ביה"ח פוריה בטבריה התרשל בבחירת סוג הניתוח שבוצע בידו של ילד

השופט רון סוקול

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט ד' פיש, מיום 18.9.2006 (ת"א 9734/99), ולפיו נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו.

2.         המערער, יליד 1977, נחבל באמת ידו השמאלית בהיותו בן 4 ונגרם לו שבר בעצם הרדיוס של האמה. בעקבות פגיעה זו ניזוקה לוחית הצמיחה של עצם הרדיוס ו"נסגרה", דהיינו צמיחת עצם הרדיוס נפסקה.

            עצם הרדיוס היא אחת משתי עצמות האמה, ומקבילה לה עצם האולנה. הואיל ועצם האולנה המשיכה לצמוח ולגדול, נוצר עיוות קשה בשורש כף היד עם הטיה ניכרת.

3.         בשנת 1989, בהיות המערער כבן 12, ועל-פי המלצות הרופאים המטפלים בבית החולים רמב"ם בחיפה, הופנה המערער לבית החולים פוריה בטבריה (להלן: "בית החולים") לשם ביצוע ניתוח להארכת עצם הרדיוס. בהזמנה נרשם כי המערער מוזמן לניתוח להארכת עצם הרדיוס. ביום 21.2.1989 התייצב המערער בבית החולים לביצוע הניתוח. בגיליון הקבלה בבית החולים נרשם כי המערער התקבל "באופן אלקטיבי לשם השתלת עצם בעצם הרדיוס מצד שמאל". הורי המערער חתמו בשמו על טופס הסכמה לניתוח האמור.

4.         ביום 22.2.1989, ולאחר שהמערער הוכנס לחדר הניתוחים, פנה פרופ' שטהל, הרופא המנתח, לאביו של המערער, הבהיר לו כי הניתוח שיבוצע יהיה שונה והחתימו על טופס הסכמה שבו נרשם כי יבוצע למערער ניתוח של קיצור עצם האולנה.

5.         אין חולק כי ניתוח לקיצור עצם האולנה בוצע באותו מועד, והעצם קוצרה ב-1.5 ס"מ (גיליון ניתוח מיום 22.1.1989).

            לאחר מכן, והואיל ולוחית הגדילה של עצם האולנה הייתה תקינה, המשיכה העצם לגדול, ושוב נוצר עיוות באמת ידו השמאלית של המערער. כמו כן התברר כי אמת היד השמאלית קצרה מאמת ידו הימנית.

6.         בתביעתו לבית משפט קמא טען המערער כי בית החולים התרשל בבחירת סוג הניתוח - קיצור עצם האולנה - וכי היה על בית החולים לבצע ניתוח להארכת עצם הרדיוס. כן נטען כי לא ניתנה הסכמה כדין - הסכמה מדעת - לביצוע ניתוח הקיצור.

            המערער צירף לתביעתו את חוות דעתו של ד"ר קרב, אשר ציין כי הניתוח לקיצור האולנה לא הביא בחשבון שהארכת עצם הרדיוס הייתה אופצייה עדיפה שלא הייתה גורמת לקיצור באמה. ד"ר קרב העריך את נכותו של המערער בעקבות העיוות באמת ידו בשיעור של 50%.

7.         כבר כאן חשוב להזכיר כי המערער לא טען בבית משפט קמא או בערעור בפנינו כי בית החולים או מי מרופאיו התרשל בביצוע הניתוח לקיצור עצם האולנה, והטענות כולן התייחסו רק לבחירה באופצייה הניתוחית האמורה.

8.         המשיבה כפרה בטענות ובאחריותה. פרופ' אנגל, המומחה מטעמה, העריך כי נכותו של המערער היא בשיעור של 20%, וכי ניתן לבצע ניתוח מתקן נוסף שיביא לשיפור המצב ולהפחתת הנכות. עוד ציין המומחה כי בבחירת הניתוח לקיצור עצם האולנה (להלן גם: "ניתוח הקיצור") לא נפל כל פגם, וכי ניתוח הקיצור אינו נוגד את הפרקטיקה הרפואית או את "פעולת הרופא הסביר". פרופ' אנגל הוסיף כי "אחוז הסיכונים בהארכת רדיוס, להבדיל מקיצור האולנה, גדול לאין שיעור".

9.         בית משפט קמא הורה על מינויו של ד"ר מיכה רינות כמומחה מטעמו. ד"ר רינות, בחוות דעתו מיום 2.7.2003, מצא כי בשל העיוות באמת ידו השמאלית נותרה למערער נכות בשיעור של 40%, אך סבר כי ניתן לשפר את מצבו בניתוח מתקן. כן ציין המומחה כי "האופציה הניתוחית שנבחרה [ניתוח הקיצור - ר' ס'] במקרה הנדון היא אופציה מקובלת והייתה מקובלת ואף במעט עדיפה, בתקופה שבה בוצע הניתוח".

            חשוב לציין כי ד"ר רינות הוסיף כי הניתוח שבוצע למערער לא תרם להחמרת הנזק ליד. כן ציין כי גם אם הייתה נבחרת האופצייה האחרת - הארכת עצם הרדיוס - היה חוסר האיזון בין העצמות מתחדש, בשל המשך צמיחת עצם האולנה, ו"הנכות הנותרת הייתה זהה לזו הקיימת היום".

10.        בית משפט קמא פסק, לאחר שמיעת ראיות, כי דין התביעה להידחות, ואף חייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבה. בית משפט קמא הציב לעצמו שתי שאלות: האם בחירה בניתוח קיצור עצם האולנה הייתה סבירה בנסיבות העניין; והאם נפל פגם בהסכמת המערער לניתוח הקיצור.

            בית משפט קמא השיב בשלילה על שתי השאלות. בית המשפט קבע, על-פי עמדות המומחים, כי במועד ביצוע הניתוח, האופצייה הניתוחית של קיצור עצם האולנה הייתה עדיפה מעט על פני האופצייה הניתוחית של הארכת הרדיוס. עוד קבע בית המשפט כי פרופ' שטהל סיפר לאביו של המערער על השינוי הצפוי בסוג הניתוח, וזה לא התנגד. בשים לב לכך שהניתוח שבוצע - קיצור עצם האולנה - לא טמן בחובו סיכונים גדולים מאשר הניתוח המתוכנן להארכת הרדיוס, קבע כי "לא היה פגם בכך שלא פורטו בפני האב סיכונים פוטנציאליים אחרים מאלה שפורטו ביחס לאופציה הראשונה". לפיכך קבע בית המשפט כי "התקבלה הסכמה; לכל הפחות הסכמה מכללא, לניתוח שבוצע בפועל, ולא התקיימו התנאים לעוולת התקיפה".

            בית המשפט קבע גם כי לא הייתה פגיעה באוטונומיה של המערער הואיל ו"מדובר בשתי אופציות ניתוחיות דומות, הן בתוצאתן והן בסיכונים הכרוכים בהן, כאשר האופציה שנבחרה מסוכנת פחות".

            לאור קביעות אלו נדחתה התביעה, והמערער חויב לשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסך של 5,000 ש"ח וכן הוצאות משפט.

11.        על פסק דין זה הוגש הערעור. שני הצדדים חוזרים בעיקרו של דבר על טענותיהם בפני בית משפט קמא. המערער ממקד את טענותיו בטענה כי הסכמתו של האב לניתוח הקיצור - הסכמה שניתנה ביום הניתוח עצמו - אינה "הסכמה מדעת", ולפיכך - כך נטען - אחראי בית החולים לפיצוי המערער על כל נזקיו, בין בגדרה של עוולת התקיפה ובין בגדרה של עוולת הרשלנות.