פרקליטות מחוז תל אביב פלילי נ' ויסמן

 

(הדגשות כאן ולאורך גזר הדין שלי - "צ.מ.")

פקודת התעבורה {נ"ח} תשכ"א - 1961, תקרא להלן: "פקודת התעבורה"

תקנות התעבורה תשכ"א - 1961 , יקראו להלן: "תקנות התעבורה"

חוק העונשין, התשל"ז - 1977, יקרא להלן: "חוק העונשין"

 

מבוא

כנגד הנאשמת הוגש ביום 5.8.2018 כתב אישום, המייחס לה אחריות לתאונת דרכים, נהיגת רכב בקלות ראש או ברשלנות אשר גרמה לחבלות של ממש להולכת הרגל המעורבת בתאונה (להלן: "המעורבת") בדמות שברים אשר הצריכו אשפוז ונזק לרכוש, כמו כן, יוחסה לנאשמת אחריות להפקרת המעורבת אחרי פגיעה, הכול כמפורט בכתב האישום.

 

הנאשמת הואשמה בעבירות של נהיגת רכב ברשלנות או בקלות ראש אשר גרמה לחבלה של ממש - לפי סעיף 62(2) יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ועבירת הפקרה אחרי פגיעה - לפי סעיף 64א.(ב) לפקודת התעבורה.

 

מדובר באירוע תאונתי משנת 2018 אשר התרחש בתל אביב בשעות הבוקר, בצומת הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה.

 

הנאשמת, כיום כבת 64, במועד האירוע הייתה כבת 58, נשואה, אם לשני ילדים בגירים ושלושה נכדים, עובדת מזה כ- 16 שנה כמזכירה בחברה, נוהגת משנת 1990 עברה נקי וללא רבב.

 

הולכת הרגל המעורבת, תושבת ארצות הברית במקור, כיום כבת 28, בעת האירוע הייתה כבת 22.

 

הנאשמת כפרה באחריותה לתאונה ובעבירת ההפקרה, כמו כן טענה להגנה מן הצדק ולביטולו של כתב האישום בבחינת טענת אכיפה בררנית, שכן לטענתה יוחס לה שלא בצדק, הסעיף המחמיר של עבירת ההפקרה לפי סעיף 64א.(ב) לפקודת התעבורה ולא זה המקל יותר לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה.

 

ביום 1.6.22 לאחר הליך שמיעת הראיות ובחינת טענות הצדדים בסיכומיהם ניתנה הכרעת הדין, ולפיה מצאתי לנכון לזכות את הנאשמת מחמת הספק מעבירה של נהיגה בקלות ראש או ברשלנות בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, ומאחריותה לתאונה.

 

יחד עם זאת, מצאתי לנכון להרשיעה את הנאשמת בעבירות של התנהגות בקלות ראש או בלא זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ובעבירת הפקרת המעורבת לפי סעיף 64א.(ב) לפקודת התעבורה, זאת גם במנותק מאחריותה לתאונה.

 

עוד יצויין כי, גם לא מצאתי לנכון לקבל את טענת ההגנה ולהורות על ביטול כתב האישום, גם לא על תיקונו כעתירת ההגנה במסגרת טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית כאמור לעיל.

 

כבר בפתח הדברים מפנה לעדויות אשר נשמעו לעניין הפקרת הולכת הרגל, המעורבת מתוך הכרעת הדין.

 

עדות עדת ראייה לתאונה:

 

"לאחר הפגיעה, הולכת הרגל זחלה אל המדרכה המערבית, השאירה שם את הפיצה, היה לה שפשוף בברך אך לא דיממה. הולכת הרגל פונתה על ידי מד"א.

 

הרכב הפוגע המשיך בנסיעה לכיוון כללי רמת גן, הרכב לא עצר". (ראה, עמ' 48 להכרעת הדין).

 

ולעדותה של הולכת הרגל המעורבת בתאונה אשר מסרה כי :

הגיעה למדרכה הקרובה יותר ולא הצליחה לקום. עוברי אורח שהיו במקום סייעו לה והזמינו עבורה טיפול רפואי ובהמשך פונתה לבית החולים "איכילוב". ראה עמ' 57 בהכרעת הדין.

 

 

תכלית עבירת ההפקרה -

עבירת ההפקרה משרתת מטרה מרכזית אחת ולצידה שתי מטרות מרכזיות:

מטרה הראשונה -העבירה מבטיחה כי תינתן עזרה מידית לנפגע בתאונה וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע.

מטרות המשנה - למנוע מנהג מלהתחמק מאחריות לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונת הדרכים ומי אחראי לה. ראה ע"פ 9628/09 בת אל שרעבי נ' מ"י.

 

בת.פ. 40282/02, מדינת ישראל נגד ישראל ישראלי, נקבע כי:

"דומה, כי אין צריך להכביר מילים על חומרתה היתרה של עבירה זו, ואין חולק כי עבירת ההפקרה הינה אחת העבירות המכוערות שידענו בספר החוקים, עבירה שיש בה פגיעה קשה בעקרונות המוסר והמצפון האנושי, עבירה המאופיינת באטימות רבה ובחוסר רגישות לחייו ולשלומו של הקורבן, המתבוסס בדמו בעקבות התאונה.

 

לעניין זה, אין נפקא מינה אם כתוצאה מהתאונה נגרם מותו המיידי של הקורבן, ואין בעובדה כדי להביא להקלה בדינו של הנהג הפוגע. מחובתו של הנהג לעצור את רכבו, לעמוד על תוצאות התאונה, ולעשות כל שביכולתו להושיט עזרה או להזעיק את גורמי המשטרה והסיוע הרפואי.

 

קבלת טענה מעין זו, לפיה עצירתו של הנהג במקום לא הייתה משנה בדיעבד את התוצאה הקטלנית, משמעה, מתן הכשר, ולו חלקי בלבד, למעשיו הנלוזים והנפשעים של נהג, אשר בחר למלט עצמו מזירת התאונה.

הדרישה המוסרית לעצור הרכב ולעמוד על תוצאות התאונה אינה קשורה, כל עיקר, בשאלת אפשרותו האובייקטיבית של הנהג להושיט סיוע ולתרום להצלת חייהם של הנפגעים.

 

כידוע הוא, כי מיד לאחר התרחשות אירוע תאונה מתרכזים במקום נהגים, וכך הוא לגבי עוברים ושבים, המבקשים להושיט עזרה לנפגעי התאונה. בכך, אין כדי לפטור את הנהג הפוגע מחובתו הבסיסית לעצור את רכבו ולהושיט עזרה, ככל שהדבר אפשרי וניתן מבחינתו".

 

מפנה להכרעת הדין מיום 1.6.22 במלואה.

 

 

 

 

 

כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשמת (להלן ייקרא : "כתב האישום")

 

בפרק א. לכתב האישום נטען כי

ביום 22.5.18 בשעה 11:10 או בסמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכב מסוג מיצובישי אוטלנדר מ.ר XXX (להלן: "הרכב") ברחוב פנחס רוזן בתל אביב מכיוון צפון לדרום.

 

הכביש הינו דו סטרי, בן שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון, המופרדים ביניהם באי תנועה בנוי והנאשמת נסעה בכביש זה בנתיב הימני ביותר.

 

במקום שררו התנאים הבאים: מזג אוויר נאה, ראות טובה, אור יום, דרך עירונית עם מהירות מותרת של עד 50 קמ"ש, כביש אספלט יבש ותקין, הכביש כולל מעברי חצייה להולכי רגל, מרומזרים ומסומנים היטב על הכביש, בכיוון נסיעתה של הנאשמת.

 

אותה העת הגיעה אל צומת הרחובות פנחס רוזן ודבורה הנביאה הולכת רגל, הגב' פלונית (ילידת 1996) (להלן: "המתלוננת/המעורבת") אשר החלה לחצות את הכביש, במעבר חצייה, משמאל לימין, בנתיב נסיעתה של המתלוננת.

 

עם הגיעה של הנאשמת אל הצומת, לא שמה הנאשמת לב לדרך שלפניה, ופגעה בעוצמה, עם דופן שמאל של הרכב במעורבת. כתוצאה מהפגיעה, הוטחה המעורבת אל הכביש וזחלה, כשהיא פצועה, חזרה אל המדרכה הסמוכה. עוברי אורח אשר שהו במקום סייעו למעורבת והזעיקו למקום אמבולנס מד"א אשר פינה אותה לבית החולים "איכילוב".

 

בבית החולים, אובחנה המעורבת כסובלת משבר בבסיס עמוד השדרה, משברים באגן הירכיים, ללא יכולת תזוזה ואושפזה במקום עד ליום 1.6.18.

 

מיד לאחר התאונה, נמלטה הנאשמת, במהירות, מזירת האירוע, על אף העובדה כי הנאשמת ידעה היטב כי פגעה בהולכת הרגל ואף גרמה לה לחבלות. הנאשמת לא עצרה את רכבה במקום התאונה, לא עמדה על תוצאותיה של התאונה ואף לא הזעיקה כל עזרה דחופה למעורבת בה פגעה.

 

בנוסף, כתוצאה מהתאונה, ניזוק רכבה של הנאשמת באופן בו נשברה מראת צד שמאל של הרכב וכן נגרמה פגיעות קלות בצד שמאל של הרכב.

 

זהותה של הנאשמת כנהגת הרכב נחשפה אך ורק בחלוף כחודש ימים, זאת לאחר פעילות משטרתית מאומצת.

 

כתב האישום מפרט כי תאונת הדרכים ופציעתה של המעורבת נגרמו כתוצאה מנהיגתה הרשלנית של הנאשמת בכך ש:

 

נהגה בקלות ראש, ברשלנות ובחוסר שימת לב לחיי אדם, מבלי שנקטה באמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה בהולכי הרגל החוצים את מעבר החצייה בכיוון נסיעתה, לא נתנה זכות קדימה להולכת הרגל אשר חצתה את הכביש במעבר החצייה, פגעה בה באמצעות רכבה, גרמה לה לחבלות קשות, לא האטה את רכבה לפני מעבר החצייה ולא אפשרה למעורבת להשלים את חציית מעבר החצייה בבטחה.

 

עוד נטען כי הנאשמת הייתה מעורבת בתאונת דרכים במהלכה נפגע אדם והיא נמלטה מהמקום תוך שאינה עוצרת במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה ולא הזעיקה או הגישה כל עזרה למעורבת בה פגעה.

 

כפירת הנאשמת והליך ההוכחות

 

בדיון מיום 17.7.19 כפרה הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

 

ביום 1.6.22 ניתנה כאמור לעיל הכרעת הדין.

 

להלן ציטוט מעיקרי הכרעת הדין מתוך עמ' 2-4 ו - 8-11 ובין היתר התייחסות לאחריות הולכת הרגל, אחריות הנאשמת בעבירת ההפקרה וזאת במנותק מאחריותה לתאונה, ממצאי מהימנות, מחדלי חקירה, נוסחו של כתב האישום ועוד המהווים יחד ובמצטבר לאחרים שיפורטו בהמשך, מכלול השיקולים בגזירת הדין בתיק זה:

 

באשר לאחריות הנאשמת לתאונה נקבע: 

"הנני קובעת כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת כי מדובר בתאונה נמנעת וכי הנאשמת אחראית לה.

 

התעורר בי ספק באשר לנכונות חישובי בוחן התאונה מטעם המאשימה ובעניין זה מקובלת עלי עמדת ההגנה ועדות המומחה מטעמה.

 

בוחן התאונה עצמו, הטיל לא אחת ספק בממצאים אליהם הגיעה והמאשימה עצמה טענה כי משעה שהתאונה התרחשה על מעבר חצייה או בסמוך לו אין עוד חשיבות לחישובי הבוחן או העד המומחה מטעם ההגנה.

 

המאשימה לא הוכיחה את מיקומה המדויק של נקודת המפגש בין רכב הנאשמת והמעורבת ואולם גם אם מדובר בתאונה אשר התרחשה על מעבר החצייה או בסמוך לו אין בכך כדי הטיל על הנאשמת אחריות מוחלטת.

מדובר בצומת מרומזר, אשר לא נטען כי הרמזורים לא פעלו בו, השתכנעתי כי הנאשמת נסעה באור ירוק ובמהירות סבירה.

 

אין מדובר בהולכת רגל אשר עמדה על המדרכה או שחצתה מעבר חצייה כמתחייב גם מהולך הרגל.

השתכנעתי ממכלול הראיות כי מדובר בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש באופן מתפרץ באור אדום להולכי רגל בהליכה מהירה אשר המשכה בריצה.

 

גם אם אקבל את הגרסה ולפיה החלה חציית הכביש במעבר החצייה לא השתכנעתי כי המשך החצייה היה על מעבר החצייה והרושם המתקבל הוא כי המעורבת חצתה את הכביש באלכסון לכיוון תחנת האוטובוס.

 

מכל מקום לא מצאתי לנכון לקבוע כי לנאשמת אחריות מוחלטת בתיק זה אך ורק בשל העובדה כי התאונה התרחשה כטענת המאשימה על מעבר החצייה או בסמוך לו.

 

זאת ועוד, ומבלי שיהא בכך לפטור את בית המשפט מחובתו לבדוק התקיימותה של אותה אחריות בהתאם לראיות המונחות בפניו הרי שבוחן התאונה מטעם המאשימה עצמה הביע עמדתו לא אחת כי אין מדובר בתיק מעבר חצייה.

 

בפרק ההגדרות לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") "מעבר חצייה" מוגדר "חלק הכביש המסומן כמיועד לחצייתו על ידי הולכי רגל".

 

אין כל הגדרה בחוק מהו "תחום מעבר חצייה" והגדרה זו נקבעה בפסיקה.

 

ואולם סבורני כי עדיין, אין בצמד המילים "מעבר חצייה" או "תחום מעבר חצייה" כדי להקים חזקה חלוטה בדבר אחריות הנהג בכל מצב.

 

עסקינן במשפט פלילי הכפוף למערכת כללים לרבות מכוח דיני הראיות וההגנות העומדות לנאשם במשפט פלילי.

 

כל תיק ונסיבותיו בהתאם לחומר הראיות המונח בפני בית המשפט.

 

מפנה לדבריה של כב' השו' שלו (בית משפט מחוזי ב"ש) בע"פ 35342-12-18 מדינת ישראל נ' שושנה ארז וזאת כמובן בכפוף להסתייגויות הראויות ובהתאם לתנאי הדרך בכל תיק ותיק:

"...אני סבורה כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי בענייננו, גם במרחק של 10 מ' אחרי מעבר חצייה דובר ב'תחום של מעבר חציה' כך שחובת הזהירות המוגברת על הנהג עדיין חלה ויודגש בית המשפט לא קבע כי בכל מקרה ובכל צומת תחום מעבר החציה יחול גם במרחק של 10 מ' אחרי מעבר החציה.."

 

זאת ועוד, עולה כי קיים פער בלתי מתקבל על הדעת באופן בו נוסחו העובדות בכתב האישום לבין העובדות אשר התגלו במהלך שמיעת הראיות כפי שהדברים עולים מראיות התביעה עצמה.

 

התביעה הייתה מודעת לאותן עובדות ולא ברור מדוע בחרה לנסח את כתב האישום באופן המחמיר דווקא עם הנאשם.

 

סעיף 85(4) לחסד"פ אשר דן בתוכן כתב האישום ואשר על יישומו כלשונו אמונה התביעה עת היא שוקדת על הכנת כתב האישום קובע כדלקמן:

" כתב אישום יכיל ...

(4) תיאור העובדות המהוות את העבירה בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם."

לא מצאתי כל הסבר משכנע בטיעוני המאשימה, מדוע לא ניתן היה לנסח את כתב האישום באופן אשר יבטא הלכה למעשה את אופן התרחשות האירועים, כפי שאכן התרחשו לרבות העובדות בדבר האור בו נסעה הנאשמת, האור בו חצתה הולכת הרגל, קצב חצייתה ועוד.

 

המאשימה התעלמה לחלוטין מהחובות המוטלות על הולך הרגל עת יש לו תמרור אדום בחצייה. טענת המאשימה והחובות אותן היא מבקשת להטיל על הנאשמת בנסיבות תיק זה הינה בלתי סבירה.

 

"מצאתי לנכון לקבוע כי רשלנות הולכת הרגל, המעורבת בתאונת הדרכים יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי ולזכות את הנאשמת, מחמת הספק מעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

 

תקנה 110 לתקנות התעבורה מטילה חובות גם על הולך רגל עת הוא חוצה את הכביש וחובת הזהירות חלה על כל המשתמשים בדרך, כך למשל:

תקנה 110(א) קובעת:

"לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות".

תקנה 110(ד) קובעת:

"בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש, במהירות סבירה ובקו ישר..."

 

נראה כי הוראות אילו לא נלקחו כלל בחשבון על ידי המאשימה לא בכתב האישום, גם לא בסיכומיה.

 

ממכלול הראיות, כמו גם הנזק למראה השמאלית ברכבה של הנאשמת, מיקום הנזק ברכב העובדה כי למעשה הנאשמת כמעט חלפה את המעורבת, הצפירה שנשמעה גם אם לא מרכבה של הנאשמת, השתכנעתי בגרסת ההגנה ולפיה הולכת הרגל, המעורבת, היא זו שפגעה ברכבה של הנאשמת, גם אם החלה את חציית הכביש במעבר חצייה או ב"תחום מעבר חצייה" וגם אם המעורבת נחבלה כתוצאה מהתאונה.

 

אינני מקלה ראש כלל ועיקר בחבלות שנגרמו למעורבת ואולם הערך של השמירה על קדושת החיים מחייב כל אחד ואחד מהמשתמשים בדרך, הן את הולכי הרגל והן את הנהגים בכביש, חפצי חיים כולם הם.

ניתן להניח ובזהירות הנדרשת כי אלמלא רשלנותה של המעורבת והאופן בו חצתה את הכביש תיק זה כלל לא היה בא לעולם.

 

המעורבת בתאונה לא הועמדה לדין, וגם לא הובאו בפניי ראיות לעניין זה או כי האפשרות בכלל נשקלה.

 

רמת האחריות החלה על כל אחד ואחד מהמשתמשים בדרך, בין אם כהולך רגל ובין אם כנהג, והיחס ביניהן יקבע בכל תיק ותיק בהתאם לנסיבותיו ואין לומר כי אחריות הנהג בכביש לעולם מוחלטת היא, גם אם היא מוגברת.

 

המאשימה לא נתנה דעתה מספיק וכנדרש לרשלנות המעורבת ולכך כי גם בבלימה פתאומית של הנאשמת, אילו בלמה היה כדי לסכן חיי אחרים ואף אולי את חייה שלה.

 

התעלמות מרשלנות הולך הרגל בכביש מקום שצריך לחייבו באחריות ויצירת נורמה ולפיה מקום שהתרחשה תאונת דרכים עם הולך רגל אינה מחייבת בחינת אחריותו או אף שקילת העמדתו לדין גם של הולך הרגל מקום שצריך חוטאת למטרה, ואף בה יש כדי לסכן כלל המשתמשים בדרך.

 

חברה חפצה חיים חייבת להפעיל את נורמות ההתנהגות באופן אשר יטיל אחריות גם אם לא מוגברת לכל הפחות, לא פחותה גם על הולכי רגל אשר יהא בה לאפשר חיים ושימוש סביר בכביש, הן להולכי הרגל והן לנהגים.

 

העומס, הצפיפות בכבישים, לצד חוסר הזהירות של כלל המשתמשים בדרך הופך את הנהיגה בכביש לסכנת חיים יום יומית ועד כדי בלתי אפשרית כלל.

 

מיגור תאונות הדרכים מחייב שילוב ידיים של כלל המשתמשים בדרך.

 

מדובר בהולכת רגל אשר התפרצה לכביש באור אדום בהליכה מהירה, עד כדי ריצה, ונראה כי גם עשתה זאת בחצייה אלכסונית זאת בשעה שלנאשמת היה אור ירוק בכיוון נסיעתה במעבר חצייה בצומת מרומזר.

 

המאשימה עצמה אינה טוענת כי הנאשמת עברה את המהירות המותרת או כי נסעה באור אדום.

 

נחה דעתי כי בנסיבות תיק זה יש לקבל את החישובים של מומחה ההגנה אותם קבע בחוות דעתו המקצועית נ/7 כנכונים יותר ואף הוגנים יותר, זאת גם בהינתן שבחלקם הגדול התבססו על הנתונים אשר היו מונחים בפני בוחן התאונה.

 

יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע כי אופן נהיגתה של הנאשמת עת לא שמה ליבה למתרחש בכביש בזהירות הנדרשת, לא ראתה את שיכולה וצריכה הייתה לראות, לא האטה ולא ניסתה לבלום את רכבה בהתקרבה לצומת בין אם למראה הרכבים האחרים שעצרו ובין אם למראה המעורבת עצמה בהנחה כי לא היו רכבים אחרים,יש בהם כדי לחייב אותה באחריות לעבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.

 

באשר לאחריות הנאשמת בעבירת ההפקרה נקבע:

לצד זאת, ובמנותק משאלת האחריות לתאונה עצמה, מצאתי לנכון לקבוע כי הנאשמת אחראית לעבירת ההפקרה.

 

הנאשמת על אף שהייתה מעורבת בתאונת דרכים בה נפגע אדם, הפקירה את המעורבת.

 

השכל הישר, כמו גם מכלול הראיות בתיק זה, הן התנהגות הנאשמת בסמוך לאחר התאונה ובמשך תקופה ממושכת לאחריה, כמו גם התנהגותה במהלך החקירה במשטרה, שינוי הגרסאות, תשובותיה המתפתלות יש בהן כד ללמד, כי לא רק שהתעורר בה החשד הסובייקטיבי בבחינת "עצימת עיניים" אשר כמוהו כמודעות ודי בו להוכחת הכוונה הפלילית הנדרשת לעבירת ההפקרה המיוחסת לה, אלא כי התקיימה בה אותה מודעות בפועל של ממש והידיעה כי המעורבת נחבלה כתוצאה מאותה תאונה.

 

לכך יש להוסיף, את דברי המעורבת בחקירה עת מסרה בעדותה במשטרה כי אין מצב שהנהג לא ירגיש כי פגע בה.

מצאתי לנכון לקבוע זאת לאור מכלול הראיות והתרשמותי מדברי הנאשמת עצמה ובפרט אופן התנהלותה לאחר האירוע משך תקופה ארוכה, זאת גם בהתעלם מעדויות בן זוגה כי עלה בידי המאשימה להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת, הן את היסודות העובדתיים והן את יסוד הכוונה הפלילית הדרוש לעבירה, בין אם מכוח מודעות בפועל ובין אם מכוח "עצימת עיניים "אשר כמוהו ככוונה בהתאם לחוק העונשין.

 

הוכח בפניי כי הנאשמת לא עצרה את רכבה ולא הושיטה למעורבת עזרה ו/או לא דיווחה לגורמים הרלבנטיים על מעורבותה בתאונה, גם לא לאחר פרק זמן ממושך וכי רק לאחר חקירה מאומצת עלה ביד רשויות האכיפה לאתרה.

 

מהימנות העדים : 

המעורבת - השתכנעתי כי מרבית עדותה הינה אמת, יחד עם זאת אין להתעלם מכך, כי הייתה מעורבת בתאונה ויש ואפשר וחלק מהעובדות אינן זכורות לה בין בשל חלוף הזמן ובין בשל הטראומה אותה עברה.

המעורבת אף ציינה כי הינה חוששת כי מישהו יפגע מעדותה.

המעורבת בהגינותה אף מסרה כי לא זכרה את צבע הרמזור השני ובאשר למעבר החצייה סייגה עדותה בחקירה הנגדית.

 

עדת הראייה - עדה זו הותירה בי רושם מהימן, יחד עם זאת יש לקחת בחשבון כי צפתה בתאונה ממרחק של כ- 30 מטר.

 

בוחן התאונה - הבוחן בהגינותו העיד לא אחת בסוגיות מסוימות כי אין בידיו די נתונים לקבוע הכרעה חד ערכית, יחד עם זאת מעדותו עולה, כי לא תמיד היה בידו להצביע על בסיס מה קבע את שקבע או נהלים מחייבים , זאת ועוד היו נתונים אשר היה בידו לבדוק אך הוא בחר שלא לעשות כן, כמו גם הסתמכותו על מרחק חצייה בשונה מעדות עדת הראיה, היא עדת התביעה, או כאשר לא לקח בחשבון כלל גורם הפתעה כאשר לטענתו כך נוהגים מבלי לבסס טיעוניו.

 

הנאשמת ובעלה - עדותם של אילו באשר למעורבותה בעבירת ההפקרה נמצאה כלא אמינה, מתפתלת מלאה סתירות ואי אמירת אמת , זאת על אף הבעת החרטה.

 

העד המומחה מטעם ההגנה - העד הותיר בי רושם אמין ומקצועי, גם אם לא יצא לזירת התאונה בעצמו.

 

עדותו הן באשר לחישובים והנתונים אשר היה על הבוחן לעשות, כמו למשל אלמנט ההפתעה או קצב חציית המעורבת ויתר חישוביו שכנעו אותי כי יש להעדיף את חישובי ההגנה וכי מדובר בתאונה בלתי נמנעת.

 

השתכנעתי גם בטיעוניו כי משעה שבוחן התאונה סבר כי אין מדובר בתיק מעבר חצייה לא היה זה מתפקיד מומחה ההגנה להתייחס לכך בחוות דעתו."

העבירות בהן הורשעה הנאשמת והעונשים בצידן:

 

התנהגות בקלות ראש או בלא זהירות, בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה:

"21. (ג)   לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

 

מדובר בעבירה מסוג ברירת משפט אשר העונש העומד בצידה הינו קנס.

 

הפקרה, בניגוד לסעיף 64א.(ב) יחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה:

64א.  (ב)  נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים.

 

40.  הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 64 או לפי סעיף 64א, דינו – בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.

 

 

 

ראיות וטיעוני הצדדים לעונש:

מפנה לפרוטוקולים מיום 27.3.24 ומיום 11.4.24, לטיעוני הצדדים, לפסיקה ולמסמכים אותה הגישו הצדדים, תסקירי שירות המבחן, חוות דעת הממונה על עבודות השירות ודברי הנאשמת וכפי שיפורט להלן.

 

יצויין כבר עתה, כי בין מועד הכרעת הדין לבין מועד הטיעונים לעונש נדחה התיק מספר פעמים הן בשל נסיבות אובייקטיביות (לרבות מצב החירום ופציעה של הנאשמת) והן בשל משא ומתן שהתקיים בין הצדדים לעניין רכיבי הענישה אשר בסופו של יום לא צלח.

 

מפנה בעניין זה לפרוטוקולים ולהחלטות שניתנו בתיק.

 

ביום 4.7.22, לבקשת ההגנה ולאחר שהובהר לנאשמת כי אין בכך כדי ליצור ציפייה לעניין העונש אשר ייגזר עליה ולאחר שהביעה הסכמתה לכך, הופנתה לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר בעניינה.

 

עוד יצויין כי הנאשמת הביעה הסכמתה לבצע עבודות שירות היה וזה העונש אש ייגזר עליה עוד ביום 22.3.23 .

 

ב"כ המאשימה לא התנגדה, אך הבהירה כי אין בהסכמה זו כדי לחייבה בעמדתה לעונש לו היא עותרת.

 

לתיק בית המשפט הוגשו תסקירי שירות מבחן חיוביים ובהם המלצה לעבודות של"צ וצו מבחן. כמו כן, הוגשה חוות דעת הממונה על עבודות השירות ולפיהן הנאשמת נמצאה מתאימה ובהתאם למגבלות רפואיות.

 

 

 

תסקירי שירות המבחן

 

ביום 12.1.23, התקבל התסקיר הראשון בו התבקשה דחייה קצרה על ידי שירות המבחן על מנת שזה יוכל לבחון הליך של "צדק מאחה" בשירותיו ולבוא בהמלצה סופית.

 

ב"כ המאשימה התנגדה ואולם, על אף התנגדותה, נעתר בית המשפט לבקשת שירות המבחן וביום 15.3.23 התקבל תסקיר משלים.

 

התסקיר הראשון מיום 12.1.23

התסקיר סוקר אחר חייה של הנאשמת. בת 62 נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא לנכדה.

מתגוררת בתל אביב עם בעלה ועובדת כמזכירה.

 

הנאשמת סובלת מאסתמה, נדרשת לניידות עם משאף, מתמודדת עם תסמינים הקשורים ללחץ וחרדה ונעזרת בטיפול טבעי.

 

בעלה של הנאשמת בן 63, מהנדס אלקטרוניקה ומתמודד עם בעיות לב, כאשר לטענתה, העומס הרגשי עמם מתמודדים מאז מעורבותה הנוכחית הוביל להתדרדרות במצבו והוא אמור לעבור ניתוח לב פתוח.

 

הנאשמת ילידת טוניס, עלתה לארץ בשנת 1969, יחד עם הוריה ואחיה.

 

בוגרת 12 שנות לימוד ובעלת תעודת בגרות מלאה, סיימה שירות צבאי מלא כפקידה במשרד הביטחון, בעלת תואר ראשון במנהל עסקים ולאחרונה למדה טיפול בפרחי באך ב"מכללת רידמן".

 

עובדת בעבודתה הנוכחית כמזכירה משנת 2009, ומדווחת על אורח חיים תעסוקתי יציב לאורך חייה.

 

משפחתה הגרעינית מנהלת אורח חיים נורמטיבי ויציב. מסרה כי הם אינם מודעים למעורבותה הנוכחית מלבד בעלה.

 

נוהגת משנת 1990 והנה נעדרת הרשעות קודמות הן פליליות והן תעבורתיות ומלבד התיק נשוא הדיון הנוכחי, לא פתוחים כנגדה תיקי מב"ד נוספים.

 

שירות המבחן התרשם כי מדובר באישה נורמטיבית, תפקודה יציב, הינה נהגת זהירה ואחראית, אשר מעורבותה הנוכחית עם החוק חריגה לאורחות חייה ואינה מאפיינת דפוסי חשיבתה.

 

עוד צוין כי ניכר שאינה בעלת דפוסים פוגעניים ומחזיקה בעמדה ברורה בכל הקשור לציות לחוק.

 

עוד מסרה כי עד שהמשטרה הגיעה למקום עבודתה כלל לא ידעה שהייתה מעורבת בתאונה.

 

שירות המבחן התרשם כי הנאשמת מוצפת רגשית ומתקשה להכיל משמעות מעורבותה בעבירת הפקרה, כאשר רק בדיעבד הבינה שהשאירה נפגעת ללא הגשת עזרה.

 

הנאשמת תיארה כי מתמודדת עם רגשות אשם, דאגה וחרטה.

 

שירות המבחן התרשם כי הנאשמת מבינה את העבירה והחומרה המיוחסת לה, היא ערה לפגם המוסרי הנלווה להתנהגותה ומתקשה להבין השתלשלות העבירה.

 

ביטאה כאב כלפי הנפגעת והביעה רצון להתנצל בפניה.

 

שירות המבחן מפרט טיפולים אותם עברה הנאשמת, השינויים שחלו בה ומצבה הנפשי, אשר בשל צנעת הפרט אינני מפרטת לפרוטוקול. מפנה לנאמר בעמוד 3 לתסקיר.

הנאשמת תפסה עצמה כמי שרגישה לצורכי הזולת ומסייעת לאחרים כל שיכולה, ולאחר האירוע תיארה תחושות חוסר אונים מתמשכות והתמודדות עם חקירות המשטרה וההליך המשפטי באופן שחריג לעולמה.

 

שירות המבחן התרשם כי הנאשמת זקוקה לעיבוד הפגיעה ותוצאותיה והכרתם וכי יכולה להיתרם מטיפול במסגרת שירותיו.

 

הנאשמת ציינה כי ברצונה להתנצל בפני המתלוננת במסגרת הליך "צדק מאחה".

 

לאור האמור , הופנתה לבחינת התאמתה להליך זה ומבדיקה ראשונית עלה כי מתאימה לכך.

 

הערכת סיכון לעבריינות והסיכוי לשיקום - שירות המבחן התרשם מאישה אשר התפתחה במסגרת משפחתית מגוננת, שלא נטתה לדבר על קשיים ואימצה דפוסים דומים, כשגם היא אינה משתפת בקשייה את משפחתה וסביבתה הקרובה, מלבד בעלה השותף לעומס הרגשי והנפשי עמה מתמודדת מאז מעורבותה נשוא הדיון.

 

ההליך המשפטי הפלילי, לראשונה בחייה, והתמודדותה עם השלכותיה המורכבות של התאונה מהוה גורם הרתעה משמעותי עבורה, כאשר היא כאמור מדווחת על מחשבות חוזרות על התאונה והנפגעת בפן המוסרי שנפל בהתנהלותה.

 

במכלול הנתונים שירות המבחן התרשם כי הסיכון מפני מעורבות חוזרת של הנאשמת עם החוק נמוך בכל הקשר, לרבות בתחום התעבורתי, כאשר מעורבותה בעבירה מסוג זה והמחירים הרגשיים הנלווים לכך גם מבחינתה, לרבות ההליך המשפטי הנוכחי - נחווים על ידה באופן מרתיע ומציב גבול.

 

שירות המבחן סבור כי הוא יכול לסייע לה בעיבוד נוסף של מעורבותה בעבירת ההפקרה כשלמהלך של קיום הליך "צדק מאחה" עשוי להיות השפעה משמעותית בהיבט זה, בנוסף לחשיבותו המשמעותית עבור הנפגעת.

 

בסופו של התסקיר התבקשה דחייה קצרה על ידי שירות המבחן על מנת לבחון הליך של "צדק מאחה" בשירותיו ולבוא בהמלצה סופית.

 

התסקיר המשלים מיום 15.3.23

שירות המבחן מציין כי נפתחה קבוצה טיפולית ממוקדת וייחודית לנהגים אשר היו מעורבים בתאונות דרכים בהן נגרם נזק גוף, בכלל זה מי שהיו מעורבים בעבירות הפקרה.

 

נוכח העומס הרגשי עמו מתמודדת הנאשמת סביב מעורבותה בתאונה והתנהגותה לאחריה, שירות המבחן מצא לנכון לשלבה תחילה בטיפול הקבוצתי, ובהמשך ככל שיוטל עליה צו מבחן לפי המלצתו, יוכל לבחון את האפשרות והעיתוי המתאים לקידום בחינת היתכנות הליך "צדק מאחה" בינה ובין הנפגעת, היא המעורבת.

 

הנאשמת נפגשה עם ראשי הקבוצה, וביטאה רצון בקבלת הסיוע הטיפולי המוצע בה.

 

לאור כל הנתונים, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשמת צו מבחן למשך שנה, במהלכו תשתלב בקבוצה טיפולית ייעודית לנהגים, ובהמשך ייבחן קידום הליך "הצדק המאחה"

 

כמו כן, הומלץ לקבוע פיצוי למעורבת.

 

כענישה קונקרטית, העריך כי הנאשמת תתקשה להתמודד עם ריצוי עונש מאסר בעבודות שירות, כשיהיה בכך להעמיק את הזעזוע אותו היא חווה סביב דימויה העצמי ולהפגישה עם אוכלוסייה שולית, כלפיה חשה זרות ומרחק.

 

משכך ונוכח הסיכון הנמוך להישנות עבירות מצדה בכל הקשר, המליץ לבחור באפיק ענישה שיקומי בדרך של צו של"צ בהיקף של 250 שעות, שיהיה בעל משמעות של כפרה בדרך של תרומה לקהילה.

 

לעניין רכיב הפסילה, המליץ שלא למצות עמה את הדין בהיבט זה לאור שיקולי השיקום במצבה, בהתחשב בכך שהנאשמת לא נמצאה אחראית לפגיעה וכי היא נדרשת לניידות עבודתה והטיפול באמה.

 

חוות דעת הממונה על עבודות השירות

לתיק הוגשו שתי חוות דעת ובהן נמצאה הנאשמת מתאימה לביצוע עבודות שירות ובהתאם למגבלות המפורטות, היה וזה העונש אשר ייגזר עליה, תוך שהובהר לה כי אין בכך כדי ליצור ציפייה לעניין העונש אשר ייגזר עליה.

 

הנאשמת הביעה הסכמתה לביצוען של עבודות השירות עוד ביום 22.3.23, לאחר קבלת התסקירים.

ביום 13.9.23 התקבלה חוות הדעת הראשונה.

בשל חלוף הזמן הופנתה הנאשמת בשנית לבדיקת התאמתה וביום 19.5.24 התקבלה חוות הדעת השנייה.

 

ראיות וטיעוני הצדדים לעונש

ביום 27.3.24 נשמעו הטיעונים לעונש.

 

ראיות לעונש מטעם המאשימה - מטעם המאשימה הוגשה פסיקה תומכת - סומנה ת/54 .

ראיות לעונש מטעם ההגנה - מסמכים רפואיים בדבר מצבו הרפואי של בן זוגה של הנאשמת (נ/9), מסמכים רפואיים של הנאשמת עצמה (נ/10), פסק דין של כב' השופט בני שגיא, מבית המשפט המחוזי בת"א בעניין "צדק מאחה" (נ/11), קלסר ובו אסופת פסיקה ומאמר בנושא צדק מאחה (נ/12).

 

הנאשמת בקשה למסור דברים לפרוטוקול.

 

 

 

דברי הנאשמת

(פרוטוקול דיון מיום 11.4.24, עמ' 125 שורות 12-30, עמ' 126 שורות 1-7).

 

הנאשמת אשר במהלך הדיון לא חשה בטוב ויצאה לקבלת טיפול, ביקשה לשאת דברים.

 

דיברה מדם ליבה, בכתה ללא הפסק, מסרה כי הינה אדם של נתינה וקשה לה לשמוע את הדברים הקשים שנאמרים עליה.

 

מתביישת שזה קרה לה, לא מאמינה לכך, וחשוב לה לפגוש את נפגעת העבירה, מאחר והיא לא אדם אשר נוטש ולא עוזר, אלא רוצה לבקש ממנה סליחה ולשאול האם היא צריכה עזרה.

 

אינה מבינה כיצד ולמה פעלה כפי שפעלה, ולטענתה גם הפסיכולוגית הפרטית שהלכה אליה לאחר המקרה, לא יודעת להסביר את העניין. לא הבינה שהיא צריכה לעצור באותו הרגע.

 

מאז המקרה אין לה יותר שמחה, הבן שלה מתחתן בקרוב והיא לא מסוגלת לארגן דבר לחתונה.

 

בן זוגה אשר היה מתלווה אליה לדיונים כבר אינו יכול עוד להתלוות אליה בשל מצבו הרפואי, כאשר לדבריה גם לו קשה להתמודד עם האירוע וכי עבר ניתוח לב פתוח.

 

האירוע מנוגד לאורח חייה, כאשר לדבריה היא עסוקה כל היום בנתינה ועזרה לאחרים.

 

עשתה טעות והיא מתחרטת על כך.

 

הדגישה כי היא אדם טוב, וקשה לה שאומרים שלא הביעה חרטה, כי מבחינתה היא מתחרטת מהרגע הראשון.

 

חוזרת על כך שלא ידעה שהיא מעורבת בתאונה ולכן לא הלכה לדווח על כך, לו הייתה יודעת שמישהו נפגע הייתה נשארת לעזור ולטפל בו.

 

סועדת את אמה החולה, תוך שהיא צריכה להתפרנס בעצמה.

 

לשאלת בית המשפט, הביעה הסכמתה בשנית לבדיקת התאמה אצל הממונה על עבודות השירות.

 

טיעוני ב"כ המאשימה

(פרוטוקול דיון מיום 27.3.24, עמ' 113 שורות 10-25, עמ' 114 שורות 1-32, עמ' 115 שורות 1-32, ועמ' 116 שורות 1-2; פרוטוקול דיון מיום 11.4.24, עמ' 120 שורות 9-23).

 

ב"כ המאשימה בטיעוניה המלומדים חזרה על עובדות כתב האישום, הנאשמת הורשעה בעבירת ההפקרה לאחר שמיעת הוכחות והגם שזוכתה מאחריות לתאונה עדיין נמצאה כמי שנהגה בחוסר זהירות, הפנתה למדיניות הענישה ולפסיקה תומכת.

 

המאשימה מיקדה טיעוניה בחומרת עבירת ההפקרה והפגם המוסרי הדבק בה ובפרט בנסיבותיה הקשות בתיק זה.

 

הדגישה את הצורך ההכרחי בהשתת עונשים חמורים בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ופסילה משמעותי בת שנים של רישיון הנהיגה.

 

עוד הדגישה כי מדובר בעבירה נמשכת, כאשר הנאשמת בחרה שלא לפנות למשטרה אלא לטשטש את מעורבותה בתאונה וכי רק פעולות האכיפה המוגברות הן אלה שהביאו לגילויה כמעורבת בפגיעה.

 

חסד עשתה המאשימה עם הנאשמת עת לא ייחסה לה עבירות נוספות וחמורות של שיבוש הליכי חקירה.

המאשימה אינה מקבלת המלצת שירות המבחן לעניין העונש, זאת על אף האמור בתסקיריו.

 

לשיטתה, בבחינת העונש יש לקחת בחשבון את מידת הנזק שנגרמה למתלוננת המעורבת בתאונה, בשים לב למורכבות הטיפול הרפואי שנדרשה לעבור, את מידת הנזק שיכול היה להיגרם למתלוננת אלמלא קיבלה עזרה מגורם אחר וזאת בעקבות עזיבת הנאשמת את מקום התאונה, משך הזמן עד לחשיפת הנאשמת ואופן החשיפה.

 

הנאשמת לא באה מיוזמתה למשטרה אלא נדרשה חקירה משטרתית מאומצת כדי למצוא אותה ולהעמידה לדין וזאת רק בחלוף חודש ימים לאחר הפגיעה במתלוננת.

 

הנאשמת הורשעה בחלופה השנייה של עבירת ההפקרה העוסקת ביסוד נפשי של מודעות כאשר לצידה עונש של עד 7 שנות מאסר.

 

ב"כ המאשימה התייחסה בטיעוניה גם לעבירה הנוספת בה הורשעה הנאשמת בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה -

"כי מצופה היה מן הנהגת כנהגת סבירה להביט שמאלה לכל הנעשה בכביש, מקל וחומר היה עליה לנסות ולהאט לבלום את רכבה והדבר נעוץ בחוסר שימת לב לנעשה בכביש על כן הרשיע אותה בעבירה של התנהגות בקלות ראש או בלא זהירות". ראה עמ' 114 לפרוטוקול ש' 5-7 .

 

מתחם הענישה לטענת המאשימה:

באשר לרכיב המאסר - המתחם נע בין 10-20 חודשי מאסר בפועל.

באשר לרכיב הפסילה בפועל - המתחם נע בין 3-8 שנות פסילה בפועל, זאת לצד ענישה נילווית.

 

 

 

העונש המתאים לנאשמת בתיק זה לטענת המאשימה: 

ב"כ המאשימה ביקשה למקם את הנאשמת בשליש התחתון של המתחם אך לא בתחתיתו, זאת לצד ענישה נלווית של פסילה בפועל, מאסר על תנאי, שיחול על עבירה של התנהגות בקלות ראש, פיצוי משמעותי לנפגעת העבירה אשר עדותה בבית המשפט לא נחסכה ואשר שיקומה ארך זמן רב.

 

באשר לשיקולי שיקום, לשיטת המאשימה, אין במקרה זה מקום לחריגה ממתחם העונש ההולם. מדובר בהפקרה בעלת חומרה יתרה.

 

כמו כן, התנגדה להליך של "צדק מאחה", כאשר לדבריה אין למאשימה אפשרות לאתר את נפגעת העבירה ולכן מבקשים לסיים את ההליך שהתמשך זמן רב.

 

הפסיקה בה תמכה המאשימה טיעוניה:

רע"פ 835/21 חאלד סוילם נ' מדינת ישראל, הנאשם נהג מונית במקצועו, הורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, אי הודעה למשטרה, נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות הגורמת חבלה לגוף ולרכוש, ונהיגה ללא ביטוח.

בית המשפט גזר על הנאשם 10 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ועונשים נלווים.

ערעור הנאשם על גזר הדין נדחה הן במחוזי והן בעליון.

 

ת"ד 3928-01-20 פרקליטות מחוז דרום נ' קרפוב, הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של נהיגה בקלות ראש, והפקרה אחרי פגיעה. מדובר בתיק שהתנהל והנאשם חזר בו מכפירתו והודה.

לעניין נסיבות המקרה, הנאשם התייצב בתחנת המשטרה כשעתיים לאחר התאונה והודה במעשה. החבלות לנפגע העבירה קלות.

בית המשפט קבע כי מדובר בפגיעה בערכים ברף הנמוך עד בינוני. נ

נקבע מתחם ענישה הנע בין 9 חודשי מאסר ועד שנתיים מאסר, ופסילה בפועל הנעה בין 3-7 שנים.

 

רע"פ 1670/16 מוחמד עווידה נ' מדינת ישראל, הנאשם הורשע לאחר שהודה בכתב אישום מתוקן בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, וכן בעבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח.

בתחילה כפר בעובדות כתב האישום והתיק הועבר לשמיעת ראיות, אולם בפתח דיון ההוכחות הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסדר טיעון והנאשם הופנה לקבלת תסקיר שירות המבחן.

שירות המבחן המליץ על של"צ ופיצוי לנפגע.

בית המשפט העמיד את מתחם הענישה בין 6-36 חודשי מאסר בפועל, פסילה לתקופה של למעלה מ-5 שנים וקנס, לצד עונשים נלווים.

לבסוף השית עליו 10 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים. ערעוריו למחוזי ולעליון בעניין העונש נדחו.

 

ת"פ 60379-07-18 מדינת ישראל נ' חראצ'קו ואח', הנאשמים הודו והורשעו בכתב אישום מתוקן אשר הוגש במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בתום הליך גישור.

עונשו של נאשם 1 עמד על 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית, ומתחם העבירה בה הורשע נאשם 2 נע בין מספר חודשים בעבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

 

טיעוני ההגנה לעונש

(פרוטוקול דיון מיום 27.3.24, עמ' 116 שורות 4-24, עמ' 117 שורות 1-31, עמ' 118 שורות 1-15, פרוטוקול דיון מיום 11.4.24 עמ' 121 שורות 26-30, עמ' 122 שורות 1-14, עמ' 123 שורות 2-31, ועמ' 124 שורות 1-29; בצירוף פסיקה ומאמרים (נ/12)).

מנגד עתר הסניגור המלומד בטיעוניו, לענישה מקלה באופן משמעותי מזו שלה עתרה המאשימה.

 

ההגנה מיקדה טיעוניה בזיכוי הנאשמת מאחריותה לתאונה ובנסיבותיה האישיות, כמו גם באמור בתסקירי שירות המבחן והמלצותיו החיוביות ומתן הזדמנות לנאשמת במסגרת הליך "צדק מאחה".

 

הסניגור המלומד עתר לכך כי בית המשפט ימנע מהטלת רכיב של מאסר בפועל, יאמץ את המלצת שירות המבחן ויסתפק בענישה בדמות של"צ וצו מבחן, זאת לצד רכיבי ענישה נוספים בדמות פסילה בפועל מתונה, פסילה על תנאי, קנס.

 

עוד ציין כי הנאשמת מוכנה לפצות את המעורבת.

 

הדגיש כי לתיק הוגשו שני תסקירים חיוביים מתחילתם ועד סופם.

 

שירות המבחן תיאר בתסקיריו שהנאשמת חיה תחת תחושת בושה עמוקה.

 

זאת ועוד, גיליונה התעבורתי הנקי מבליט אותה כאישה נורמטיבית, כאשר המעורבות שלה עם החוק הינה חריגה לאורחות חייה, והיא אינה בעלת דפוסים פוגעניים.

 

לשיטתו, ניכר כי האירוע נחווה על ידה באופן קיצוני והיא סבלה מסימפטומים טראומתיים.

 

שירות המבחן מתאר כיצד הנאשמת פנתה לטיפול נוכח אותם תסמינים, ואת הרצון שלה להתנצל בפני נפגעת העבירה וכי הנאשמת אף נמצאה מתאימה להליך של צדק מאחה.

 

פרט את הנאמר בתסקירים כאשר הדגיש את העובדה ששירות המבחן קבע שההליך המשפטי לראשונה בחייה מהווה גורם הרתעה משמעותי עבורה וכי התרשם שפעולת עזיבתה את מקום התאונה נבעה מתגובה הגנתית למצב דחק קיצוני וכי אין מדובר בהתנהגות פוגענית מתוכננת.

 

לבסוף שירות המבחן קבע כי הסיכון למעורבות חוזרת עם החוק הינו נמוך.

 

התסקירים מלמדים באופן ברור כי קיים כאן פוטנציאל שיקומי לא במובן של עברייני שיקומי, ומציין כי בבוא בית המשפט לשקול שיקולי ענישה צריך לשקול שיקולים אלה ולהעדיף את האינטרס השיקומי על פני אינטרס הרתעת הציבור.

 

באשר לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, מדובר באישה בת 64, נשואה ולה בן העתיד להתחתן בקרוב.

 

אף אחד מבני המשפחה לא יודע על האירוע מלבד בעלה, אשר עבר אירוע לבבי וניתוח לב פתוח, ולכן אינו נמצא באולם בית המשפט.

 

הנאשמת עובדת באותו מקום עבודה 14 שנה, אמה בת 87 , נמצאת במצב גופני ונפשי ירוד וזקוקה לנאשמת המטפלת בה.

 

אין לנאשמת רישום פלילי ולא דו"ח תנועה אחד.

 

עוד הדגיש הסניגור המלומד את חלוף הזמן.

 

לבסוף ביקש מבית המשפט לבחון בשנית השלמת הליך של "צדק מאחה" אל מול נפגעת העבירה, כאשר לשיטתו יש חשיבות מיוחדת בתיק זה נוכח הנסיבות האישיות של הנאשמת, גילה המתקדם, ושאר הנסיבות שפורטו בתסקירי שירות המבחן.

 

הציג לבית המשפט פסק דין של כב' השופט בני שגיא בו לטענתו בנסיבות דומות הפנה בית המשפט להליך "צדק מאחה" - נ/11.

 

ב"כ המאשימה התנגדה.

 

הדיון נדחה לצורך בחינה מעמיקה של טענות ההגנה.

 

לאחר שבחנתי טיעוני ההגנה והאמור בפסק הדין, ובעיקר נוכח העובדה שאין מדובר במקרה בו הנאשמת הודתה בעבירת ההפקרה על נסיבותיה החמורות, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת ההגנה לשלוח את הנאשמת להליך של "צדק מאחה", וביום 11.4.24 נשמעו השלמות טיעונים לעונש מצד ההגנה.

 

לטענת הסניגור המלומד הנאשמת לקחה אחריות באופן מהותי, זאת בניגוד לעמדת המאשימה.

 

לשיטתו, על אף שהתיק התנהל תקופה ממושכת הרי שההתייחסות הייתה לטיעונים המשפטיים ולא לחלק העובדתי של האירוע.

הנאשמת עצמה ניסתה להסביר ולהתנצל בחקירה הנגדית, הביעה חרטה, העלתה ביקורת עצמית וביקשה מספר פעמים במהלך ההליך להיפגש עם נפגעת העבירה על מנת לעזור לה.

 

לטענתו, ניהול התיק היה על התאונה עצמה ומסתבר שבצדק, לאור העובדה שבית המשפט החליט לזכות את הנאשמת מאחריותה לתאונה.

 

לעניין הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, ב"כ הנאשמת ציין כי המאשימה לא הציגה כל מסמך או חוות דעת התומכת בטענה למורכבות הטיפול במעורבת ולנזק שצפוי היה להיגרם לה, כמו גם אין לכך כל ציון בכתב האישום.

 

מכאן, שלא ניתן לתת משקל ל"מה היה יכול לקרות", כאשר הדבר לא מתבסס על עובדות, בעת גזירת העונש.

 

עוד ביקש הסנגור לאבחן את הפסיקה שהוצגה וליתן לה את המשקל הראוי, תוך מתן דגש לכך שהנאשמת זוכתה מאחריותה לתאונה.

 

באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, הצביע הסנגור המלומד, על גילה המתקדם של הנאשמת, לעובדה שהיא עובדת במקום עבודה קבוע במשך 14 שנים, לפגיעה במשפחתה, כאשר אף אחד מילדיה לא מודע לאירוע המדובר.

 

כמו כן, הציג מסמכים התומכים במצבו של בן זוגה של הנאשמת אשר עבר אירוע לבבי, ולמצבה הבריאותי של הנאשמת עצמה.

 

לטענתו, האירוע טלטל את חייה של הנאשמת. עוד הדגיש כי הנאשמת נעדרת עבר תעבורתי , חלוף הזמן והנזקים שנגרמו לנאשמת עצמה.

 

לעניין הליך של "צדק מאחה", הפנה גם למאמר בנושא חשיבותו בהליך הפלילי.

 

עוד טען כי המאשימה לא עשתה כל מאמץ על מנת לפנות לנפגעת העבירה, וכי היה עליה לפנות אליה באמצעות עובדת סוציאלית.

 

לשיטת הסנגור, הוכח כי הליך של "צדק מאחה" מגביר את הסבירות שמבצע העבירה לא יחזור לבצע עבירות והפנה בשנית לפסק הדין נ/11 הנ"ל .

 

מתחם הענישה לטענת ההגנה

באשר לרכיב המאסר - המתחם המתחיל בשל"צ ועד 60 ימי מאסר בעבודות שירות.

באשר לרכיב הפסילה בפועל - המתחם נע בין 24-36 חודשי פסילה בפועל.

 

העונש המתאים לנאשמת בתיק זה לטענת ההגנה

הסנגור סבור כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהטלת רכיב מאסר בפועל.

לבסוף מבקש לקחת בחשבון את מחדלי החקירה אליהם התייחס בית המשפט בהכרעת דינו, ולתת דגש על כך שהנאשמת למעשה זוכתה מאחריות לתאונה.

 

לעניין הפסילה בפועל, ציין הסנגור כי הנאשמת הייתה בפסילה עד תום ההליכים (שנתיים ו-9 חודשים), וביקש לנכות את תקופת הפסילה שכבר ריצתה הנאשמת.

 

הסנגור המלומד הגיש אסופת פסיקה התומכת לשיטתו בטיעוני ההגנה וניסה לאבחן את הפסיקה שהציגה המאשימה מענייננו.

 

לסיכום, עתר לכך כי בית המשפט יתן דעתו לכל הטיעונים אשר יש בהם כדי להוות נימוק להקלה בעונשה של הנאשמת.

 

 

הפסיקה והספרות המשפטית בהם תמכה ההגנה טיעוניה :

ת"פ 41834-12-21 מדינת ישראל נ' ג'ורבאן, אמנם תוצאות התאונה קשות יותר אך הנאשם הסגיר עצמו במשטרה כשעה לאחר התאונה.

בית המשפט קבע כי מתחם העונש ההולם הוא בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד 28 חודשי מאסר בפועל.

לעניין הפסילה בפועל המתחם נע בין 36-48 חודשי פסילה.

לבסוף גזר בית המשפט על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות.

 

ת"פ 211-11-20 מדינת ישראל נ' אוחיון, מדובר בתאונה עם רוכב אופנוע אשר תוצאותיה קלות מענייננו.

בית המשפט קבע מתחם עונש הנע בין 6 חודשי מאסר בפועל אשר יכול וירוצו בעבודות שירות ועד 30 חודשי מאסר בפועל.

הנאשם הודה בכתב האישום, לא ניהל הוכחות ועבר הליך שיקומי.

לבסוף בית המשפט גזר עליו 9 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות.

יוער כבר עתה כי לעניין הפסיקה שהציג הסנגור בסטייה מהמתחם בשל הליך של "צדק מאחה", הליך של "צדק מאחה" הינו רק חלק מהשיקולים אותם שקל בית המשפט.

 

לא ניתן להשליך מעניינם לענייננו, לאור העובדה כי מדובר בנסיבות אחרות, כאשר בית המשפט שקל גם שיקולים נוספים בין אם זה גילו הצעיר של הנאשם, הודאתו, הליך שיקומי שעבר, העבירות המיוחסות לו, פגיעות אישיות וכדומה, מאחר ובמקרים אלו כבר התקיים הליך שכזה, ובחלקם אף המתלוננים/המעורבים העידו לטובת הנאשם בהקלה בעונשו, זאת בניגוד לענייננו שבו לא התקיים הליך של צדק מאחה.

 

(ת"ד 10825-01-19 מדינת ישראל נ' כוכבא, ע"פ 826/19 אמין יונג נ' מדינת ישראל, ת"פ 42728-02-16 מדינת ישראל נ' סדי, ת"פ 18058-19-17 מדינת ישראל נ' הלסי, ת"פ 400-10-16 מדינת ישראל נ' יוסף אבו עוקל, ת"פ 54681-02-16 מדינת ישראל נ' שלומי אורן, עפ"ג 43978-10-16 אלינור מזרחי נ' מדינת ישראל, ת"פ 33423-06-11 מדינת ישראל נ' בלטה).

 

יצויין, כי גם בפסיקה אליה הפנה הסניגור המלומד לעניין מתחם הענישה הרי שבעבירת ההפקרה המתחם נע בין מספר חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד מספר שנות מאסר בפועל, זאת בהתאם לנסיבותיו של כל תיק ותיק.

 

לעניין העונש המתאים בתוך המתחם, הרי שגם זה הינו תלוי נסיבות המקרה ומיהות העושה (ראה נ/12(5)).

 

עוד הציג הסנגור פסק דין בתיק ת"פ 2003/06 מדינת ישראל נ' פלוני, שם התמקד הדיון באי הרשעה בעבירה בה הודה הנאשם.

 

ת"פ 30040-10-15 מדינת ישראל נ' אליאסף, מדובר בשני נאשמים צעירים הנכללים בקטגורית "בגירים צעירים", לא נמצאו אחראים לתאונה, חזרו מיד לאחריה למקום התאונה ודיברו עם בוחן התנועה.

כמו כן, היה הסדר בין הצדדים, התביעה הגבילה עצמה בטיעוניה והסכימה כי שירות המבחן יבחן את שאלת ההרשעה בעניינם.

כתב האישום הוגש בשיהוי של 5 שנים כתוצאה ממחדל חקירתי, בינתיים הנאשמים סיימו לימודיהם במשפטים והוצג לבית המשפט הנזק הכבד שייגרם להם בעקבות הרשעתם.

בית המשפט ביטל את הרשעת הנאשמים בתיק זה לאור הנסיבות המקלות, וגזר עליהם של"צ.

 

דיון והכרעה

 

תיקון 113 (תשע"ב-2012) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "תיקון 113") קובע בסעיף 40א. כי מטרת הסימן הינה קביעת העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם.

 

על פי סעיף 40ב. לתיקון 113 נקבע כי העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה.

 

סעיף 40ג. לתיקון 113 קובע את המתווה הראוי להבניית הענישה, כאשר על בית המשפט לעבור 3 שלבים עת הוא גוזר את דינו של הנאשם.

 

בשלב הראשון הקבוע בסעיף 40ג. יש לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה בהתאם לעיקרון המנחה. קביעת מתחם עונשי ההולם את נסיבות ביצוע העבירה תוך התחשבות בערך החברתי אשר נפגע, מידת הפגיעה, מדיניות הענישה הנהוגה בבתי המשפט ושקלול הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט.(א) לתיקון 113.

 

 

 

הערכים החברתיים המוגנים, הפגיעה בהם ומידת הפגיעה בהם

הערך החברתי שנפגע מעבירת ההפקרה הוא ביטחון הציבור ושלומו, עזרה הדדית, סולידריות חברתית, שלטון החוק והסדר הציבורי. מדובר בצו הבסיסי של "לא תעמוד על דם רעך".

 

לצד הבטחת מתן עזרה רפואית לנפגעי תאונות דרכים והצלת חיים, נועדה הנוכחות במקום למנוע הימלטות אשמים בתאונות דרכים והקלת פעולתם של גורמי אכיפת החוק. הימלטות של נהג אשר פגע בזולתו, והוא מפקיר את הנפגע ללא הושטת עזרה, וממשיך לעסקיו משלא ארע דבר, מעיד על זלזול בערך חיי אדם ועל דופי מוסרי של ממש (ע"פ 8349/12 גראב נ' מדינת ישראל (13.03.13)).

 

הרציונל העומד בבסיס העבירה של הפקרה אחר פגיעה הינו אפוא, מתן סיוע לנפגע בתאונת דרכים, בין היתר, לצורך הגשת עזרה רפואית ועל מנת ליטול אחריות לתוצאות תאונה שבה היה מעורב הנהג.

 

על החומרה בעבירות ההפקרה ראה ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (22.3.2009):

 

"הפקרת אדם לאחר תאונה יש בה מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשה קשה זה. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. 'הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועד לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה".

 

מידת הפגיעה בערך המוגן היא ברף הגבוה, מדובר בפגיעה מוסרית חמורה בעיקרון יסוד של עזרה לזולת המחויב מכוח החוק ומכוח כללי אתיקה בסיסיים. כמו כן, יש להדגיש כי העבירה חלה ללא קשר לשאלת האחריות לתאונה.

 

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירת הפקרה אחרי פגיעה

הכלל הוא שיש להשית עונש בדמות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח כששיקול ההרתעה מקבל מעמד בכורה ובמקרים חריגים בלבד ניתן להשית מאסר בפועל אשר ירוצה בעבודות שירות.

 

פסקי דין בהם הוטלו מאסרים בעבודות שירות מעידים על המקרים בהם מצא לנכון בית המשפט לאמץ את הרף התחתון שבמתחם או חרג ממתחם העונש, זאת כאשר היה מדובר בשיקול שיקום או בנסיבות חריגות לקולא, כגון גילו הצעיר של הנאשם, עברו התעבורתי והפלילי, התמשכות ההליכים, לקיחת האחריות של הנאשם, תהליך של שיקום, חומרת הפגיעה במעורבים בתאונה, מידת אשמו של הנאשם לקרות התאונה ונסיבות ההפקרה.

 

יאמר כי בתי המשפט אף הטילו עונשי מאסר בפועל גם כאשר הנאשם נמצא כלא אחראי לתאונה.

 

כך למשל ראה:

 

רע"פ 1670/16 עווידה נ' מדינת ישראל (6.3.16), נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם שהודה והורשע בהפקרה, לאחר שפגע בקטין בן 17 שחצה את הכביש במעבר חציה על אופניו.

לקטין נגרמו חתכים ושפשופים בראש.

התסקיר בעניינו של הנאשם היה חיובי והמליץ על הטלת של"צ.

לאור חומרת העבירות קבע בית המשפט מתחם ענישה הנע בין 6-36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, פסילה בפועל של למעלה מ-5 שנים, קנס ועונשים נלווים.

הנאשם נעדר עבר פלילי ועברו התעבורתי קל.

בית המשפט הטיל על הנאשם 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילה למשך 6 שנים, לצד עונשים נלווים. הערעור לעניין חומרת העונש נדחה.

 

ע"פ 5516/15 נעיראת נ' מדינת ישראל (21.12.15), נדחה ערעורו של נאשם צעיר ללא עבר פלילי שהורשע בעבירת הפקרה לאחר פגיעה וזוכה מאחריות לתאונה.

בית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם והשית עליו 10 חודשי מאסר בפועל, פסילה בפועל למשך 3 שנים, פיצוי ופסילה על תנאי. הערעור בעניינו נדחה.

 

עפ"ת 24273-03-17 דיאב נ' מדינת ישראל (25.5.17), המערער הורשע, לאחר שנשמעו ראיות בפני בית-משפט השלום לתעבורה בחיפה, בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה ואי מסירת הודעה למשטרה, וזוכה במשפטו מגרם תאונת הדרכים בו הואשם מלכתחילה והתנהגות שגרמה חבלה לגוף.

 

המערער ללא עבר פלילי וללא עבר תעבורתי אשר מעולם לא ריצה מאסר.

 

שירות המבחן המליץ להימנע מהטלת מאסר בפועל.

זיכוי הנאשם מגרם התאונה נלקח כשיקול לקולא ונקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין מאסר בפועל בן 5 חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר ופסילת רישיון נהיגה בפועל בין 3 ל-6 שנים.

בית משפט השלום גזר עליו מאסר בפועל של 7 חודשים, מאסר מותנה של 8 חודשים למשך 3 שנים, פסילה בפועל למשך 40 חודשים, פסילה על תנאי ופיצויים להולך הרגל שנפגע בתאונה.

 

בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של הנאשם ברכיב המאסר ל-5 חודשי מאסר בעבודות שירות זאת על אף שקבע כי פסק הדין לא חורג לחומרה באופן המצדיק התערבות.

 

ומן הכלל אל הפרט בתיק זה:

 

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

אכן הנאשמת זוכתה מחמת הספק מאחריותה לתאונה והורשעה בעבירה קלה יותר של נהיגה בחוסר זהירות, זאת במנותק מאחריותה לתאונה ואולם, וזה העיקר, סבורני כי יש ליתן את המשקל המכריע בתיק זה ואת הדעת לעבירת ההפקרה החמורה בה הורשעה ונסיבות ביצועה אשר נמצאו כחמורות ביותר, כמו גם להשלכותיה והסיכון בו העמידה את המעורבת, עת הפקירה אותה חסרת ישע, כשהיא מוטלת פצועה על הכביש.

 

שמעתי את דברי החרטה של הנאשמת, אך לא מצאתי כי יש בכל אלה בנסיבות תיק זה כדי להפחית מחומרת עבירת ההפקרה, כמו גם התמשכותה והאופן בו ניסתה הנאשמת לטשטש מעורבותה בתאונה בזמן מעשה.

 

אך בדרך נס לא אירעה תוצאה קטלנית יותר, כתוצאה מהפקרת המעורבת, שכן המעורבת נאלצה לזחול על הכביש כשהיא פצועה חבלות של ממש וחסרת ישע.

 

בהכרעת הדין נקבע כאמור לעיל כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת וכי המאשימה עצמה לא טענה כי הנאשמת נהגה באור אדום או במהירות גבוהה מזו המותרת, יחד עם זאת, מצאתי לנכון לקבוע כי אופן נהיגתה של הנאשמת עת לא שמה ליבה למתרחש בכביש בזהירות הנדרשת, לא ראתה את שיכולה וצריכה הייתה לראות, לא האטה ולא ניסתה לבלום יש בהם כדי לחייב אותה באחריות לעבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, זאת גם אם במנותק מאחריותה לתאונה ולתוצאותיה.

 

ואולם עיקרי וחמור מכך לאין ערוך באשר לעבירת ההפקרה ומבלי קשר לכך כי הנאשמת לא נמצאה אחראית לתאונה, קבעתי כי הוכח כי התקיימה אצל הנאשמת אותה מודעות כי פגעה באדם בעת התאונה וכי על אף כל דרישה חוקית, מוסרית, אנושית ובסיסית, נסעה ממקום התאונה מבלי להושיט עזרה למעורבת, זאת כאשר מראת הרכב השמאלית, הסמוכה לנהגת נתלשה ממקומה ודלתות רכבה השמאליות ניזוקו.

 

הנאשמת הוסיפה חטא על פשע, עת לא דיווחה לגורמים הרלבנטיים על מעורבותה בתאונה, גם לא לאחר פרק זמן ממושך וכי רק לאחר חקירה מאומצת עלה בידי רשויות האכיפה לאתרה.

 

מתחם הענישה ההולם בתיק זה:

הנאשמת הורשעה כאמור לעיל בשתי עבירות נשוא אותו אירוע.

נוכח הנסיבות שפורטו לעיל ובהרחבה בהכרעת הדין ולאחר שבחנתי הפסיקה הנוהגת בשים לב לטיעוני הצדדים והפסיקה שהציגו אני קובעת מתחם אחד כולל לעבירות בהן הורשעה הנאשמת כדלקמן:

באשר לרכיב המאסר - המתחם נע בין 6 חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד 24 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

באשר לרכיב הפסילה בפועל - המתחם נע בין 3-6 שנים פסילה בפועל, זאת לצד ענישה נילווית.

 

באשר ל עבירה של נהיגה בקלות ראש או בלא זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה מדובר  בעבירה בה מתחם הענישה נע בין קנס כספי ועד פסילה בפועל לצד ענישה נילווית בדמות פסילה על תנאי וקנס, זאת בהתאם לנסיבות התיק.

השלב השני- בחינת שיקולים המצדיקים סטייה מהמתחם

 

סעיף 40ג.(ב) ביחד עם סעיפים 40ד. ו-40ה. לתיקון 113, קובע כי בשלב זה על בית המשפט לבחון קיומם של שיקולים המצדיקים סטייה מהמתחם ההולם אותו לקולא בשל שיקולי שיקום או לחומרא בשל שיקולי הרתעה.

 

לא מצאתי בנסיבות תיק זה, כי קיימים שיקולים המצדיקים סטייה מהמתחם ההולם אותו.

 

המלצת שירות המבחן חשיבותה ומעמדה

 

לא נעלמה מעיני המלצת שירות המבחן בעניין "צדק מאחה" ורצונה של הנאשמת, אך לא מצאתי כי תיק זה מתאים להליך שכזה.

 

הפסיקה אליה הפנה הסניגור המלומד אינה מתאימה כלל וכלל לנסיבות תיק זה.

 

לא מצאתי בהבעת החרטה של הנאשמת לקיחת אחריות של ממש על ביצוע עבירת ההפקרה.

 

כפירת הנאשמת יכולה הייתה להצטמצם לאחריותה לתאונה אך לא לעבירת ההפקרה.

 

הנאשמת כפרה לאורך כל ההליך בעבירת ההפקרה על אף שהייתה מודעת גם מודעת למעורבותה בתאונה, וגם היום בשלב הטיעונים לעונש היא אינה מוכנה להודות בכך שניסתה להסתיר מעורבותה.

 

לא השתכנעתי בדברי הסניגור המלומד כי כפירת הנאשמת הייתה נעוצה בנימוקים משפטיים בלבד.

הנאשמת התכחשה לאורך כל ההליך להתנהגותה בעבירת ההפקרה בזמן אירוע התאונה עצמו ולאחריו, ואולם בעדויות והראיות שהובאו בפניי הוכח כי הינה אחראית ביתר שאת לעבירת ההפקרה ואף חמור מכך.

 

שירות המבחן הינו גוף הפועל מכוח חוק ושיקוליו הינם אובייקטיביים.

 

תסקירי שירות המבחן הינם כלי חשוב בידי בית המשפט ואין להמעיט בערכם כלל ועיקר, ולא אחת מבכרת המאשימה עצמה להישען על המלצותיו. מפנה בעניין זה לסעיף 37 לחוק העונשין.

 

בית המשפט ער להמלצת שירות המבחן ואולם, אין הוא מחויב באימוץ המלצות שירות המבחן.

 

במקרה זה, לא מקובלת עלי המלצת שירות המבחן באשר לכך שהנאשמת תתקשה להתמודד עם ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, וכי לנוכח הנסיבות יש להעדיף ענישה בדמות של"צ.

 

מדובר בעבירה חמורה, הנאשמת לא לקחה אחריות ועד היום לא מודה במעשה, ולאור הנסיבות שפורטו בגזר הדין, לא מצאתי מקום לחרוג ממתחם הענישה ההולם ומרכיב של מאסר.

 

לצד זאת ומבלי שיהא בכך כדי להקל בחומרת עבירת ההפקרה או כדי לזנוח האינטרס הציבורי בהגנה על ביטחונם ושלומם של המשתמשים בדרך, אתחשב בנסיבות המקלות שהועלו בטיעוני ההגנה, ובאיזון הנכון, כשיקולים לקולא בתוך המתחם אותו קבעתי כאמור לעיל.

 

השלב השלישי בקביעת העונש- גזירת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם ההולם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות.

 

סעיף 40ג. יחד עם סעיף 40יא. לתיקון 113, קובע רשימה של נסיבות אשר אינן קשורות לביצוע העבירות אותן עבר, בהן יתחשב בית המשפט בעת גזירת העונש בתוך המתחם ההולם.

 

יחד עם זאת, בית המשפט רשאי להתחשב בנסיבות נוספות שאינן מופיעות ברשימה.

 

הענישה היא לעולם אינדיווידואלית, על בית המשפט להניח לצד מתחם הענישה המקובל את המקרה האינדיווידואלי שבפניו ולשקול מה יהיה העונש המתאים לנאשם ואיזה שיקול הינו המרכזי, בהתאם לנסיבותיו של הנאשם, עברו ונסיבות ביצוע העבירה.

 

באשר לרכיב הפסילה בפועל -, סעיף 40 לפקודת התעבורה קובע פסילת מינימום שלא תפחת משלוש שנים:

 

"הורשע אשם על עבירה כאמור בסעיף 64 או לפי סעיף 64א, דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אולם רשאי בית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".

 

העובדה שהנאשמת הינה אישה נורמטיבית, ללא עבר פלילי, כאשר העבירה שהורשעה בביצועה חריגה לחלוטין לאורחות חייה, וכן העובדה שהביעה חרטה כנה כמו גם מצבה האישי שהורע בעקבות הפרשה, לא הוכרו על פי הפסיקה הקובעת כנסיבות מיוחדות לגזירת פסילה לתקופה קצרה יותר (ראה בעניין זה האמור בע"פ 7936/13 לוי נ' מדינת ישראל, בעפ"ת 57273-06-14 חביש נ' מדינת ישראל, בע"פ (נצ') 1438/03 מדינת ישראל נ' גלית קרקש).

 

במקרה זה, אינני סבורה כי נסיבותיה האישיות של הנאשמת גוברות על האינטרס הציבורי המחייב טיפול ממוקד ומרתיע בעבירת ההפקרה, משכך, לא מצאתי מקום להפחית מעונש הפסילה המינימאלי הקבוע בסעיף 40 לפקודת התעבורה.

 

יחד עם זאת, במכלול השיקולים ובכלל זה שיקולי שיקום גם לעניין רכיב הפסילה בפועל , לא מצאתי לנכון להחמיר עם הנאשמת ברכיב זה כעתירת המאשימה.

 

נתתי דעתי גם לעיקרון ההדרגתיות בענישה.

 

לעניין עקרון ההדרגתיות בענישה ושיקולי שיקום גם ברכיב הפסילה בפועל מפנה לנאמר בפסק הדין בתיק 4469-10-20 מדינת ישראל נ' אדוני אשר ניתן על ידי מותב זה ביום 2.5.24 ולפסיקה המאוזכרת שם.

 

לסיכום,

התחשבתי במחדלי החקירה אשר נמצאו בתיק ואשר היה בהם גם כדי לזכות את הנאשמת מחמת הספק מאחריותה לתאונה, כמו גם בנוסחו הלא תקין של כתב האישום.

 

התחשבתי באמור בתסקירי שירות המבחן ובהמלצותיו החיוביות וברצונה לשל הנאשמת להשתלב בטיפול במסגרת שירות המבחן.

 

התחשבתי בהליך אותו עברה הנאשמת ובהשפעתו על חייה.

 

התחשבתי בעברה התעבורתי הנקי משך וותק נהיגה רב, כמו גם העדר עבר פלילי ובעובדה כי הנאשמת מעולם לא ריצתה עונש מאסר,

 

התחשבתי בנסיבותיה האישיות לרבות גילה, מצבה הרפואי כמו גם של בני משפחתה ואת עזרתה של הנאשמת לבני משפחתה.

 

התחשבתי בחלוף הזמן מקרות האירוע.

 

אמת ונכון הדבר, כי חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה צריך להישקל בעת גזירת העונש המתאים, כך מורה גם סעיף 40יא. (10) לתיקון 113 לחוק העונשין.

 

ואכן, לא נעלם מעיני חלוף הזמן הרב, כ - 6 שנים מיום האירוע. יש לציין כי חלוף הזמן בחלקו היה נעוץ בנסיבות אוביקטיביות.

 

לעניין זה יפים דברי כב' השופט דנציגר בע"פ 5822/08נתנאל טרייטל נ' מדינת ישראל:

"..כבר נפסק לא אחת כי יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים עת בא בית המשפט לשקול את העונש שראוי כי יושת על נאשם, וזאת כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו לעיכובים בניהול ההליך המשפטי בעניינו. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלבנטיים אחרים..".

 

נתתי דעתי לכך כי גם המאשימה עצמה בטיעוניה לא בקשה למקם את העונש המתאים לנאשמת ברף העליון לו טענה אלא בשליש התחתון של המתחם לו טענה, אם כי לא בתחתית ממש.

 

פיצוי כספי למעורבת

באשר לרכיב הפיצוי הכספי לנפגע העבירה, אכן, אין בכל סכום פיצוי עונשי גבוה ככל שיהיה, כדי לכפר על הסבל הרב שחוותה המעורבת עת הופקרה על ידי הנאשמת, יחד עם זאת, לאור כל האמור לעיל, כמו גם דברי הנאשמת עצמה, מצאתי לנכון להשית על הנאשמת פיצוי כספי למעורבת.

 

סוף דבר 

לאור מכלול השיקולים לעיל, האינטרסים הציבוריים והערך העליון של קדושת החיים אשר הינם גוברים בתיק זה על פני כל אינטרס אישי של הנאשמת או שיקולי שיקום אשר גם אם הם מהווים אינטרס ציבורי אותם בחנתי לא מצאתי לנכון לקבל המלצת שירות המבחן ועמדת ההגנה.

לצד זאת, לא מצאתי לנכון לקבל את עתירת המאשימה להשית על הנאשמת מאסר בפועל לתקופה לה עתרה המאשימה גם לא למשך הפסילה בפועל וזאת מהנימוקים שפורטו לעיל.

הנאשמת ריצתה פסילה מנהלית ושיפוטית עד תום ההליכים לפרק זמן של שנתיים ו-8 חודשים ו-11 ימים.

זאת ועוד, לא מצאתי לנכון כעתירת המאשימה להשית על הנאשמת מאסר על תנאי בגין אחריות לתאונות דרכים שכן הנאשמת נמצאה זכאית בעניין זה.

לא הטלתי על הנאשמת מאסר על תנאי בגין עבירת ההפקרה ואולם חלף זאת מצאתי לנכון להטיל על הנאשמת רכיב של התחייבות כספית אשר יהא בו כדי להרתיע מלחזור ולבצע עבירות הפקרה ו/או בעלות אופי דומה לה.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:

1.קנס כספי בסך 15,000 ₪

הקנס ישולם ב- 10 תשלומים, חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.10.2024 ואילך.

 

כמו כן, הנאשמת תשלם פיצוי כספי בסך 7,000 ₪ למעורבת, עדת תביעה מספר 1 בכתב האישום, הגב' פלונית על פי הפרטים המופיעים שם.

 

הפיצוי ישולם ב-5 תשלומים, חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.9.2024 ואילך.

ניתן לשלם חוב מסוג קנס/ פיצוי/ הוצאות כעבור שלושה ימים מיום מתן ההחלטה/  גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות:

 

 

• בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה:

  www.eca.gov.il .

   

• מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה) – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000.

   

   

• במזומן בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברי תשלום).

   

  החוב מועבר למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה, בהתאם למועדים והתשלומים שקבע בית המשפט.

   

  לידיעתך: בחלוף המועד לתשלום המרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה ינקוט הליכים לגביית החוב.

   

  למידע נוסף ותשלום הקנס ניתן לפנות גם לנציגי המרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה במוקד המידע והשרות  הטלפוני בטלפון מספר  35592* או בטל' מספר 073-2055000.

   

  2.אני פוסלת את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 40 חודשים בפועל,

  בניכוי ימי הפסילה המנהלית והשיפוטית אותם ריצתה הנאשמת – קרי: פרק זמן של שנתיים ו-8 חודשים ו-11 ימים.

  סה"כ נותרו לריצוי 7 חודשים ו-18 ימי פסילה לריצוי בפועל.

  מניין הפסילה יחל עד ולא יאוחר מיום 1.10.24

  הנאשמת תפקיד רישיונה/תצהיר חלף רישיון נהיגה עד ולא יאוחר מיום 1.10.24 שעה 12:00 במזכירות בית המשפט.

  3.אני פוסלת את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 9 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

  4.אני גוזרת על הנאשמת 9 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות במרכז יום "אניטה הירש" ברחוב ברזאני משה 15 תל אביב כאמור בחוות דעת הממונה על עבודות השירות מיום 19.5.24 ובהתאם לתנאים ולמגבלות אשר פורטו בחוות הדעת .

  הנאשמת תתייצב לריצוי עונשה ביום 1.9.24 בשעה 08:00 ביחידת ברקאי עבודות שירות רמלה.

  מובהר בזאת כי היה והנאשמת לא תבצע את עבודות השירות תרצה את עונש המאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.

  5. אני מטילה על הנאשמת התחייבות כספית על סך 15,000 ₪ למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור עבירת הפקרה, בניגוד לסעיף 64א. לפקודת התעבורה על חלופותיה ו/או עבירות בניגוד לתקנה 144 לתקנות התעבורה על חלופותיה.

  דין הצהרת הנאשמת לפרוטוקול כדין חתימה במזכירות.

  זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בתוך 45 ימים מהיום.

  המזכירות תשלח העתק מפרוטוקול הדיון לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות

   

   

  ניתן היום, י"ג אייר תשפ"ד, 21 מאי 2024, בנוכחות הצדדים.