתיקון המכונה, היתה רק דרך המסוע של המכונה, ולשיטתו הגישה היתה לקויה, כך שמשטחי העץ שהוצבו על המסוע לא היו יציבים דבר שגרם לתובע לאבד את שיווי משקלו וליפול. בנוסף טוען התובע, כי הנתבעת 1 לא בנתה ולא תחזקה את דרך הגישה (המסוע) באופן בטוח זאת בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה, ולא סיפקה לתובע רקמת בטיחות ולא סיפקה סולם תקני שיאפשר לתובע להגיע לחלק העליון  והתקול של המכונה, ואף לא סיפקה הדרכה לעובדים, וביניהם התובע, לעניין העבודה בגובה, ובכך התרשלה הנתבעת 1. בנוסף, טוען התובע כי אין להשית עליו אשם תורם כלשהו מאחר והתאונה נגרמה בשל הפרת חובת הזהירות על ידי המעבידה אשר לא דאגה לדרך גישה תקינה ובטוחה.

באשר לטענת המבטחת לאי תחולת כיסוי ביטוחי בתואנה כי התובע הינו בעל שליטה ומדובר בתאונה עצמית, טוען התובע כי ביום התאונה מי שניהל את המפעל ואת העסק היה אביו ז"ל, ורק סמוך לפני פטירת האב ע. א. , ניהול העסק הועבר לאחי התובע איאד, והמניות הועברו משם האב ל- 5 בניו, שהתובע אחד מהם, הכול במהלך חודש 11/2010, כלומר לאחר התאונה.

באשר לנזק, התובע עותר לקבל פיצויים לפי בסיס שכר בסך 5,869 ₪ (משוערך), ולפי נכות תפקודית שהוערכה על ידו ב- 20%, בגין הפסדי שכר לעבר, הפסדי שכר לעתיד, הפסדי פנסיה, כאב וסבל, והוצאות עבור נסיעות וטיפולים ועזרת צד ג', נזק שהוערך בסך של 714,065 ₪.    

10. הנתבעת 1/המודיעה לצד ג': טוענת כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנותו הבלעדית של התובע ולחילופין כתוצאה מרשלנותו התורמת במידה רבה. כן טענת הנ"ל להיעדר אחריות מצידה לתאונה, וכי הנזקים הנתבעים הינם מופרכים ואין בניהם לבין התאונה קשר סיבתי.

מכל מקום, טוענת הנתבעת 1 כי ביום התאונה היא היתה מבוטחת על ידי הנתבעת 2 / צד ג' בפוליסת ביטוח חבות מעבידים שהיתה בתוקף, ולא עלה בידי צד ג' להוכיח טענתה לאי תחולת פוליסת הביטוח על התאונה.

לפי הערכת הנתבעת 1, נזקי התובע אינם עולים על 125,000 ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות אשם תורם של התובע, ובנוסף יש לנכות תגמולי מל"ל.

11. הנתבעת 2/ צד ג': טוענת כי חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט מלמד כי התאונה אירעה בעת שהתובע, אשר היה מנהל הייצור במפעלו ובנו של בעל השליטה במפעל, ביצע על דעת עצמו את הפעולה של פירוק מיכל השוקל כ- 30 ק"ג, בלי שנעזר בעובד אחר, שלידיו הוא היה אמור להעביר את המיכל בטרם ירידה מהמכונה. על כן טוענת הנתבעת 2 כי התאונה אירעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע, אשר הכיר היטב את המכונות המפעל, ובתוכן  המכונה נשוא התאונה אשר בעבר אף החליף בה את מיכל הגז פעמים רבות. לחילופין טוענת הנתבעת 2 כי יש להשית על התובע אשם תורם משמעותי, מירבי ומכריע, להתרחשות התאונה ובשיעור שלא יפחת מ-  60%.

לעניין הנזק, טוענת הנתבעת 2 כי לנכותו הרפואית של התובע, אשר עומדת על שיעור 10%, אין השלכה תפקודית כלשהי, וכי אין ללמוד מתלושי השכר לאחר התאונה על השפעה שהיתה לתאונה על תפקודו המקצועי של התובע. בעניין האמור נטען על ידי הנתבעת 2 כי  בסמוך לאחר התאונה (2/11/2010), התובע הפך להיות שכיר ועצמאי, אך חרף האמור הוא לא טרח להציג בפני בית המשפט את שומת המס שלו הרלוונטית.

לעניין אומדן הנזק, טוענת הנתבעת 2 כי גם אם יעלה בידי התובע לעבור את כל המשוכות בתיק, כי אז יש להעריך את נזקו בסך של 135,000 ₪, כאשר מהסכום הזה יש לנכות אשם תורם של התובע בשיעור 60% לכל הפחות, דבר עשוי להצדיק פסיקת סך 54,000 ₪ לתובע. מהסכום האחרון ישנו מקום לנכות  את תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בסכום נומינלי של 98,572 ₪ והמשוערכים להיום בסך 108,553 ₪, ולכן לשיטתה, בכל מקרה תביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המל"ל.

העדים

12. עדויותיהם הראשיות והנגדיות של הצדדים נשמעו לפניי ביום 15/2/2016, כאשר מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, ואחיו מר ז. א. (להלן: "האח ז. ") שהיה הראשון שראה אותו לאחר התאונה; ואילו מטעם הנתבעת 1 העיד המנהל של המפעל, מר איאד א. , שהוא גם אחיו של התובע (להלן: "האח איאד").

דיון והכרעה

13. כבר עתה אציין כי לאחר שמיעת ראיות הצדדים וטענותיהם, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה ולחייב את המבטחת בפיצוי התובע על נזקיו, וכפועל יוצא מכך ישנו מקום בנוסף לקבלתה של ההודעה לצד ג'.

נסיבות התאונה

14. לאורך כל ההליך התובע חזר על אותו תיאור של נסיבות התאונה (ראו סעיף 3 לעיל), כאשר בעדותו לפניי ובסיכומיו הבהיר התובע כי הוא עלה על המכונה כדי לבצע את התיקון מבלי שנתבקש לעשות כן על ידי הממונים עליו, שכן, באותו מועד, האחראי עליו לא נמצא במפעל [עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22-24]. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שתוארו בכתב התביעה ובתצהיר התשובות לשאלון, במסגרתם התובע ציין כי הוא ביצע את התיקון על פי דרישת הממונים עליו. ולכן במהלך חקירתו הנגדית נתבקש התובע להבהיר מדוע הוא ביצע את התיקון מבלי שנתבקש לבצעו, והוא הסביר כי בדרך כלל הוא לא נוגע במכונה לפני שקבל הוראה מהאחראי, אם כי באותו יום אביו של התובע אשר ניהל את העסק באותה תקופה והיה אחראי על ניהול המפעל, לא היה מצוי בקו הבריאות. בשל טעם זה התובע שלא יכל להשאיר את הביטון בתוך המכונה, עלה כדי לפתור את התקלה [ראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-12].

התובע צירף 3 תמונות של המכונה שממנה נפל [מוצגים ת/1 עד ת/3], והסביר לבית המשפט  אופן התרחשות התאונה ומנגנון הנפילה תוך שהוא מסמן על התמונות את מיקום המיכל שעלה כדי להחליפו, את הקרשים/ משטחי העץ המחוברים למכונה ושעליהם עמד לצורך הורדת בלון הגז, וכן הראה שבין משטחי העץ ישנו חלל ריק שככל הנראה עליו שם את הרגל ואז התהפך התובע ונפל עם בלון הגז שהיה בידו [ראו עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 23-26; וכן עמ' 4, שורות 1-2]. בנוסף, התובע הסביר כי משטח העץ שעליו עמד וממנו נפל הינו בגובה כ- 1.30 מטר מהרצפה, ואילו המיכל של הגז היה בגובה 2 מטר וקצת [עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 1]. ובהמשך נשאל מדוע הוא  לא נעזר בסולם לשם פירוק המיכל, והשיב כי לא היה סולם [עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 29-30; וכן עמ' 9, שורות 13-15]. 

15. עדותו של התובע לעניין עצם התרחשות התאונה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קיימת חובת הנמקה בביסוס הכרעה על סמך עדות יחידה.

במקרה דנא, הראיות הנוספות בתיק מחזקות את גרסת התובע ותומכות בה, שכן אחיו של התובע, מר ז. , העיד כי היה באזור אחר במפעל, ושמע את קולו של התובע, ומצא אותו מוטל על הרצפה כשבלון החנקן מעליו, ואז התקשר למנהל, האח איאד, אשר לקח את התובע לקופ"ח ומשם לביה"ח [עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-26]. מר ז. תמך בגרסת התובע כי לא היה סולם במפעל, וכי רק לאחר התאונה הועמד סולם באופן קבוע על יד המכונה שמטרתו לאפשר גישה למיכל הגז ולמנוע עמידה על משטחי העץ שמהם נפל התובע [עמ' 12 לפרוטוקול שורות 11-12, ושורות 18-21], והסביר כי מי שעולה כדי לפרק את המיכל אמור לתת את המיכל לעובד אחר [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 15-20]. בנוסף, העיד המנהל- אחי התובע, מר איאד, כי בזמן התרחשות  התאונה הוא לא היה במפעל, וכי התקשרו אליו ואמרו לו שהתובע נפל, ורק אז הגיע למפעל [עמ' 18 לפרוטוקול, שורות30-31; וכן עמ' 19, שורה 1]. איאד הסביר בעדותו כי בדרך כלל אם מכונה מתקלקלת כשהוא לא נמצא במפעל, אז העובדים אמורים לחכות לחזרתו לצורך קבלת הוראות ממנו, ואם מדובר בתקלה לא מסובכת הם יכולים לתקנה  לבד [עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 2-3]. בחקירתו הנגדית הסביר מר איאד כי החלפת מיכל חנקן למכונה היא פעולה מסובכת [שם, שורות 4-5], אם כי בחקירתו החוזרת הוא הסביר שזה לא קשה להחליף מיכל חנקן, והוא חושב שלא צריך לתת הוראה לעובדים לעניין החלפת מיכל חנקן כי מדובר בעניין שאינו מסובך [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 24-29]. 

16. עינינו הרואות, כי שני העדים מאשרים כי התאונה התרחשה במפעל, וכי התובע נפל מגובה. זו גם הגרסה העקבית שניתן לראות בחומר הרפואי ובהודעות שנכתבו וניתנו לאחר התאונה. במסמך חדר מיון של בי"ח משפחה קדושה מיום התאונה צוין "בזמן עבודתו נפל מגובה. חבלה בברך ימין" [ראו מוצג ת/5], ובאותו יום התובע אושפז בבי"ח אי.מ.מ.ס בנצרת, שם גם צוין כי "לדבריו בוקר יום[..]קבלתו נפל בעבודה ונחבל בגב תחתון וברך ימין". אותה גרסה נכתבה על ידי המעביד בטופס 250 שם צוין כי "נפל מעל המכונה במפעל הבלוקים, נפגע ברגל ימין", דברים דומים נרשמו גם בתביעה לדמי פגיעה [ראו מוצג ת/4].      

17. יוצא אפוא, שכל הראיות תומכות בכך שהתובע נפל במהלך עבודתו, כאשר הגרסה העולה מהראיות היא שהתובע עלה על גבי מכונה בכדי לפתור תקלה, לאחר שגילה כי יש צורך בהחלפת מיכל חנקן, ולשם כך עמד על מסוע המכונה בגובה כ- 1.30 מטר, בתום הפירוק התובע התכוון לרדת, אז דרך על החלל שהיה בין משטחי העץ שהיו על מסוע המכונה, איבד שיווי משקל ונפל.

18. מכאן לבחינת אחריותו של המעביד לקרות התאונה.

שאלת האחריות

19. חובת הזהירות המוטלת על מעביד במסגרת היחסים עם עובדו, היא חובה ידועה ומשורשת בהלכה הפסוקה. מתוקף היותה מעסיקתו של התובע נושאת התובעת 1, באחריות להבטיח תנאי עבודה הולמים ובטיחותיים לעובדיה, להדריך את העובדים, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ולפקח על נקיטה באמצעי זהירות נדרשים {ראו ע"א (נצ') 28888-06-16 מ.ש.א. פגודה בע"מ נ' מור-בורמילסקי קבלני בניין (פורסם במאגרים המשפטיים, 5/12/2016)}.

כידוע, המעביד אינו אחראי אחריות מוחלטת לכל תאונת עבודה ואחריותו תוכר רק אם יוכח "אשם" מצדו, ואם נמצא כי היה יכול וצריך לצפות את הסיכון ואת הנזק {ראו ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.06.2011)}.

20. בהקשר הזה טוען התובע כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפיו מאחר והיא לא סיפקה משטח עבודה בטוח ויציב לצורך ביצוע העבודה בגובה, לא בנתה ולא תחזקה את דרך הגישה (המסוע) באופן בטוח, זאת בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה, לא סיפקה לתובע רקמת בטיחות ולא סיפקה סולם תקני שיאפשר לתובע להגיע לחלק העליון בו אירעה התקלה, ואף לא סיפקה הדרכה לעובדים, וביניהם התובע, לעניין העבודה בגובה. ואילו הנתבעות מבקשות להיבנות מן העובדה כי התובע הינו עובד מנוסה, שבמסגרת עבודתו החליף בעבר את מיכל החנקן באותה מכונה,  ומכך  שהוא ביצע את העבודה על דעת עצמו ומבלי להיעזר בעובד אחר ומבלי להשתמש בסולם, וטענו כי התאונה ארעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע.

21. בנידון דידן, אני מקבלת את גרסת התובע בנוגע לשיטת העבודה המסוכנת במפעל. כל טענות הנתבעות, ככל שהן נכונות, יכולות להשליך על מידת אשמו התורם של התובע, אם כי אין בהן כדי להפריך את טענות התובע שקיבלו תמיכה בעדותו של מנהל הנתבעת 1 – האח איאד, בעדותו של האח ז. , ובצילומים/ בתמונות של המכונה שצורפו כחלק מהראיות בתיק.

עיון בתמונות שהוגשו וסומנו כ- ת/2 ו- ת/3, מראה כי משטחי העץ שהוצבו על מסוע המכונה לא היו מחוברים, וביניהם יש חלל ריק כפי שתיאר התובע. בנוסף, מר ז. הסביר בעדותו כי לאחר התאונה הוא העמיד סולם דרך קבע ליד המכונה, זאת בכדי שניתן יהיה להשתמש בו לצורך תיקון תקלות המתרחשות בחלקה העליון של המכונה [ עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 31-32; וכן עמ' 12, שורות1-2], וכי המטרה מהצבת הסולם היא כדי למנוע עמידה על הקרש/ משטח העץ שממנו נפל התובע [עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 19]. ובמלים אחרות, רק לאחר התאונה הסיק המעביד כי משטחי העץ שמותקנים על מסוע המכונה, הוצבו בצורה לקויה ומסוכנת.

אך חמור מכך, מנהל הנתבעת 1 – מר איאד הסביר בעדותו כי אחרי התאונה, וכשחזר התובע לעבודה הוא נתן לו תדרוך, תדרוך שלא ניתן תובע לפני התאונה ושלא ידוע לאיאד האם אביו המנוח ע. א. ז"ל נתן לתובע הדרכה כלשהי בעניין הבטיחות או העבודה בגובה. לעניין זה איאד  הסביר כי הוא בעצמו לא קיבל הדרכה כלשהי לעניין הבטיחות מאביו המנוח [עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 27-31]. בנוסף, מר איאד נשאל באם נתן הוראות הקשורות לעניין הספציפי של הורדת מיכל הגז מהמכונה, והשיב כי בזמן התאונה הוא לא היה אחראי על עניין זה, וכי הוא בדרך כלל נותן הוראות לביצוע עבודות בצורה נכונה ובטוחה, ומרגע שהוא הפך להיות אחראי הוא מקפיד לספק לעובדיו כפפות מגן, ומקפיד על הבטיחות [עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 24-26], ובהמשך נשאל באם סיפק לתובע רתמת בטיחות, והשיב כי הוא לא עשה את זה, וגם לא אביו [שם, שורות 27-18]. בחקירתו הנגדית נשאל מר איאד אם לפני התאונה היה נוהג להיעזר בעובד אחר בעת  פירוק מיכל חנקן, והוא הסביר כי לא היה אחראי על עניין זה, לא היה בשטח, ולא יודע על נוהג כזה [ראו עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 22-23].     

עינינו הרואות כי מנהל הנתבעת 1- מר איאד מנסה להתכחש בכל דרך מאחריותו כלפי עובדיו במפעל, מצד אחד הוא בעצמו מאשר כי בתקופה שבה אירעה התאונה הוא עוד לא מונה כמנהל במקום אביו המנוח ע. א. ז"ל שהיה עוד בחיים, אך באותה תקופה אביו היה חולה מאוד ומר איאד מילא את מקומו, כאשר העובדים היו פונים אליו [עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 26-27], ומצד אחר טוען מר איאד כי באותה תקופה מלפני התאונה הוא לא היה אחראי ולא יודע אם היה נוהג/נוהל ספציפי כזה המתמודד עם הסיטואציה של עמידה בגובה לצורך החלפת מיכל חנקן של מכונה.

22. לצד האמור, יש לציין כי בעדותו נשאל מר איאד אם הסולם מבחינתו יכול לספק מבחינת הבטיחות, והשיב כי לדעתו זה כן יכול לספק, אבל צריך עוד עובד שיעמוד בצד ושיעזור לעובד שעלה להוריד את מיכל החנקן [עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 29-31], אך מלבד האמרה הכללית הזו, לא הובאו ראיות שיכולות ללמד כי זו אכן שיטת העבודה הבטוחה ביותר במצב דברים דומה, ובאם העמידה על סולם היא הצעה מעשית ואינה מסוכנת. בנוסף, לא הוצגו ראיות שיש בהן להעיד כי מדובר בנוהל שנקבע לפני התאונה ושהיה על התובע לעבוד לפיו, ולא הובאו ראיות לנקיטת אמצעי בטיחות.

התמונה המצטיירת עד כה, היא שבמפעל לא נקבעו נהלי עבודה, ומן הסתם גם לא נקבע נוהל ספציפי לעניין העמידה בגובה לצורך תיקון תקלה במיכל חנקן והחלפתו, לא הונהגה שיטת עבודה בטוחה, ולא ניתנו הנחיות בטיחות, לא סופק משטח עבודה מתאים, לא נעשה פיקוח על העובדים ולא נבחנו דרכים כדי להבטיח את ביטחונם. התובע עבד בשיטה שהייתה מקובלת במפעל ולפיה עבד גם בפעמים קודמות. הוא הוצב אפוא בפני מציאות שחייבה אותו לטפס על המכונה, לעמוד על משטחי עץ לא יציבים ושיש ביניהם חלל, שכן לא הוכח כי הוצעה לו כל דרך אחרת  לפרק את מיכל החנקן.   

23. עולה אם כן, כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, שכן בתור מעביד היה עליה לצפות כי ללא אמצעי בטיחות עובדיה עלולים להיפגע. היה עליה לצפות גם, באופן קונקרטי, ששיטת עבודה בה העובדים מטפסים על המסוע של המכונה כשעליו הוצבו משטחים לא יציבים, והתקנו בצורה שהשאירה חלל ריק בין המשטחים הינה מסוכנת ביותר, שכן איבוד שיווי משקל, מעידה ונפילה הן תוצאות מסתברות וצפויות ביותר. אלא שהנתבעת 1 לא ביצעה אפילו את הפעולות המינימאליות ביותר למנוע סכנה זו או לצמצמה ועל כן היא אחראית לתאונה ותוצאותיה.

לסיכום פרק זה, הנתבעת 1 בתור מעביד, התרשלה והפרה את חובתה לדאוג לבטיחות העובדים, ובכללם התובע, שכן אם היו מסופקים אמצעי הגנה, הדרכות לעבודה בגובה, משטח עבודה סביר או אפילו נקבעים נהלי עבודה ברורים, ניתן היה למנוע את התאונה.

אשם תורם

24. ככלל, הנטיה בהלכה הפסוקה לעניין פגיעת עובד בתאונת עבודה, הינה להקל עם העובד ולדקדק עם המעביד בכל הנוגע לשמירה על אמצעי בטיחות הולמים בעבודה. לעניין זה נפסק כי "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" (ראו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 232).

כן נפסק כי "ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא אשר גרם לנזק [...] מקום שנמצא כי שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר טבניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' יאסין ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.08.2011).

25. בחינת הנסיבות הקונקרטיות בענייננו מעלה כי התנהלות התובע יש בה מידה מסוימת של אשם. התובע הוא עובד מן המניין בעסק משפחתי, וכפי שיובא בהמשך, לא הוכח כי התובע היה בעל סמכות ניהולית או מעמד אוטונומי מיוחד במסגרת העבודה, אם כי עדיין מדובר בבנו של בעל המפעל (מאוחר יותר הפך להיות בעל מניות בחברה), אשר העיד כי הוא החליף בעבר (לפני התאונה), את מיכל החנקן באותה מכונה, וכי בערך הוא נהג לעשות את אותה הפעולה מדי שנה וחצי [עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 30-31]. כך גם במידה ולא היה נוהל קבוע וברור לעניין החלפת מיכל החנקן שמשקלו מגיע לכ- 30 ק"ג, ואשר החלפתו מחייבת עמידה במקום  גבוה, עדיין היה מצופה מעובד מיומן כמו התובע לכל הפחות להיעזר בעובד אחר בכדי שיתן לו את המיכל בטרם ירד מהמכונה ו/או מכל כלי גבוה אחר שיסופק לצורך ביצוע העבודה. ערה אני לכך כי היעזרות התובע בעובד אחר לא יכלה למנוע את התאונה במקרה הספציפי, זאת מאחר שהתאונה נגרמה בשל ליקוי במשטח העבודה ובדרך הגישה, אם כי ניתן להניח כי היעזרות התובע בעובד אחר יכלה להפחית את נזקו של התובע, אשר נפל כשמיכל החנקן מעליו.

26. בנקודה זו, יש להעיר כי איני מקבלת את טענת הנתבעות שיש ליחס לתובע אשם תורם בשל העובדה שלא השתמש בסולם, זאת גם מבלי להצטרך לדון במחלוקת באם אכן היה סולם במפעל אם לאו, שכן כפי שהובא לעיל, כלל לא הוכח קיומו של נוהל עבודה כלשהו המורה על שימוש בסולם במקרה הספציפי. באותה מידה, גם לא שוכנעתי כי יש להטיל אשם על התובע שעלה כדי לבצע את התיקון על דעת עצמו מבלי לקבל הוראה מהממונים, זאת נוכח הסברי התובע לפיהם הוא בדרך כלל לא נוגע במכונות לפני שקיבל הוראה של המנהל, אם כי ביום התאונה הוא נאלץ לעשות כן מאחר ואביו היה חולה, אחיו איאד לא היה במפעל, ובנסיבות העניין לא ניתן היה להשאיר את הביטון בתוך המכונה מבלי לפתור את התקלה [עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-24]. ממילא מנהל הנתבעת 1- מר איאד, סתר את עצמו בהקשר לצורך במתן הורואת לתיקון התקלה, שכן בהתחלה העיד כי החלפת מיכל חנקן הינה פעולה מסובכת, שמחייבת את העובדים לחכות עד למתן הוראות [עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 2-5], ואילו בהמשך חקירתו הסביר כי החלפת מיכל חנקן אינה קשה לביצוע, ואינה מסובכת, כך שהעובד אינו צריך להמתין כדי לקבל הוראה מלמעלה לצורך ביצוע התיקון [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 24-28].

27. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 20%.

הכיסוי הביטוחי

28. בכתב הגנתה טענה הנתבעת 2 כי אין לתובע ואין לתאונה הנטענת כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח שהונפקה על ידיה, וטענה כי מדובר בתאונה עצמית שבה תבע התובע את הנתבעת 1- החברה שהיתה בשליטתו ו/או בניהולו באותה עת, תוך ניסיון לייחס באופן מלאכותי, אחריות או אשם לנתבעת 1.

29. ראוי לציין, כי בסיכומיה הנתבעת 2 זנחה את טענתה לעניין העדר תחולת כיסוי ביטוחי, והסתפקה להצביע על מעמדו של התובע בתור מנהל ובעל שליטה כעובדה המשליכה על מידת אשמו לקרות התאונה.

30. די בזניחת הטענה כדי להביא לדחיית טענת הנתבעת 2 לעניין היעדרו של כיסוי ביטוחי. אך בכל מקרה, לא עלה בידי הנתבעת 2 להביא ראיה כלשהי ו/או להציג טיעון משפטי כלשהו שיכול ללמד על אי תחולת פוליסת הביטוח בנסיבות העניין.

בהקשר הזה יש להעיר כי הנתבעת 1 הינה חברה משפחתית, והוברר בעדויות שכל עובדיה הם בני המנוח ע. א. ז"ל ונכדיו, כך שלא ניתן לשלול את הכיסוי הביטוחי רק בשל העובדה כי העובד שנפגע הינו בעל שילטה או קרוב של בעל שליטה, ואין בכך כדי ללמד על ייחוס אשם מלאכותי לנתבעת 1, וממילא הנתבעת 2 לא הוכיחה ולא הראתה שיש בפוליסת הביטוח הוראה שמסייגת את תחולת הכיסוי הביטוחי במקרה כזה.

31. ואם לא די באמור, הרי שעלה בידי התובע והנתבעת 1 לשכנעני, באמצעות ראיות, כי בתקופה שבה אירעה התאונה התובע לא היה בעל שליטה, וכי המניות של החברה היו על שמו של אבי התובע- המנוח ע. א. ז"ל, ורק סמוך לפני פטירתו (בחודש 10/2010- דהיינו לאחר התאונה), המנוח ע. העביר את המניות והשליטה בחברה לחמשת בניו, ובניהם התובע [ראו מוצג ת/14].

בנוסף, הנתבעת 2 מנסה להיבנות על החקירה שביצעה חברת הביטוח עם התובע, ואשר לשיטתה ממנה עולה הודאתו של התובע כי הוא שימש מנהל יצור בזמן התאונה, אך עיון בתמליל של הקלטת השיחה שהתנהלה בין החוקר לבין התובע [מוצג נ/3] מעלה כי רוב השאלות קיבלו תשובה על ידי החוקר עצמו, כאשר ברור כי התובע לא הצליח להתבטא ולאורך כל השיחה החוקר הוא זה שניסח את התשובות במקום התובע בכדי להקל על התובע לאשר את האמור, ובאותה שיטה התובע אמר בחקירה שהוא עובד מנהל למטה, והחוקר הוא זה שקבע שמדובר במנהל ייצור [ראו עמ' 1 לתמליל, שורות 17-20]. לעומת זאת, התובע העיד לפניי כי הוא עבד כפועל במפעל, ולא היה מנהל קו ייצור [ראו עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 26-29], כך גם עד התביעה מר ז. העיד כי מי שהיה מנהל הייצור בעת התאונה היה אביו- המנוח ע. א. ז"ל [ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 30-31], ובדומה גם עד הנתבעת 1 – מר איאד העיד כי התובע בכלל לא היה מנהל וכי אין לו את ההשכלה להיות במעמד כזה [ראו עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 4-7].

32. לאור האמור לעיל, הרי שלא עלה בידי הנתבעת 2 להראות כי התובע היה בעל שליטה ו/או מנהל בזמן התאונה, וממילא לא עלה בידה לבסס את הטענה להיעדר כיסוי ביטוחי, ומשום כך על הנתבעת 2 – בתור מבטחת של הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים ברת תוקף, לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה, וכתוצאה מהתרשלותה של הנתבעת 1, זאת בכפוף לתשלום הסכום בגין השתתפות עצמית על ידי הנתבעת 1, וכמפורט בעמ' 5 לפוליסה.

33. כפועל יוצא, אני רואה מקום לקבלת ההודעה לצד ג' באופן מלא.

שאלת הנזק

34. בטרם אתן את דעתי לעניין הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה דנא, להלן אביא סקירה קצרה לחבלתו של התובע ולמעקב הרפואי שהוא עבר בעקבות התאונה, דבר שיש לו השלכה ישירה וחשיבות רבה בבואי לאמוד את נזקיו, ובנוסף יש לו חשיבות לצורך ההכרעה בשאלות שבמחלוקת.

35. כפי העולה מהתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה [הוגש כמוצגים ת/5, ת/6, ו- ת/7], מייד לאחר התאונה התובע פנה לביה"ח משפחה קדושה בנצרת כשהוא מתלונן על כאבים עזים בברך ימין, ובבדיקה אובחנה אצלו רגישות וכאבים עם הגבלה בתנועות ברך ימין, בוצעה חבישה מרופדת והתובע שוחרר לביתו עם המלצות למנוחה מוחלטת.

בהמשך היום כאביו של התובע החמירו, ולכן הוא פנה שוב לחדר מיון בבי"ח אי.מ.מ.ס –נצרת, שם נערכה לו סדרה ארוכה ומקיפה של צילומים ובדיקות, ואובחנה אצלו רגישות למישוש מעל גב תחתון, תנועות מכאיבות, ואילו בברך ימין אובחנה נפיחות בעיקר באספקט פנימי, רגישות למישוש דיפוזית בולטת בעיקר אספקט פנימי, תנועות מכאיבות  מוגבלות, תפליט תוך פרקי בכמות בינונית, מתקשה לבצע SLR , וחשד לנזק MCL.  לכן התובע טופל ואושפז בביה"ח למשך 3 ימים, כאשר ביום 5/5/2010 עבר בדיקת US של ברך ימין, אשר הדגימה המטומה באיזור סופראפטלאר בורסה ובחלק העליון של MCL ובגסטרוקנימיוס מקרוב. התובע השתחרר ביום 6/5/2010 במצב כללי טוב כשנפיחות עדיין קיימת בברך ימין וקיימים עדיין כאבים בביצוע תנועות. לתובע הומלץ לו על המשך מעקב רפואי, רגל מורמת כל הזמן, קומפרסים קרים, טיפול תרופתי, מנוחה במשך שבוע ימים, ונקבע לו תור לביקורת במרפאת חוץ אורטופדית.

בהמשך התובע היה במעקב אורטופדי מתמיד, וקיבל טיפול אינטנסיבי בבי"ח אי.מ.מ.ס, וביום 20/5/2010 אובחנו אצלו נפיחות בברך ימין עם רגישות באספקט פנימי עם נוזל בכמות בינונית, וסימנים לקרע, ולכן הוא הופנה לארטרוסקופיה סוקרת. ביום 1/6/2010 התובע עבר ניתוח ארטרוסקופי לברך ימין שהדגים CAPSULAR TEAR OF MM , בוצעה כריתה תת שלמה של המניסקוס החיצוני, תפירת מניסקוס פנימי, שטיפות מרובות וסגירת פצעים עם קליפסים, ולאחר מכן שוחרר עם שורה ארוכה של המלצות, ביניהן מנוחה בבית למשך 3 שבועות.

התובע שוב המשיך להיות במעקב רפואי אורטופדי במסגרת בי"ח אי.מ.מ.ס, ובמסגרתו הומלץ לו על טיפולי פיזיותרפיה, ובהמשך הופנה לבצע צילום MRI. התובע פעל בהתאם להמלצות המומחים הרפואיים, ועבר בדיקת MRI ואובחן אצלו קרע בגוף ובקרן האחורית של המניסקוס הלטרלי עם חסר של המניסקוס, ונראה כי פרגמנט מניסקאלי קרוע נמצא באזור הספינות, ה- ACL קרוע, הארכת זמני הרפיה לשד העצם במדור הלטרלי בפמור ובטיביה כביטוי לבצקת לשדית, וכמות בינונית של נוזל בברך.

התובע קיבל סדרות של טיפולי פיזיותרפיה, והמשיך להתלונן על כאבים בברך, עד שביום 17/1/2011 התובע עבר ניתוח של תיקון רצועה צולבת קדמית בבי"ח אי.מ.מ.ס- נצרת, אושפז למשך 4 ימים, ושוחרר עם המלצות לפיזיותרפיה, ולמעקב רפואי.

בהמשך התובע היה במעקב רפואי אינטנסיבי ונבדק על ידי הרופאים האורטופדים של ביה"ח אי.מ.מ.ס, ושוב עבר בדיקת MRI ביום 1/11/2011 אשר הדגימה קרעים ודלדול בגוף וקרן אחורית של הסהרון הלטרלי, בגומה הפופליטאלית מודגם ריבוי מתון של נוזל סינוביאלי מאחורי הקונדיל הפמורלח המדיאלי ומאחורי ה- PCL, כמו כן הודגמה תחילת היווצרותה של ציסטה סינוביאלית אחורית מדיאלית זעירה שטוחה ע"ש בייקר, ואובחן ריבוי קל של נוזל במעטפת גיד הפופלטאוס, וכמות קטנה של נוזל ברצסים הפרא-פטלריים.

לאחר מכן התובע המשיך להיות במעקב רפואי במסגרת קופ"ח ובי"ח, ושוב עבר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה, וקיבל כל מיני טיפולים.           

36. יצוין, כי התובע היה באי כושר מוחלט למשך תקופה ארוכה, מיום 4/5/2010 עד 5/8/2010 (ראו תעודות אי כושר, צורפו כנספחים ה' 35-39 לכתב התביעה]. בנוסף התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, אשר קבע לו את הנכויות הזמניות שלהלן: מ- 4/5/2010 עד 3/8/2010 בשיעור 100%; מ- 4/8/2010 עד 30/9/2010 בשיעור 50%; מיום 1/10/2010 עד 31/1/2011 בשיעור 30%; מ- 1/2/2011 עד 30/4/2011 בשיעור 100%; מ- 1/5/2011 עד 31/8/2011 בשיעור 20%; מ- 1/9/2011 עד 31/12/2011 בשיעור 30%. לאחר מכן, המל"ל קבע כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% בברך, כאשר עם הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל, שיעור הנכות הועמד על 15% החל מיום 1/1/2012 [ראו מוצג ת/11].

בנוסף לאמור, התובע הוכר על ידי המל"ל כנכה נזקק בתקופה בין 4/5/2010 עד 31/8/2011.

37. באשר לנכותו הרפואית של התובע, יש להזכיר כי הצדדים הסכימו בפתחו של הדיון מיום 15/2/2016 להעמיד את הנכות הרפואית של התובע על שיעור 10%, ולא ראיתי מקום לסטות מהסכמה זו.

38. באשר להגבלה התפקודית, בבוא בית המשפט לקבוע את דרגת נכותו התפקודית של תובע, מתבסס הוא על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, ומתייחס למהותה של הנכות, בנוסף לראיות קונקרטיות הנוגעות לתובע הספציפי העומד לפניו, ובכללן גיל התובע, תפקודו, כישוריו, השכלתו, ותחומי עיסוקו. בפסקי דין אחדיםניתן למצוא, לעיתים, ניסיון לייצר מעין חזקה הניתנת לסתירה ולפיה הנכות הרפואית האורתופדית משקפת גם את הנכות התפקודית (ראו למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792).

בענייננו, המדובר בנפגע שביום התאונה היה כבן 36 והיום כבן 43, לפני התאונה עבד במפעל משפחתי שנוהל ונשלט על ידי אביו המנוח ע. א. ז"ל (שכאמור נפטר לאחר התאונה, והעביר את השליטה ואת המניות של החברה ל- 5 בניו, ובניהם התובע שזכה ב- 20% ממניות החברה), והשתכר סך של 5,000 ₪.  לאחר התאונה ובעקבותיה, התובע היה באי כושר מוחלט לתקופה ממושכת, והוא חזר לעבודה בחודש 2/2012, כאשר לטענתו הוא היה מוגבל מאוד בתפקודו, כך שהוא טוען כי מאז הוא חזר לעבודה חלקית, ואינו יכול לעבוד יותר מארבע שעות ביממה, וכיום הוא משתכר סך של 2,000 ₪ בלבד, ולכן הוא עתר לחשב את נזקיו על בסיס נכות תפקודית בשיעור 20%, כאשר להוכחת הירידה המשמעותית בשכרו ובתפקודו (כ- 60% ירידה בכושר העבודה כפי העולה מתלושי השכר), התובע לא תמך את טיעוניו בחומר רפואי שיכול להצדיק את טיעוניו בקשר להגבלה בתפקודו ולהפחתת שעות העבודה, מה עוד שהתובע לא פירט מה הן הפעולות שעשה בעבר והיום אינו יכול לבצען כתוצאה מהתאונה.

לאור האמור לעיל, ולאחר עיון בחומר הרפואי שהוצג לעיוני, ובקביעות המל"ל עולה כי הפגיעה הפיזית בתובע כתוצאה מהתאונה היתה פגיעה חמורה בסמוך לאחר התאונה, ואף תוצאותיה היו חמורות למשך כשנתיים, שבמסגרתם התובע עבר שני ניתוחים והיה במעקב רפואי אינטנסיבי, אך החל מיום 1/1/2012 איני רואה בתיעוד הרפואי סיבה שיכולה להצדיק קביעת נכות תפקודית מעל אחוז הנכות הרפואית שעליה סיכמו הצדדים.

לצד האמור, יש לציין כי בחודש 11/2012 התובע הפך להיות בעל שליטה של 20% מהמניות של הנתבעת 1, דהיינו הפך להיות עצמאי, עובדה שהייתה ידועה לנתבעת 2 מלכתחילה, אם כי רק במהלך חקירת התובע לפניי נזכרה היא להדגיש עובדה זו כדי ללמד כי לתובע יש הכנסה חדשה מהיותו עצמאי, הכנסה שיש לה השלכה על קביעת נכותו התפקודית ועל בחינת הפסדי השכר. בהקשר הזה יש להבהיר כי הנתבעת 2 אשר מיצתה כל דרך כדי לברר את התובענה עד לתומה, וקיבלה הזדמנות נאותה להשלים הליכים מקדמיים, לרבות שליחת שאלונים, ולמרות שהיה ביכולתה לבקש צו המורה על גילוי שומת המס שלטענתה התובע הסתיר, לא עשתה כן, והמתינה לשלב הסיכומים כדי להשתמש בקלף הזה כמחדל שיש לזקוף אותו לחובת התובע. בנידון סבורני כי העובדה שמדובר בעסק משפחתי שהשליטה על המניות בו עברה מאב לבניו הינה תוצאה צפויה שאין בה כדי להשליך על קביעת כושרו או מידת מוגבלותו התפקודית של התובע, ואי אפשר לדעת כיום אם אילולא התאונה התובע היה ממשיך באותו אחוז משרה ומכניס את אותה הכנסה כשכיר בנוסף להכנסתו החדשה כעצמאי, ולכן ככל שהתובע הסתיר מידע לגבי הכנסתו כעצמאי, הנני מוכנה לזקוף את המחדל הזה לחובתו, בכך שלא אקבע לו אחוז נכות תפקודית העולה על הרפואית על אף שמדובר בהגבלה בברך כשסוג העבודה אותו עובד התובע מצריך השקעת מאמץ, ואני מוכנה לזקוף את המחדל הזה לחובת התובע בכך שאניח כי הירידה המשמעותי בשכרו מלפני התאונה ואחריה עיקרו בעובדה שיש לו הכנסה אחרת כעצמאי, אך אין בזה כדי לשלול קיומה של מגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה כליל.

לאור המקובץ לעיל, הריני קובעת כי לאחר התקופה שבה שהה התובע באי כושר, ואף הוכר כנכה נזקק, והחל מיום 1/1/2012 הגבלתו התפקודית הינה בשיעור 10% , כשיעור נכותו הרפואית.

39. נתוני השכר: עיון בתלושי השכר של התובע מלפני התאונה, אשר הוגשו וסומנו כמוצג ת/8, מעלה כי התובע השתכר בשלושת החודשים שלפני התאונה - 2/2010, 3/2010 ו- 4/2010, סך של 5,000 ₪, כאשר הסכום הזה מוצמד להיום עומד על סך 5,875 ₪, ולפי בסיס שכר זה, להלן ייעשה חישוב הפסדי השכר של התובע.

הפסדי שכר

40. הפסד שכר לעבר: התובע צירף תעודות אי כושר המעידות על שהייתו באי כושר מוחלט עד יום 5/8/2010 [ראו נספחים ה' 35-39 לכת התביעה], משך כ- 3 חודשים, ובנוסף התובע צירף חומר רפואי המעיד שהוא עבר שני ניתוחים והיה במעקב רפואי אינטנסיבי ונאלץ להיות במנוחה ובאי כושר לתקופה ממושכת עד 31/12/2011, כאשר באותה תקופה לתובע נקבעו נכויות זמניות גבוהות על ידי המל"ל (כפי שפורט לעיל), והוא הוכר כנכה נזקק החל מיום 4/5/2010 עד 31/8/2011 (משך 16 חודשים). ערה אני לכך שלא הוצגה ראיה המעידה כי בתקופה שבין 1/9/2011 עד 31/12/2011 התובע הוכר כנכה נזקק, אם כי סבורה אני כי ההגבלה בברך ימין באותה תקופה שעמדה על שיעור 30%, כך שהצורך בקבלת טיפול רפואי ולהיות במעקב במסגרת קופ"ח , יכול להצדיק את התקופה הממושכת שבה היה התובע באי כושר החל מיום התאונה ועד ליום 31/12/2011.

• משך הנני נכונה לפצות את התובע בגין אובדן שכר מלא לעבר בתקופה שמיום התאונה (4/5/2010) עד 31/12/2011, דהיינו כ- 20 חודשים, לפי בסיס השכר שקבעתי לעיל, ולפי חישוב אריתמטי המגלם גם ריבית מאמצע התקופה סכום הפיצוי (מעוגל) עומד על סך 123,230 ₪.

• בנוסף, הנני נכונה לפצות את התובע בגין אובדן שכר חלקי לעבר החל מיום 1/1/2012 עד היום (כ- 65 חודשים), לפי בסיס השכר ואחוז הנכות הרפואית והתפקודית שקבעתי לעיל, ולפי חישוב אריתמטי המגלם גם ריבית מאמצע התקופה סכום הפיצוי (מעוגל) עמוד על סך 38,755 ₪ .

• סה"כ הפסדי שכר לעבר סך של 161,985 ₪.

41. הפסדי שכר לעתיד: בהתאם לנתונים שקבעתי לעיל, הפסדי השכר לעתיד בהתאם לשכר 5,820 ₪, לנכות תפקודית בשיעור 10%, ולתוחלת שנות עבודתו של התובע עד לגיל 67 (כ- 25 שנים), עומדים על סך 121,500 ₪ (מעוגל).

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 

42. בהתאם לחישוב המקובל כיום בפסיקה בנוגע לראש נזק זה (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג(פורסם במאגרים המשפטיים, 31/7/2014)), ישנו מקום לחשב את הפסדי התובע בגין הפגיעה בפנסיה ובתנאים הסוציאליים בשיעור 12%% מסך הפגיעה  בשכרו. בנסיבות תיק זה ובהתחשב בסכומים שנפסקו לתובע בגין הפסדים אלה, עומדים הפסדיו של התובע בגין אב נזק זה ע"ס 34,018 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

43. התובע עתר במסגרת סיכומיו לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪, וטען כי לא שמר על קבלות ולא הציג לפניי ראיות כלשהן להוכחת הפסדיו בגין אב נזק זה.

כידוע, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר הן בגדר ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ואלו בענייננו לא הוגשו, אם כי ברור שצריך להתחשב בהוצאותיו בגין נסיעות לבתי חולים ולטיפולים, זאת גם בהתחשב שהתובע אושפז פעמיים ועבר שני ניתוחים בברך, נזקק למעקב וטיפולים רבים ובניהם סדרות טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה. בנוסף, יש להעיר, כי לא הוגשה תשתית ראייתית לתמיכה בטענה בדבר צורך בטיפולים רפואיים כלשהם בעתיד.

עם זאת נוכח מהות הפגיעה, סביר להניח כי התובע נדרש להוצאות מוגברות בחודשים הראשונים שלאחר הפגיעה, ויכול שיידרש להוצאות נוספות, גם בעתיד, ולרבות לצורך נסיעות.

בנסיבות אלה, אני רואה לפסוק לו פיצוי גלובלי, על דרך האומדנה, בסכום כולל של 15,000 ₪

כאב וסבל

44. בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה והנכויות הזמניות, בשיעור הנכות הצמיתה (הרפואית והתפקודית), בשני ניתוחים שעבר התובע, בתקופת האשפוז (8 ימי אשפוז), במשך התקופה שבה התובע היה נתון באי כושר, ובשים לב לטיפולים הרפואיים ומעקב הרפואי שבו היה נתון התובע לאחר התאונה, וגם בשים לב למגמה הברורה בפסיקה המחייבת העלאת הרף באשר לפיצוי בראש נזק זה (ראו: ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 2/12/2009)), מצאתי כי הערכת התובע (בסיכומיו) בגין אב נזק זה הינה סבירה, ולכן הנני לפסוק לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 59,379 ₪.

45. עולה אם כן, כי הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הינו כדלקמן:

• הפסדי שכר לעבר 161,985 ₪
• הפסדי שכר לעתיד 121,500 ₪
• הפסדי פנסיה 34,018 ₪
• הוצאות רפואיות ונסיעות 15,000 ₪
• כאב וסבל 59,379 ₪

---------------------------------------------------

סה"כ :                                        391,882 ₪ 

46. מהסכום הזה יש לנכות את אשמו התורם של התובע כפי שנקבע לעיל בשיעור של 20%, ויוצא

        כי סכום הפיצוי הינו בסך של 313,505 ₪.

ניכוי תגמולי מל"ל

47. כאמור התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ובעקבותיה שולמו לתובע דמי פגיעה, ואף נקבעו לתובע נכויות זמניות ובסוף גם נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 15%, ובשל כך התובע קיבל תגמולי מל"ל, כאשר על פי חומר הראיות שהוצג לפניי עולה כי התובע קיבל דמי פגיעה בשנת 2010 בסך 11,375 ₪, תגמולים בשנת 2010 בסך 18,048 ₪, תגמולים בשנת 2011 בסך 42,235 ₪,  ועוד מענק חד פעמי בשנת 2012 בסך 25,370 ₪ [ראו מוצג ת/11], סה"כ קיבל התובע תגמולי מל"ל בסך 97,028 ₪, כאשר הסכום משוערך להיום עומד על סך כ- 100,000 ₪ (מעוגל).

ניכוי סכום זה מהפיצוי לו זכאי התובע כתוצאה מהתאונה, משאיר בידי התובע סך של 213,505 ₪, כאשר לאור ההכרעה במחלוקת הביטוחית לעיל, על הנתבעת 2 לשאת בתשלום הסכום הזה לתובע. 

סוף דבר

48. על יסוד האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעות, באמצעות הנתבעת מס' 2, לשלם לתובע פיצויים בסך של 213,505 ₪, ולסכומים הנ"ל יתווסף שכ"ט ב"כ התובע בסך.18% ₪ בתוספת מע"מ, בנוסף להוצאות משפט בסך 686 ₪.

בנוסף, אני מקבלת את ההודעה לצדדי ג', ומחייבת את הנתבעת 2 לפצות את הנתבעת 1 בסכומים שבהם היא חוייבה, על פי פסק הדין, ובנוסף, לאלה שכר טרחת ב"כ המודיעה לצד ג' (הנתבעת 1) בסך 20,000 ₪ והמע"מ, וכן לשאת בהוצאות משפט בסך 712 ₪.  

49. כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לצדדים.

ניתן היום,  י"ב אייר תשע"ז, 08 מאי 2017, בהעדר הצדדים.