הנדון: חיוב כתובה כשהגירושין באו בעקבות מערכת יחסים של האיש עם גבר אחר
ההליכים שלפנינו עוסקים בערעור וערעור שכנגד על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב (הרה"ג שחור, כץ והייזלר שליט"א) מיום י"ב באייר התשפ"ג (3.5.2023), בתיק אזורי מס' 303453/11 לחיובו של הבעל בכתובה בסך 180,000 ש"ח, מתוך כתובה של 'עיקר כתובה' – 'זוזי מאתן' ו'תוספת' של 1,000,000 ש"ח.
להלן סיום החלטת בית הדין האזורי נשואת הערעור:
דיון והכרעה
לפנינו מקרה שעל פניו הוא ברור שכן האיש הלך לרעות בשדות זרים, ובמקרה זה בעקבות נטייתו הוא לקשר של יחסי אישות עם גברים, ועל כן הבסיס הוא חיוב כתובה.
אומנם עומד הבעל וטוען שמראשית הנישואין הייתה זו נטייתו, ויותר מכך: שגם האישה כבר הייתה אז בעלת נטיות הפוכות גם כן לנשים, וכל הבית הוקם לצורך הילדים בלבד וללא יחסי אישות, ואף קיימו בתחילה טיפולי פוריות – אך כל זה ללא הוכחה של ממש וללא כל תיעוד, הרי שלא ניתן לקבל טענות אלו. גם על פי הודעת בא כוח הבעל (מיום 31.5.22) אין לו עדים על ראשית הנישואין, כך שאין לטענות אלו כל בסיס ראייתי. מלבד זאת הצדדים בחרו להינשא ולקיים בית בישראל, כאשר יש לכך השלכות גם אם הייתה להם נטייה מסוימת לפני כן.
נכון הדבר שהאישה כבר ידעה שנים רבות על נטיית הבעל וכפי שעולה מהתיק שהיה בבית הדין כבר ב־2006, אולם הצדדים חזרו לשלום בית וטענת האישה שהאיש שמר על המסגרת המשפחתית עד לאחרונה.
לעניין הקטטה המדוברת שבה השתתפו הצדדים ובנם: בית הדין אינו יכול לקבוע על בסיס טענות מי היה הצד האלים בקטטה זו, ואנו מתייחסים לכך כספק.
בנוסף בסכום של מליון ש"ח בתי הדין נוהגים לפשר, בנסיבות העניין דנן יש לקבוע אפוא סכום כפשרה שתכלול את כל המרכיבים שהוזכרו, ועל כן בית הדין מעמיד את הכתובה על סכום של 180,000 ש"ח.
לעניין הדירה: נקבע בהחלטות קודמות שהיא תחולק בין הצדדים ואין בטענות שנכתבו כדי לשנות זאת.
להסכם שלא אושר בוודאי אין כל תוקף. לנוכח זאת הדירה תחולק בין הצדדים, תינתן אפשרות לשני הצדדים לרכוש אותה, אם הם חפצים בהתמחרות – בית הדין יקבע מועד לכך, ואם לאו – היא תוצא למכירה בשוק החופשי.
מכספי מכירת הדירה יועבר לאישה סכום הכתובה.
עיקרי טענות האיש שלא לחייב בכתובה כלל
1.האישה היא שתבעה גירושין ללא עילת גירושין ולכן חובת ההוכחה על חיוב הכתובה היא עליה.
2.אין מקום לחיוב כתובה רק בשל הנטייה של האיש לגברים שהייתה ידועה מראש – הצדדים הכירו במועדון להט"בים, האישה ידעה שהוא גר עם בן זוג, ובפרט שגם לה יש נטייה לנשים.
3.בכל פעם שנפתח תיק גירושין האישה ביקשה לחזור לשלום בית, כך היה חמש פעמים למרות נטיותיו המיניות.
4.האיש היה מוכן להמשיך כך ללא מריבות. האישה מאסה באיש בעיקר בגלל שחזרה בתשובה. לכן אינה זכאית לכתובה, ד'אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לה'.
5.הצדדים מורדים זה בזה מעל שנים־עשר חודש, ויש לדון בהם כשיטת רבנו ירוחם ולכן הפסידה תוספתה. האיש מציין מקורות רבים בהלכה לכך.
6.הצדדים חיו רוב הזמן בחדרים נפרדים ובילו במועדוני להט"בים, אלא שבזמן האחרון האישה חזרה בתשובה ומאז הפכה להיות אלימה, אף אירע אירוע אלים מאוד כשהיה של ניסיון רצח שלו על ידי האישה בשיתוף עם הבן [...] שהיה אז בן ארבע־עשרה.
7.בית הדין לא נתן לו להביא עדים שמראשית הנישואין היתה זו נטייתו, ויותר מכך: שגם האישה כבר הייתה אז בעלת נטיות הפוכות, וכל הבית הוקם לצורך הילדים בלבד וללא יחסי אישות, ולכן זו לא עילת גירושין.
8.לעניין הדירה: לאישה לא היה כסף. הדירה נקנתה בכספו של האיש ואת המשכנתה שילם הוא.
עיקרי טענות האישה לחיוב הכתובה במלואה
1.בעת הנישואין לא ידעה האישה שהאיש בעל נטייה לגברים, האיש לא גר עם בן זוג בזמן ההיכרות שלהם. האיש מעליל עליה שהיא בעלת נטיות הפוכות, אך לאישה היה חבר אחר קודם ההיכרות עם הבעל. היא עצמה גדלה ולמדה במוסדות חרדיים, היא הכירה את האיש במספרה שבה עבדו ומכחישה את הטענה כי הכירו במועדון להט"בים. הצדדים התחתנו מאהבה ורצונם היה לבנות בית ולהביא ילדים, זאת רואים גם ממכתבי אהבה ששלח האיש לאישה. הצדדים ניהלו בית מסורתי. הצדדים הולידו את הילדים ביחסי אישות רגילים, ולא כטענת האיש בטיפולי פוריות. הילדים מתחילה ותמיד למדו בבתי ספר דתיים.
2.האישה ביקשה להביא לעדות נער שאיתו קיים האיש יחסי אישות אך האיש הודה בדבר, על כן קבע בית הדין שאין צורך בעדות. בעקבות זאת פרץ המשבר כשגילתה שהבעל קיים במקביל לנישואים קשר אינטימי עם נער, אז עזב האיש את הבית, והוא בהגדרה ההלכתית 'רועה זונות'.
3.בית הדין פסק כי דין הבעל כדין 'רועה זונות' מאחר שבשל נטיותיו המניות הלך לרעות בשדות זרים, וכן מדובר בבעל אלים שהכה את האישה מספר פעמים, אך מאחר שגובה הכתובה הוא מיליון ש"ח, פסק בית הדין שיש לעשות פשרה וקבע כי גובה הכתובה יעמוד על 180,000 ש"ח. סכום זה הוא פחות מ־20% מגובה הכתובה ולו היו מצמידים את הכתובה הרי שסכום זה הוא פחות מ־15%.
4.מדובר בנישואין ארוכים, כשלושים שנה, ובבעל עובד ומשתכר שעל שמו נכסים, ולכן בידו לשלם סכום גבוה יותר. כמו כן במקרים אחרים בית הדין פסק סכומים גבוהים יותר. בנידון דידן יש לחייב את מלוא הכתובה.
5.באשר לטענות הבעל כי האישה הייתה אלימה כנגדו ואף כי באלימות זאת היה ניסיון לרצח (דקירה): תביעת הבעל בבית המשפט לא התקבלה משום שלטענת האישה כי היא התערבה בסכסוך שהיה בין הבעל לבן ובאה להגן על הבן, התיק נסגר בהסכמה.
6.הוכח כי הבעל הוא שעזב את בית הצדדים, ולא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לשלול את חיובו במלוא כתובתה.
7.הכתובה חודשה אחר שנים אצל הרב א' ושוב כתב בה הבעל מיליון ש"ח. לכן אי אפשר לומר שכתב סכום זה לכבוד ולתפארת שהרי זה נכתב עם הרב א' בלבד, ולא ברוב עם. משום כך יש לחייבו במלוא הכתובה, ובוודאי כאשר בזמן שחידשו את הכתובה כבר היה לצדדים בית הרשום על שם שניהם ובכל זאת נכתב סכום זה – הזהה לסכום המקורי – כשחידשו את הכתובה.
8.באשר לדירת הצדדים: מאחר שהאישה לטענתה השקיעה כספים רבים ומכוח ההסכם שנכתב בין הצדדים יש להשאיר את הדירה בחזקתה. יצוין כי למערערת הייתה דירה ברחוב [ל'] על שמה קודם הנישואין, דירה זו נמכרה אחר הנישואין בדצמבר ב־123,000 דולר. את הדירה המדוברת שברחוב [א'] קנו בחודש פברואר בסכום של 155,000 דולר, כלומר: את כל הסכום שקיבלו בתמורה מהדירה של קודם הנישואין השקיעו בדירה ב[א']. כמו כן לפי דין תורה וכן לפי החוק על פי סעיף8(ב) לחוק יחסי ממון יש להעביר את כל הדירה על שמה, מה עוד שבהסכם שבית הדין לא אישר נכתב כי הדירה כולה תהיה לאישה.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת טענות הצדדים והעיון בחומר המצורף, ונעיר כי טענותיהם לא השתנו מאלו שהיו בבית הדין האזורי, איננו רואים לנכון להתערב בעיקרי פסק דין האזורי לחיוב הכתובה, אם כי לגבי סכום החיוב סבור בית הדין כי יש מקום לשנותו וכלדהלן.
מעיון בתיק בית הדין הנוכחי עולה כי אומנם האישה הגישה את תביעת הגירושין, אך היה זה לאחר ששנתיים וחצי לפני כן עזב האיש את הבית, גם אם הצדדים חלוקים על הנסיבות שהביאו לכך. פתיחת תביעת הגירושין לאחר פירוד ממושך לא מטילה על האישה את נטל ההוכחה, וחזרנו לדין הרגיל שנטל ההוכחה לפטור מכתובה במקרה של טענות מרידה או מיאוס הוא על המתחייב. כבר האריכו בזה בפסקי דין רבים ונביא מעט מזעיר בעניין זה.
כאשר יש ספק מה הייתה המציאות כשמנגד לאישה שטר כתובה בידה – בכהאי גוונא אין האישה יכול לומר 'קים לי' אף שהוא מוחזק בכסף, שהרי שטר הכתובה שחייב לה הוא ודאי וטענת הפסד הכתובה היא ספק ו'אין ספק מוציא מידי ודאי'.
עיין פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ג עמ' 163–164) שכן מבואר שם:
ואף שהדיון בנדון דידן הוא בתשלום הכתובה והבעל הוא המוחזק בכתובה, אם כן מספק שהיא דינה כמורדת אין להוציא ממנו את הכתובה, אמנם כתב בספר 'נתיבות משפט' על רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי ולא יפרע לה כתובתה וזו לשונו:
ואיפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים.
כן נראית דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד ס"ק ב' שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר "סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, עכשיו איני יכולה לקבל", שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מכל מקום אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויש לומר 'קים לי' כהני פוסקים. ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון. אכן דעת הבית שמואל הוא כמו שכתב הנתיבות משפט הנ"ל – כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנסת הגדולה כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חושן משפט סימן י"ב סעיף ט"ו.
גם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה, שהוא המוחזק, כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה. אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא – בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר "הלויתני ואיני יודע שפרעתיך" שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט חלק א' סימן קי"ט, עיין שם.
כן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן שס"ד שכתב בתוך דבריו:
והיכא דאמרה סתם 'מאיס עליה' וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה [...] בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה כתובתה [...] ותו שהדבר ספק אם מחלה בכי האי לישנא או לא מחלה [...] ותו דלא אמרינן בכהאי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא – כיוון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה גם כן מבורר. ושמור זה, שהוא עיקר גדול בדיני ממונות. הלכך הדבר ברור אצלי שאם היה הדבר בסתם וחזרה בה שחוזרת לכתובתה [...]
עיין שם.
העובדות בנידון דידן
בבית הדין קמא לא הובאו הוכחות לטענות הצדדים בעניין ידיעת הנטייה מראש. לגרסת הבעל שניהם היו בעלי נטיות הפוכות, ידעו על כך לפני הנישואין ו'אדעתא דהכי נישאו'. רק אחר כך, כשהאשה 'התחרדה', מאסה היא בו ובנטייתו. לטענתו כל הבית הוקם לצורך הילדים בלבד וללא יחסי אישות ואף קיימו בתחילה טיפולי פוריות. מנגד, טוענת האשה כי הצדדים הכירו במקום העבודה ורצו להקים בית רגיל, כך עשו ואף ניהלו בית מסורתי. לטענת הבעל על ידיעה מראש אין הוכחה של ממש, וגם על פי הודעת בא כוח הבעל (מא' בסיוון תשפ"ב – 31.5.22) אין לו עדים על ראשית הנישואין. אין אפוא לטענות ידיעת הנטייה מראש כל בסיס ראייתי.
אבל גם אם אין לנו ראיה על ידיעת הנטייה מראש, הטענות על הנטייה כבסיס למחלוקת בין הצדדים קיימות שנים רבות ועלו בכמה תיקים קודמים. עם זאת האישה עדיין רצתה בשלמות הבית, והאיש רצה בגירושין ואף הציע לה הסכם עם פיצוי גבוה לאישה בוויתור על הבית, וכדלהלן:
בתשס"ו (2006) נפתח תיק שבו הוגשה 'בקשה משותפת' בחתימת שני הצדדים ובה כתבה האישה "הוא הומו ולא מסוגל לחיות חיי בית ולא דוגמא לילדים", והאיש טען שהיא לסבית ושלא היה לו קשר עם נשים נשואות (אך לא טען שלא היו קשרים אחרים). בפרוטוקול נכתב:
הופיעו הצדדים.
[הצדדים:] שנינו מעוניינים להתגרש [...]
האישה: הוא הומוסקסואל ומשקר [=כשנפגש עם בני זוג] שהוא בעבודה.
הבעל: היא הכירה אותי והיא הייתה לסבית. לא היה לי קשר עם נשים נשואות.
החלטה
על הצדדים להביא הסכם מתואם בין הצדדים בתוך חודש ימים.
בשלב זה לא הובא הסכם לבית הדין. וגם בתשע"א (2010) ובתשע"ב (2011) הוגשו בקשות לגירושין שכתוב בהן "יש הסכם, לא מסתדרים" אך בהמשך לא הובא ההסכם לבית הדין.
בתשע"ו (2017) נפתח תיק גירושין, כביכול בהסכמה, אבל בדיון אמרה האישה שהיא "לא מסכימה למה שהוא רוצה", ואינה מוכנה לגירושין. בדיון השלישי נכתב בפרוטוקול (מיום י"ג במרחשוון התשע"ח – 2.11.2017):
הופיעו המבקשים
האישה: אין לנו הסכם גרושין . אני לא מסכימה למה שהוא רוצה. אני לא רוצה להתגרש. יש לנו ארבעה ילדים. הילדים הגיעו לגיל של חתונה. הוא יש לו בחור בן עשרים שעושה איתו משכבי זכור. הילדים יודעים. הם לומדים בישיבות. אני רוצה שלום. הוא מסוגל לחזור בתשובה.
הבעל: היא יודעת שאני כזה. היא ידעה שאני כזה. לא עבדתי עליה. היא הייתה גם כזאת. יש בינינו מחלוקות. הבית הפוך. זה פשוט גמור.
בית הדין: אתם צריכים להתייעץ עם עורך דין. התיק הוא בהסכמה. לפתוח [צ"ל: לא נפתח] תיק לחיוב בגט. אתם צריכים להגיע להסכמות.
הדיון הסתיים.
נמצא שצוודק בית הדין האזורי באומרו שהאיש הודה בנטייתו והאישה לא הודתה בטענותיו כלפיה. בית הדין סירב, ובצדק, לקבל עדים לגבי טענותיו עליה משום שהללו עדי שמיעה ולא על תחילת הנישואין. מאידך גיסא סירב גם להזמין את מי שהאיש קיים איתו יחסים בזמן הנישואין, כיוון שהאיש הודה בדבר. בית הדין האזורי ציין שעינינו הרואות כי הצדדים – גם לאחר שהכירו זה את זו וידעו על הנטייה של האיש – עדיין המשיכו בחייהם על דעת אותה כתובה ואף חידשו את הכתובה אצל הרב א' באותו סכום שנכתב בכתובה הראשונה. לפיכך כתב בית הדין כי עצם ה'נטייה ההפוכה' לא מהווה את עילת הגירושין מצד האישה, ולא היא המחייבת את הכתובה.
באופן עקרוני נציין כי ככל שאדם עם נטייה הפוכה חי עם אישה ומקיים את חובותיו בענייני אישות כראוי, באופן שאין השפעה מעשית לנטייתו – אין זו עילה לגירושין. אכן בדרך כלל אפשר להניח כי כן יש השפעה לכך על חיי בני הזוג וודאי שהדבר יכול להוות גורם למריבות ביניהם, אלא שבמקרה לפנינו עדיין האישה רצתה בתיקון הבית, ולכן לא נקבע שיש לראות בנטייה עצמה עילת גירושין.
עם זאת עולה כי בשנת תשע"ו (2017) החריף המשבר בין הצדדים כשהתגלה לאישה על היכרות קרובה של האיש עם בן זוג וקיום יחסים, והיא מחתה על שהוא נוהג לחטוא בגלוי עם בן זוג. מכל מקום עדיין הייתה היא מי שרצתה בתיקון הבית ושהבעל יחזור בתשובה. הבעל הוא שדחף אז לגירושין. לפיכך משהתברר שיש לנטייה ההפוכה ביטוי מעשי בחיי הנישואין קבע בית הדין שמימוש הנטייה מהווה עילה לגירושין ולחיוב כתובה.
בעניין זה יש להעיר כי אף אם היינו מקבלים את טענות הבעל כי הצדדים ידעו ונישאו כשהם יודעים את הנטייה שלו, מכל מקום אין להוכיח מכך שהייתה הסכמה של האישה שהאיש ימשיך לאחר הנישואין לקיים בפועל יחסים עם מישהו אחר ולבגוד בה בזמן שהם נשואים. (ונדגיש כי האשה מכחישה שידעה ומוסיפה שאדרבה ידעה שהאיש היה נשוי לפני כן לאישה אחרת.) ההנחה הסתמית היא שגם אם היה כדברי האיש – ידעה על נטייתו וקיבלה אותו כמו שהוא – סברה היא שבכל זאת הוא רוצה בה במידה זו או אחרת. מיסוד הנישואין, מכתבי האהבה והתחייבויות בכתובה מורים שאכן הצדדים חפצו לחיות כבני זוג, ולא שהייתה הסכמה שהאיש יבגוד באישה עם אחרים. גם אם נאמר שלבסוף היו פעמים שידעה על בגידותיו ומחלה על מה שהיה בעבר, כמו שאנו רואים מהדיון בתשע"ו (2017), אין לומר בזה 'סברה וקיבלה' לגבי העתיד, האישה מחתה ודרשה שהאיש לא יבגוד בה אלא ילך לייעוץ שיחזיר אותו למסגרת משפחה.
משל למה הדבר דומה? לאישה שהתחתנה עם בעלה תוך ידיעה שלפני הנישואין היה רודף נשים והיה לו קשר עם נשים רבות. לאחר שנים שחי עם אשתו והולידו ילדים, התחיל שוב לחיות עם אישה אחרת, והוא טוען שהאישה ידעה תמיד שהוא 'אוהב נשים' ו'סברה וקיבלה', ועל דעת כן התחתנו שיוכל להיות עם עוד נשים. התתקבל טענתו?
לכן אם בהמשך גילתה האישה שהאיש בגד בה והיא תובעת שיחדל ולא יפרק את הבית, והוא מתעקש לפרק אותו, הרי שהוא המפרק של הבית.
נמצא שחיוב הכתובה הוא בשל התחייבות האיש בעת הנישואין. לא 'נטייתו ההפוכה' מחייבת את הכתובה, ובמקרה זה אף לא השפעתה על מיעוט יחסי האישות והמריבות, אלא 'מימוש הנטייה' והבגידה מצידו באשתו בעת הנישואין הם שמביאים למסקנה שפירוק הבית נבע ממנו ומחייבים בכתובה, וכדברי בית הדין האזורי:
לפנינו מחד מקרה שעל פניו הוא ברור שכן האיש הלך לרעות בשדות זרים, ובמקרה זה בעקבות נטייתו הוא בקשר של יחסי אישות עם גברים, ועל כן הבסיס הוא חיוב כתובה.
אכן היו חילוקי דעות קשים ומריבות לאורך שנים רבות מהחיים המשותפים, ואלה הביאו לניסיונות גירושין, אך המציאות היא שהם הוחמרו לאחר הגילוי, ובעקבות הגילוי הגיעו אף לפירוד ובהמשך למקרה של החמור של הדקירה. כידוע, בית דיננו לא עוסק בחקר העובדות, אלא סומך על בית הדין האזורי שקבע שמדובר בטענות בלבד – ללא הוכחה מה היה באותו מקרה, מי התחיל, למה התחיל וכדומה – ולכן קבע כי האירוע נחשב ספק במציאות [בהקשר להשלכות על הכתובה]. אך נעיר כי גם אם היה ידוע מה היה באותו מקרה, אין הכרח שאפשר להוכיח מאירוע יחידי על כלל חיי הנישואין ועל הסיבה לפירוק הבית, ולכן עדיין נטל ההוכחה על האיש.
הטענות לגבי הדירה, מי שילם עליה ומי השקיע בה, עלו גם לפנינו, אבל יפה כתב בית הדין האזורי כי כל אלו בגדר טענות בלבד וכי לא נזקק להבאת הוכחות וקבע שיש לחלק את הדירה לפי הרישום. נוסיף כי גם אם הדירה נקנתה בכספי האישה, אין ספק שהיא נרשמה על שם שני הצדדים והם גרו בדירה והמשיכו בחיי שיתוף שנים רבות. גם ההסכם שבו הוצע להשאיר את הדירה לאישה אינו מחייב את האיש כיוון שלא התקבל. ועל הכול: מדובר בהחלטה חלוטה שלא ערעורו עליה בשעת מעשה, ולכן אין מקום לדון בזה.
אומנם בהחלט יש אפשרות לתת מקום בשיקול הדעת לעניין מקורות המימון לדירה ולהסכם שהוצע על ידו ולא התממש, לגבי הערכת סכום הפשרה בחיוב הכתובה, וכדלהלן.
בית הדין האזורי ראה את אירוע האלימות ואת טענות הצדדים כספק, כאמור, ולאור זאת בית הדין צירף גם את עניין סכום והכתובה ועשה פשרה, וכלשונו:
בנוסף: בסכום של מיליון ש"ח בתי הדין נוהגים לפשר, בנסיבות העניין דנן יש לקבוע אפוא סכום כפשרה שתכלול את כל המרכיבים שהוזכרו, ועל כן בית הדין מעמיד את הכתובה על סכום של 180,000 ש"ח.
נכון הדבר שתוספת כתובה של 1,000,000 ש"ח – רבים מדייני ישראל רואים בה כתובה מוגזמת ונהגו לפשר בה, ובדרך כלל אינם מחייבים כתובה בסכום גבוה זה. אך מנגד:
בנסיבות המקרה שלפנינו – מדובר בבעל שכבר התגרש וידע את משמעות הכתובה, וגם אם לא התכוון לסכום המדויק שנכתב, יש בכתיבת סכום גבוה מעל הרגיל לפחות כדי להצביע על כוונתו להתחייב בסכום שמעל הממוצע, ובמיוחד במקום שהבעל, כטענתו, היה בעל הכנסה יפה המתאימה לקניית דירה. לחילופין, לפי טענת האישה שהיא ומשפחתה השקיעו את סכום הדירה, בהחלט מסתבר שכתיבת הסכום הגבוה באה כנגד זה להדגיש כי הוא מתחייב מעל הממוצע, ובפרט שהאשה עבדה במספרה, סייעה בידו בפרנסה וגם ידעה על הכנסותיו, ומה גם שהסכום נכתב שנית בחידוש הכתובה ללא שינוי.
לכן יש מקום לחייב יותר מהסכום הנמוך שחייב בית הדין האזורי.
מצד נוסף פשרה זו צריכה עיון:
ביד האישה יש שטר ודאי, לטענת הבעל – ספק אם פרע, ופשרה במצב כזה – בדרך כלל מעמידים אותה על שליש (ראה בעניין זה פד"ר תל אביב 891643/4). בנוסף: בית הדין האזורי כתב שסכום הפשרה יכלול את כל המרכיבים שהוזכרו וכוונתו גם לכספים שהושקעו בדירה מצד האישה, הרי שאף שלדעת בית הדין גובה הכתובה היה מוגזם ומשכך לא חייב בית הדין חיוב שלם, מכל מקום ראוי היה להתחשב באלה בעשיית פשרה.
על כן בנסיבות מקרה זה יש לפסוק חיוב כתובה בסכום גבוה מן הממוצע ולפחות בשליש ובנסיבות התיק יש להעמיד את גובה הכתובה על סך 360,000 ש"ח.
על הצדדים להתגרש בהקדם ואין לעכב את הגט בשל מחלוקת הצדדים.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.
ניתן ביום א' בניסן התשפ"ד (9.4.2024).
הרב דוד ברוך לאו – נשיאהרב אליעזר איגראהרב מיכאל עמוס
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה