ביהמ"ש קיבל בר"ע על החלטת המחוזי אשר קבע כי המערערים ביטלו כדין את ערבותם כלפי המשיב לחובות הלווים

השופטת א' חיות:

           בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא י' טימור והשופטים נ' הנדל וש' דברת) מיום 24.3.2005 בע"א 1141/04 בו נתקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (ת"א 6719/98) אשר קבע כי המערערים ביטלו כדין את ערבותם כלפי המשיב לחובות הלווים, כהגדרתם להלן. החלטנו ליתן למבקשים רשות ערעור ולדון בבקשות כבערעור שהוגש על-פי הרשות שניתנה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1.        בשנת 1991 נטלו איילה ואריה אבן חיים (להלן: הלווים) הלוואה בסך 85,000 ש"ח מבנק העצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ (להלן: המשיב או הבנק) למימון בניית בית מגורים על מגרש בערד (להלן: הסכם ההלוואה והמקרקעין, לפי העניין). המקרקעין הועמדו לרשות הלווים על פי הסכם פיתוח שנחתם בינם לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל והסכם הפיתוח, לפי העניין) ובו התחייבו הלווים, בין היתר, לסיים את הבנייה בתוך פרק זמן נקוב. עם מילוי התחייבויות הלווים על פי הסכם הפיתוח ובכללן סיום הבנייה במועד שנקצב, אמור היה להיחתם בין הלווים למינהל הסכם חכירה לגבי המקרקעין. כבטוחה לפירעון ההלוואה שנטלו מן הבנק, משכנו הלווים לטובתו את כל הזכויות "מכל מין וסוג שהוא, לרבות זכויות חוזיות ו/או שביושר" שיש להם במקרקעין. המינהל מצידו התחייב כלפי הבנק, בהמשך לאותו מישכון, ובהתאם להוראות בלתי חוזרות שניתנו לו על ידי הלווים כי אם וכאשר יסכים לרישום זכות חכירה על שמם לא יעשה כן אלא אם באותו מעמד תירשם לזכות הבנק משכנתא בדרגה ראשונה על זכות החכירה כדי סכום ההלוואה. כמו כן חתמו אחיו של הלווה (המערער ברע"א 4373/05 - להלן: אבן חיים) וחתנו (המערער ברע"א 4543/05 - להלן: תמרי) על הסכם ההלוואה כערבים להתחייבויות הלווים כלפי המשיב. ערב נוסף, יוסף פרץ, שחתם אף הוא על ההסכם אינו צד להליכים שבפנינו. הלווים הפרו את התחייבויותיהם על פי הסכם הפיתוח ולפיכך ביטל אותו המינהל במכתבו מיום 11.10.1993. משכך עברה מן העולם גם זכותם המותנית של הלווים לקבלת זכויות חכירה במקרקעין. באותו שלב החלו הלווים לפגר בפירעון תשלומי ההלוואה ועל כן נקט המשיב הליכים לגביית החוב נגדם וכן נגד אבן חיים ותמרי כערבים. ההליך הרלוונטי לעניינינו הוא התביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב ביום 17.9.1998 לבית משפט השלום בבאר-שבע נגד המערערים ונגד הערב הנוסף לתשלום חוב בסך של 113,962 ש"ח שלא נפרע בגין ההלוואה.

פסק דינו של בית משפט השלום

2.        בעקבות בקשת רשות להתגונן שהגישו המערערים כנגד התביעה הסכים המשיב למתן הרשות ובית משפט השלום (סגן הנשיא א' יעקב) שמע את ראיות הצדדים. בתום ההליך אימץ בית משפט השלום את גרסת המערערים לפיה סברו במועד החתימה על הסכם הערבות שיש בידי הבנק שעבוד מסוג משכנתא המקנה לו זכות להיפרע מן המקרקעין אם לא יעמדו הלווים בתשלומי ההלוואה ולא ידעו שעל פי תנאי הסכם הפיתוח אין המקרקעין יכולים לשמש כבטוחה כלל. משכך פסק בית המשפט כי תביעת המשיב דינה להידחות בקובעו כי היה על המשיב ליידע את המערערים שאין בידיו בטוחה על נכס מקרקעין ממנו יוכל להיפרע וכי משלא עשה כן הטעה אותם לגבי מהות ההתחייבות שנטלו על עצמם כערבים, וכלשון בית משפט השלום:

בנסיבות המקרה, הוטעו הנתבעים בנוגע למהות ההתחייבות. חתימה על ערבות להלוואה מסוג משכנתא כפי שהוצג לנתבעים על ידי התובע, היא עניין שונה לגמרי מחתימה על ערבות להלוואה רגילה ללא בטוחה. קיים פער משמעותי בסיכונים להם עלול להיחשף ערב, בכל אחת מההלוואות, וכפי שהצהירו הנתבעים, אלמלא היו טועים לא היו מתקשרים בחוזה הערבות ולפיכך הם רשאים לבטלו וכך עשו בעת שכפרו בחובותיהם כלפי התובע.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        המשיב לא השלים עם פסק דינו של בית משפט השלום וערער עליו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפסק דינו מיום 24.3.2005 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וביטל את פסק הדין של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי ייחד את רוב הדיון לסוגיית תחולתו של חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות), כנוסחו במועד הרלוונטי, על יחסי בנק-ערב וציין בהקשר זה כי גם על פי הגישה לפיה יש להחילו על יחסים אלה כקביעת בית משפט זה בע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ-סניף ראשון-לציון, פ"ד נג(2) 337 (1999) (להלן: עניין אברהם), יש לעשות כן רק "בנסיבות המתאימות" ורק "משהוכחה הטעיה ואי גילוי עובדות מדעת". בענייננו, כך סבר בית המשפט המחוזי, לא הוכח כי הבנק הטעה את הערבים ועל כן שגה, לדעתו, בית משפט השלום בקובעו כי דין הערבות להתבטל מחמת הטעיה מצד הבנק. את מסקנתו בדבר היעדר הטעיה במקרה הנדון נימק בית המשפט המחוזי בכך שהמשיבים לא חתמו על הסכם הערבות בסניף בו נטלו הלווים את ההלוואה אלא בסניפים אחרים הקרובים למקום מגוריהם "מטעמי נוחות שלהם" ומשכך סבר בית המשפט המחוזי כי "לא ניתן היה לצפות שיקבלו שם מלוא המידע". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים, בהיותם בני משפחה של הלווים, "אמורים היו לדעת הפרטים ממקור ראשון" ועל כן חזקה עליהם שהיו בקיאים בפרטי הסכם הפיתוח ותניותיו. מטעמים אלה, כך הוסיף בית המשפט המחוזי ופסק, אין אף מקום לייחס למשיב הפרה של חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). בית המשפט המחוזי קבע עוד כי על פי סעיף 15 להסכם ההלוואה שעליו חתמו המערערים כערבים עומדת הערבות לעצמה ואין בקיומן או היעדרן של זכויות משכון בקרקע כדי להשפיע על חבות המערערים מכוחה. ממילא, כך פסק בית המשפט המחוזי, יכול היה הבנק לבחור להיפרע את החוב מתוך ערבותם של המערערים אף מבלי שמימש קודם לכן כל בטוחה אחרת. בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת המערערים כי התניה הנ"ל שבסעיף 15 להסכם ההלוואה מהווה תנאי מקפח כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. מכל הטעמים הללו ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום וחייב את המערערים לשלם למשיב את סכום התביעה וכן הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות הערעור שבפנינו על ידי תמרי ועל ידי אבן חיים, בהן החלטנו, כאמור, לדון כבערעור.

טענות הצדדים

4.        המערערים הדגישו בטיעוניהם את ההיבטים המשפטיים ואת השלכות הרוחב של הפרשה ואילו המשיב טען מנגד כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי נגזרת מן הנסיבות העובדתיות-הקונקרטיות של המקרה ואינה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות. הטענה המרכזית שהעלו המערערים בפנינו הינה כי ערב הינו 'לקוח' כמשמעו בחוק הבנקאות אף אם הסכם הערבות בינו לבין הבנק נחתם לפני התיקון לחוק הבנקאות. לטענת המערערים, פסיקתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה לפסק דינו של בית משפט זה בעניין אברהם בהדגישם כי על הבנק מוטלת מכוח חוק הבנקאות חובת גילוי כלפיהם שאותה הפר. חובת הגילוי מוטלת על הבנק, כך מוסיפים המערערים וטוענים, גם מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין הכלליים ועוד הם טוענים כי העובדה שלא חתמו על כתב הערבות בסניף בו נטלו הלווים את ההלוואה אלא בסניף אחר, אינה גורעת מן החובה המוטלת על הבנק לנהוג כלפיהם בתום לב וכן מן האיסור החל עליו להטעותם. השגה נוספת שהעלו המערערים מכוונת כנגד החזקה אותה קבע בית המשפט המחוזי ולפיה ידעו והבינו את מצב הדברים לאשורו בשל היותם בני משפחה של הלווים. לבסוף שבים המערערים וטוענים כי סעיף 15 להסכם ההלוואה הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד שדינו בטלות ועל כן אין הבנק יכול לסמוך עליו את טיעוניו.

5.        הבנק המשיב טוען מצידו כי בית המשפט המחוזי פסק כפי שפסק נוכח נסיבותיו של המקרה הנדון וכי אין בפסק דינו כל סטייה מההלכה הנוהגת בעניינים אלה. המשיב שב וטוען כי לא הפר כל חובת גילוי החלה עליו כלפי המערערים, לא הטעה אותם ואף לא נהג כלפיהם בחוסר תום לב. לטענת המשיב, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה הוראות חוק הבנקאות אינן חלות על המקרה דנן בציינו כי קביעתו זו תואמת את ההלכה שנקבעה בבית משפט זה בע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישאל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309 (1993) (להלן: עניין ליפרט) ובע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995) (להלן: עניין ציגלר), לפיה אין להחיל באופן רטרואקטיבי את התיקון לחוק הבנקאות - בו הוגדר גם ערב כ'לקוח' לצורך הוראות אותו חוק - על המקרים שאירעו טרם חקיקתו. עוד טוען המשיב כי החובה היחידה החלה עליו כלפי המערערים כערבים היא החובה לנהוג בתום לב ולטענתו, לא הפר את חובתו זו בנסיבות המקרה דנן. המשיב מוסיף וטוען כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל לעובדה שהמערערים לא חתמו על הערבות בסניף שבו בוצעה ההלוואה וכן לעובדה שהינם קרובי משפחה של הלווים. עוד טוען המשיב כי מכל מקום, ונוכח הוראת סעיף 15 להסכם ההלוואה יכול הוא להיפרע את החוב מן המערערים בין אם היתה בידו משכנתא על המקרקעין ובין אם לאו. על כן השאלה אם ידעו המערערים והבינו את המצב לאשורו לעניין קיומה או אי קיומה של משכנתא, אינה מעלה ואינה מורידה.

דיון

6.        חוק הבנקאות נועד להבטיח כי הבנקים ינהגו בציבור הלקוחות בהגינות ולא יעשו שימוש לרעה במעמדם נוכח פערי הכוחות והידע הקיימים בדרך כלל בין הלקוחות כמקבלי שירות ובינם (ראו: עניין ליפרט, 324-322, 333; ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה ו(6) (טרם פורסם, 4.7.2005); דניאל פרידמן, נילי כהן חוזים כרך א 52-51 (1991); גלעד נרקיס, מירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 36 (2002)). דוגמה מובהקת לפערי כוחות אלה ולעמדתו הנחותה של הלקוח ניתן למצוא כבר בשלב ההתקשרות שבין הבנק ללקוח בחוזה לפתיחת חשבון ולמתן שירותים בנקאיים. מורכבותם של חוזים מסוג זה מקשה מטבע הדברים על מי שאינו מנוסה בהתקשרויות כאלה להבין את האמור בהם והדבר מצדיק הטלת חובות גילוי על הבנק במטרה "למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם" (עניין ליפרט, 326). טעם נוסף וחשוב לחובות המוגברות המוטלות על הבנקים בדין הישראלי בכלל ולא רק בחוק הבנקאות נעוץ במעמדם המיוחד של הבנקים בחיי הכלכלה והמסחר, עליו עמד בית משפט זה בפסיקתו לא אחת, בהדגישו כי הבנקים נתפשים כבעלי מעמד "מעין ציבורי" וזוכים בשל כך לאמון עד כי אלה הבאים עימם במגע נוטים לסמוך על פעולותיהם ועל מצגיהם ללא חקירה ודרישה (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 585 (1994); אריאל פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג 301, 325-324 (תשנ"ד); ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, עו"ד דניאל שירן, פ"ד נט(2) 349, 369 (2004); ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ, פ"ד מב(3) 77, 82 (1988)).

           רציונאלים אלה, אשר בגינם הטיל חוק הבנקאות על הבנקים חובות רחבות היקף של גילוי ואיסור הטעיה כלפי לקוחותיהם, יפים בה במידה, ואולי ביתר שאת, במערך היחסים שבין הבנק לערבים. הערב, לא פחות מן הלקוח, סומך על הבנק ונותן אמון בפעולותיו ובמצגיו. כמו כן קיימים במישור היחסים שבין הבנק לערב, לא פחות מאשר ביחסי בנק-לקוח, פערים משמעותיים ומובנים של ניסיון ומידע המצדיקים הטלת חובות גילוי ואי הטעיה ברמה מוגברת על הבנק כלפי הערבים. למעשה, ניתן לומר כי פערי המידע הקיימים במערך היחסים שבין הבנק ללקוח מתעצמים שעה שמדובר בערב חיצוני שאינו מעורב בהתקשרות הישירה שבין הבנק ללקוח-הנערב ואין לו נגישות לנתונים הרלוונטיים לאותה התקשרות. מודל זה של יחסי בנק-ערב מתקיים בדרך כלל מקום שבו, כמו במקרה שלפנינו, מדובר בהלוואה הניתנת על ידי בנק למשכנתאות לאנשים פרטיים לצורך רכישה, בנייה או שיפוץ של בית מגורים ואלה מגייסים, על פי דרישת הבנק, ערבים להבטחת פירעונה של ההלוואה. על נחיתותו של הערב ועל יתרונותיו של הבנק במערכת יחסים זו עמד השופט ח' אריאל בעניין אברהם בציינו:

לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון שאותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות. חוץ מהמידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא 'אופטימי' מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב (שם, 351).

           אולם, עד לתיקון מס' 2 לחוק הבנקאות משנת 1994 (ס"ח תשנ"ד, 154) (להלן: התיקון לחוק הבנקאות) שררה אי בהירות באשר להיקף החובות המוטלות על הבנק כלפי הערב. בעניין ליפרט נפסק מפי שופטי הרוב (השופטים א' מצא ות' אור) כי אף שהערב הוא בעל עניין במתן השירות ללקוח, הוא עצמו אינו מקבל שירות מן הבנק ועל כן אין הוא בבחינת לקוח כהגדרתו בחוק טרם התיקון ואין להחיל ביחסים שבינו לבין הבנק את הוראות חוק הבנקאות ואת החובות המוגברות הקבועות בו. הנשיא שמגר, בדעת מיעוט, סבר לעומת זאת כי יש לפרש את המונח "לקוח" בחוק הבנקאות פירוש תכליתי התואם את מטרת החוק כמכוון להגן על ציבור לא מקצועי וחסר ניסיון הנזקק לשירותי הבנק במובן הרחב. על כן גרס כי יש להחיל את הוראות חוק הבנקאות גם ביחסים שבין הבנק לערבים ויש לראות את הבנק כמי שהפר את הוראת סעיף 3 לחוק הבנקאות האוסר עליו להטעות לקוח בכל עניין מהותי למתן השירות מקום שבו נמנע מלהסביר לערב מהם המרכיבים העיקריים של כתב הערבות שעליו הוא חותם ובייחוד את הנתון הבסיסי והחשוב כי יידרש לפרוע את החוב גם אם הנכס אשר למימון רכישתו ניתנה ההלוואה לא ישמש כבטוחה להלוואה.

7.        ביום 23.6.1994, כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין ליפרט, נכנס לתוקפו התיקון לחוק הבנקאות לפיו נתווסף לחוק סעיף 17א הקובע באופן מפורש כי יש להחיל את הוראות חוק הבנקאות גם ביחסי בנק-ערב, וכלשונו "הוראות חוק זה יחולו גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי". בכך הוסרה אי הבהירות שהיתה קיימת טרם התיקון באשר לתחולתן של החובות המוגברות המוטלות על הבנקים מכוח חוק הבנקאות ביחסיהם עם ערבים. אולם, גם לאחר התיקון לחוק הבנקאות שבה ועלתה בבתי המשפט שאלת היקף החובות החלות על הבנק כלפי הערב בכל הנוגע להתקשרויות שקדמו לתיקון. כך שב בית משפט זה ונדרש לשאלה זו בהרכב מורחב של חמישה שופטים בעניין ציגלר. באותו עניין פסק בית המשפט כי הערבות שעליה חתם ציגלר (גיסו של הלווה) דינה להתבטל וכי הוא מופטר מהתחייבויותיו על פיה משום שהבנק הטעה אותו לחשוב כי הוא חותם על ערבות לאשראי הניתן ללווה בחשבון חדש שטרם נוצרה בו יתרה כלשהי. זאת, בעוד שלאמיתו של דבר מדובר היה בחשבון קיים שצבר יתרת חובה לא מבוטלת. הנשיא שמגר, בהמשך לעמדתו בעניין ליפרט והשופטת שטרסברג-כהן שהצטרפה לעמדתו, נסמכו לצורך תוצאה זו על הוראות חוק הבנקאות בקובעם כי היקפן ומשקלן של חובות הבנק כלפי ערב (לקוח) לפי חוק הבנקאות רב ורחב יותר מן החובות המוטלות עליו לפי דיני החוזים הכלליים. השופטים אור ומצא לעומת זאת דבקו בעמדה שהציגו בעניין ליפרט לעניין אי תחולתן של הוראות חוק הבנקאות טרם התיקון על יחסי בנק-ערב אך הצטרפו לתוצאה לפיה דין ערבותו של ציגלר להתבטל, בקובעם כי במקרה דנן הפר הבנק את החובה המוטלת עליו מכוח סעיף 15 לחוק החוזים משום שהטעה את ציגלר והציג בפניו מצג שווא כאילו מדובר בערבות לחשבון חדש. לעמדתם זו של השופטים מצא ואור הצטרף גם השופט א' גולדברג ושלושת השופטים הללו הוסיפו והדגישו כי נוכח התיקון לחוק הבנקאות אין מקום ואין צורך לשוב ולבחון מחדש את נכונותה של הלכת הרוב בעניין ליפרט. פרשה נוספת בה נדרש בית משפט זה לשאלת יחסי בנק-ערב טרם התיקון היא פרשת אברהם. בפרשה זו דחה בית המשפט את הערעור בקובעו כי אין להתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא לפיהם ידעו המערערות-הערבות את כל הנתונים הרלוונטיים בחותמן על כתב הערבות ובקובעו עוד כי אין לאפשר הרחבת היריעה העובדתית בשלב הערעור. יחד עם זאת, ראה השופט ח' אריאל לציין כי במחלוקת אשר נפלה בין שופטי הרוב בפרשות ליפרט וציגלר ובין הנשיא שמגר (בדעת מיעוט) בעניין ליפרט בו צידדה השופטת שטרסברג-כהן בעניין ציגלר, יש לבכר את גישתו של הנשיא שמגר הגורסת כי הגיונו ותכליתו של חוק הבנקאות תומכים בהחלת חובותיו של הבנק לפי אותו חוק גם כלפי הערב וזאת אף טרם התיקון לחוק הבנקאות שקבע את הדבר מפורשות. לעמדתו זו שבה והצטרפה בעניין אברהם גם השופטת ט' שטרסברג-כהן.

8.        במקרה שלפנינו חתמו המערערים כערבים על הסכם ההלוואה בשנת 1991,   דהיינו כשלוש שנים טרם התיקון לחוק הבנקאות משנת 1994. על כן, לכאורה נימנה אף הוא עם המקרים בהם מתעוררת שאלת היקף חובותיו של הבנק (המשיב) כלפי הערבים (המערערים) על פי נוסחו של חוק הבנקאות טרם התיקון. כשלעצמי אני סבורה כי בבואנו לפרש את המונח "לקוח" בחוק הבנקאות טרם התיקון יש ליתן משקל ממשי לכך שעל פי הוראת סעיף 17א לחוק הבנקאות כנוסחו המתוקן, חלות הוראות חוק הבנקאות גם על יחסי בנק-ערב. זאת משום היותו של התיקון, להשקפתי, תיקון מבהיר שלא נועד לשנות את הדין שהתקיים קודם לכן אלא לשקפו ולהבהירו בלבד ועל כן יש לייחס חשיבות לתוכן התיקון בבואנו לקבוע את המצב המשפטי טרם חקיקתו (ראו: רע"א 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש - אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, 406, 409 (1998); ע"א 477/02 גונן נ' פקיד שומה חיפה, פיסקה 9 (טרם פורסם, 29.12.2005); בג"ץ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 10 (טרם פורסם, 1.2.2006); אהרן ברק פרשנות במשפט (כרך שני - פרשנות החקיקה) 54-51 (1993)). תמיכה לכך ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת החוק המתקן המציינים מפורשות כי מדובר בתיקון מבהיר, ומדגישים כי הוא נועד: