הנדון: דחיית תביעת התובע לשיתוף ספציפי בדירת הנתבעת
בפנינו תביעה רכושית.
נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
הצדדים מבקשים להגיש סיכומים טרם פסיקה.
לבקשת ב"כ הנתבע (שהוא התובע בתביעות הראשית לשיתוף ספציפי בדירת התובעת בגילה), עד ליום 15.9.23 יוגשו סיכומי הנתבע.
סיכומי התובעת (הנתבעת בתביעה העיקרית הנ"ל) יוגשו אף הם בתוך 57 יום נוספים, שזה הזמן שניתן לנתבע (אף שרשאית להגישם אף קודם לכך).
ימי הפגרה בכלל הימים הללו.
סיכומי כל אחד מהצדדים באשר לתביעה זו, לא יעלו על 4 עמודים, בגודל אות וגופן המקובל (ניתן לצרף נספחים עד 30 עמודים).
בנוסף, נזכיר האמור בסיפא של סעיף עז לתקנות הדיון באשר לסיכומים:
בית-הדין רשאי, לפי ראות-עיניו, להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע.
ומבחינת בית דין זה, לאחר שנשמעו טענות שני הצדדים וחקירתם היטב, ולאור חלוף הזמן מתחילת התנהלות התביעה, אין צורך בקבלת תגובת צד אחד לסיכומי הצד השני; ורק אם בית הדין יראה מיוזמתו צורך לבקש תגובה שכזו לשם הבהרה, הוא ינהג כן.
ואכן, הוגשו סיכומי שני הצדדים.
סיכומים
ואלו תמצית טענות התובע (הנתבע הרשמי) הרלוונטיות האמורות בסיכומיו:
א. נטלו הצדדים הלוואה, בסך של 359,000 ש"ח ולצורך כך מחזרו והגדילו את הלוואת המשכנתא על הדירה שהייתה רשומה על שם האישה.
ב. לבקשת האישה, חתמו הצדדים על הסכם הלוואה.
ג. מדובר בהסכם ממון לכל דבר ועניין, הצופה פני גירושין.
ד. ההסכם בין הצדדים נחתם בנוכחות עורך דין, אולם לא אושר בבית דין או בבית המשפט.
ה. במקרה דנן, מדובר בהסכם רכושי, כאשר מדובר ברכוש שלילי היינו הלוואה. ההסכם אינו הסכם הלוואה רגיל, אלא הסכם הלוואה הצופה פני גירושין, ומכאן שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג, אשר לא אושר בבית הדין או בבית המשפט כהוראת החוק, ולכן דינו להתבטל.
ו. לחילופין, היה ובית הדין יפסוק כי תוקף ההסכם שריר וקיים, יטען האיש כי על פי לשון ההסכם, דינה של ההלוואה להתבטל.
ז. ההסכם נחתם ביום 23.5.2016 וההלוואה עתידה הייתה לפוג ביום 13.5.2022.
ח. הגט בין הצדדים סודר ביום 8.9.22 ארבעה חודשים לאחר תאריך תפוגת ההלוואה.
ט. השאלה הנשאלת היא האם קביעת בית הדין מיום 19.1.2022 ומיום 10.2.2022 (שהגט יסודר לפני הדיון ברכוש) היא היום הקובע, או התאריך המצוין בהסכם.
י. היה ובית הדין ינקוט בפרשנות תכליתית לפיה פסק הדין המפנה את הצדדים לגירושין, הריהו כגירושין בפועל, הרי שעליו לדון באופן זה על כל עניין ההסכם ותכליתו.
יא. דעת הצדדים הייתה שההסכם יתבטל עם הגירושין בפועל, ולא בשום מועד אחר.
יב. בשום החלטה של בית הדין לא ניתן פסק דין לחיוב גט כנגד האיש. כל הסוגיה הייתה לגבי סדר הדברים: סידור גט קודם, או רכוש קודם.
יג. מסדר הזמנים עולה כי אין מדובר באיש אשר עיגן את אשתו, או גרר רגליים בהליך הגירושין, כל חפצו היה שבית הדין ידון ברכוש לפני הגט.
יד. מתבקש ביה"ד לפסוק כי מאחר שחלפו מעל 6 שנים מיום החתימה על ההלוואה ועד סידור הגט, ההלוואה התבטלה, והאיש אינו חייב לאישה מאומה.
טו. האיש יטען לשיתוף ספציפי בדירת המגורים הרשומה על שם האישה.
טז. האיש השקיע כספים רבים בדירה.
יז. בכדי לשחרר את הדירה מהעיקולים, ולאפשר לרשום את הדירה על שם האישה, נטל האיש הלוואה בסוך 40,000 ש"ח מארגון מקימי, וכיסה את העיקולים אשר רבצו על הדירה, ובכך איפשר את רישומה על שם האישה.
יח. בנוסף, האיש ערך שיפוץ מקיף בדירה.
יט. האיש שילם על השיפוץ לקבלנים ב"שחור" כמקובל.
כ. עלות השיפוץ נעה בין 40-50 אלף ש"ח.
כא. בנוסף, האיש שילם את המשכנתא על הדירה. מאחר שהמשכנתא הייתה על שם האישה, האיש העביר מידי חודש את הכסף לחשבונה של האישה, והתשלום יצא בהוראת קבע מחשבונה לבנק.
כב. לאיש הייתה דירת מגורים בעיר מעלות. בתקופת הנישואין האיש מכר את דירתו, כאשר תמורתה (700,000 ש"ח לאחר סילוק המשכנתא שרבצה על הדירה), נכנסה לחשבון המשותף ושימש לכלכלת המשפחה.
כג. הוצאות המשפחה המורחבת היו גדולות מההכנסות, והמשפחה נקלעה לחובות. לצורך כיסוי החובות, האיש לקח הלוואות אשר שילם עליהם מכספו.
כד. מפרט בפן המשפטי.
כה. האיש היה רשום כלווה כל המשכנתא ובהערכת השמאי הבעל היה רשום כבעלים.
כו. האיש שילם על ביטוח החיים של המשכנתא.
כז. כל דוחות הסילוקין של המשכנתא הגיעו לאיש.
כח. לצדדים היה ברור שהדירה במעלות הפכה לרכוש משותף, ולכן תמורת שמשה לכלכלת המשפחה, כך גם היה ברור לצדדים שהדירה הרשומה על שם האישה משותפת. אין זה מן הצדק שדירת האיש הפכה למשותפת, ואילו דירת האישה תישאר שלה בלבד.
כט. מהפן המשפטי – מפרט.
ל. היה ובית הדין לא יקבל את טענת השיתוף הספציפי, הרי שלאיש מגיעה השבה על כל הכספים אשר השקיע בדירה. 40,000 ש"ח עבור השחרור מהעיקולים, 50,000 ש"ח עבור השיפוץ, וכן 541,480 ש"ח החזר על תשלומי המשכנתא ששילם כל השנים.
ואלו תמצית טענות הנתבעת (התובעת הרשמית) הרלוונטיות האמורות בסיכומיה:
א. לבעל הייתה דירה בצפון מלפני הנישואים והוא מכר הדירה בסכום של 450,000 ש"ח החזיר משכנתא 250,000 ש"ח ואת השאר השקיע בעסק שלא צלח.
ב. אגורה מכסף זה לא נכנס למשפחה.
ג. לאישה דירה בגילה השייכת לאישה והיא רכשה את הדירה מבעלה הראשון לפני שהכירה את האיש.
ד. בני הזוג חיו בדירת האישה מספר שנים ולאחר מכן עברו לדירה שכורה כי הדירה של האישה בגילה הייתה קטנה.
ה. האיש גר בדירת האישה בלא ששילם אגורה שכירות או חלק מהמשכנתא של האישה היא שילמה לבדה.
ו. האיש טען ששילם משכנתא לדירת האישה והונה את ביה"ד, בדיון טען כי העביר לאישה כספים לצורך המשכנתא והציג תדפיס בנק על העברה של פעמיים לאישה בסך 4,000 ₪ וזה היה תשלום לימודי האישה.
ז. האישה הציגה מסמכים מהבנק כי שילמה בעצמה מחשבונה את המשכנתא עד היום וממשיכה לשלם.
ח. לבני הזוג היו חשבונות נפרדים, הבעל לא הסכים לחשבון משותף.
ט. האישה שילמה בעצמה את המשכנתא ורכשה את האוכל ואילו האיש שילם את ההוצאות השוטפות ופעמים בסה"כ העביר לאישה כ4,000 ש"ח וזה היה ללימודים של האישה והוא זה ביקש מהאישה ללמוד מקצוע.
י. האיש טען שהיה לאישה שני עיקולים על הדירה והוא שילם החובות של האישה על הבית שלה בגילה, והכל שקר.
יא. האישה הציגה כי היה לה שני עיקולים אחד למס הכנסה והשני לעיריית ירושלים.
יב. האיש טען ששיפץ את הדירה של האישה, כאשר כל שעשה התקין שני מזגנים בסך 2,000 ש"ח החליף כמה דלתות בסך 4,000 ש"ח ועשה מזווה מגבס בסכום של 800 ש"ח. אך שכח לציין כי חי שנים בבית האישה בחינם ובנוסף שילמה לו האישה את המשכנתא שלו.
יג. האישה כל השנים שילמה את המשכנתא שלה ושל האיש ורכשה את כל האוכל והאיש שילם רק את ההוצאות השוטפות.
יד. האישה הגדילה המשכנתא שלה בסך 359,000 ש"ח לחובות האיש.
טו. האישה הגישה תביעה לגירושין בתוך תקופת תשלום ההלוואה והאיש סירב לתת לה גט כי רצה לצאת עם תוצאה רכושית יותר גדולה כפי שכתב ביה"ד בהחלטה מתאריך 26.4.23 כי הבעל מעוניין להגיע לתוצאה רכושית מתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט.
טז. בתאריך 12.7.23 כתב ביה"ד שהוא מבהיר כי יתכן שבגלל סרבנות הגט של הבעל עניין ההלוואה מקבל התייחסות כאילו הם בתוך השש שנים. האישה הגישה תביעה לגירושין בתוך ה5 שנים בתאריך 23.5.2016 נחתם הסכם ההלוואה ואילו האישה פתחה את תיק ישוב הסכסוך בתאריך 20.5.20 ובתאריך 27.4.21 הגישה תביעת גירושין הווה אומר שמחתימת ההסכם ועד לפתיחת תיק הגירושין לא חלפו 5 שנים (בני הזוג היו פרודים עוד קודם להגשת התביעה) ולכן האישה זכאית לקבל מהאיש את סכום ההלוואה.
יז. הודה האיש כי מעולם לא ביקש מהאישה לרשום מחצית הדירה שלה בשמו ואף הודה שהאישה עצמה לא העלתה זאת מעולם.
יח. בתאריך 26.4.23 נתן כב' ביה"ד החלטה בה כתב כי האיש מסרב ליתן הגט כיוון שהוא מעוניין בתוצאה רכושית המתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט. וכן בתאריך 12.7.23 כתב ביה"ד בהחלטתו בית הדין הבהיר כי יתכן ובשל סרבנות גט של הבעל, העניין מקבל התייחסות כאילו הם בתוך ה-6 שנים.
יט. לאיש זכויות כספיות רבות וכן לאישה זכויות אך הרבה פחות משלו והאישה דורשת למנות אקטואר לחלוקת הזכויות הכספיות.
כ. האישה דורשת לדחות את בקשת האיש לקבל מחצית דירתה וכל לחייב האיש לעמוד בהסכם ההלוואה ולהשיב לה 359,000 ש"ח צמוד נושא ריבית כי זה מה שהיא שילמה ומשלמת לבנק למשכנתאות.
כא. לפי ההסכם היה על האיש לשלם מיום הגירושין כל חודש 2,000 ש"ח והוא לא ישלם ולכן יש לחייבו בכל סכום ההלוואה.
כב. לא ברור למה הנתבע בחר להתעלם מהחלטת בית הדין בסיכומים שהגיש, בכל זאת צורפו טענות והוראות חדשות שלא הובאו לדיון אישור רישום משכון, הערכת שמאי, טיוטת וזה שכירות מיום 5.7.2016 טיוטת הסכם הלוואה.
כג. ביה"ד אמר לאיש שאין לו זכויות בדירת האישה וכל מה שהשקיע הוא אפסי והאיש התעקש וביה"ד אמר שאם נצטרך לכתוב סיכומים יחייב את האיש בהוצאות גבוהות.
כד. מבוקש לחייב האיש בהוצאות בגין התנהלותו והגשת סיכומים.
עד כאן מתוך סיכומי שני הצדדים.
ובכן, וכדי לקבל תמונה מלאה בתיק, טרם מתן החלטה, נביא ציטוטים מתוך החלטות קודמות רלוונטיות בתיק.
השתלשלות העניינים בתיק
נזכיר תחילה האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.5.23:
תשלום חוב המשכנתא וחלוקת הדירה בגילה
טוענת ב"כ התובעת: זו דירה ע"ש האישה בגילה מלפני הנישואין. הייתה לה משכנתא קטנה, היו לבעל חובות, והוא ביקש לקחת בשבילו משכנתא, ולקחה בשבילו 350 אלף ש"ח ויש הסכם הלוואה. בגלל שהייתה לה דירה היא הגדילה את המשכנתא עבורו, ומשלמת את משכנתא. הם גרו בדירה שלה, ואחר כך השכירה את הדירה. 8 שנים הדירה מושכרת והיא משלמת משכנתא ועוד מוסיפה. לפי הסכם הוא צריך להחזיר לה את הכסף, ויש החלטה שלא יעבור לה הזמן של ה-5 שנים. רשום בהסכם שאם הם יתגרשו בתוך 5 שנים, אז הוא יחזיר לה 359 אלף ש"ח. הנתבע גם מבקש חלק מהדירה, אך את הדירה שלו נתן לאשתו. הוא לא עשה בה שום דבר, רק טען ששם שני מזגנים והחליף דלתות. ושניהם שלמו, וגם מזגן לא מקנה לו בית. הוא גר בדירה 6 שנים לא שילם שכירות. היא גם שלמה משכנתא שלו. בכתב הגנה לא רשם שהזיזו קיר. אבקש לחקור אותו.
מגיבה ב"כ הנתבע: לגבי הדירה, אכן הדירה על שמה של האישה מלפני החתונה, אך המשכנתא על הדירה של 110 אחוז מסך הדירה, כשהם נישאו היו עיקולים על הדירה והבעל שילם 40 אלף ש"ח כדי שהדירה תירשם על שמה בטאבו. אכן המשכנתא שולמה ע"י החשבון של האישה, אך אז היא לא עבדה, והבעל העביר לחשבון הבנק של האישה כסף ויש תדפיסים. הוא פרנס את הילדים שלה ואותה והביר לה מדי חודש על משכנתא.
הנתבע מגיב: כל חודש הייתה משכנתא 3000 ש"ח, למשך 10 שנים. שיפצתי את הדירה בסך 70 או 80 אלף ש"ח. כשנישאנו, הדירה הייתה יותר משויה במשכנתא. כל כספי נכנס לבית. מכרתי את הדירה שלי במעלות, לאחר 7 שנים, וכולה נכנסה לבית. לקחתי גם הלוואות.
התובעת מגיבה: הוא קיבל 400 אלף ש"ח על הדירה, וחלק הלך למשכנתא של הדירה שלו, וניסה בשאר הכסף להקים עסק, וכל הכסף הלך לפח.
הנתבע מגיב: חלק הארי היה לכיסוי משכנתא של 70 אלף ש"ח, וחלק הלך למינוסים, ולצורך עבודה השוטפת, מחשבים ותוכנה, וזה סייע לי לפתח.
התובעת מגיבה: הוא הגיע עם חובות גדולים לנישואין, היה לו חשבון משלו וצבר חובות.
הנתבע מגיב: היה לי רק 14 אלף ש"ח חוב.
התבעת מגיבה: כשנישאנו, היה חוב של 300 אלף ש"ח למשכנתא, הדירה נרכשה 4 שנים קודם, נרכשה בסך 119 אלף דולר. כשקנינו לקחנו עליה 110 אחוז, כשנישאנו הייתה משכנתא... לא זוכרת... כשהתגרשתי בדקתי את הערך של הדירה שהייתה כמיליון ש"ח. רציתי לחתום עמו על הסכם ממון, והוא לא הסכים לחתום כי אמר שזה עושה חציצה בזוגיות. לא התעקשתי, אף שרציתי, כי היה לי נכס. בפירוד נשאר חוב משכנתא של כ... לא יודעת.
מוסיפה ב"כ הנתבע: לעשות סדר, הם נישאו בשנת 09 האישה באה עם דירה על שמה, והאיש שילם משכנתא. בשנת 16 עשו מחזור למשכנתא, נצרו חובות לבית, למס הכנסה עקב עבודת הבעל, לא התנהלו בצורה מושכלת, השתמשו בשירותי ארגון כלכלה ויעצו להם לקחת הלוואה ולכסות חובות, והבעל הציע למשכן את הדירה של האישה כי את הדירה שלו הוא כבר מכר, האישה נבהלה, ולא הסכימה למשכן את דירתה, ואז הציעו לה לעשות הסכם הלוואה. שם נרשם שאם הם מתרגשים בתוך 5 שנים, הוא ישלם לה 350 אלף ש"ח. ולאחר שנה החמישית חצי מכך, ומסוף השנה השישית כלום. יש טיוטת הסכם בה נרשם שאם יתגרשו בתוך... ובהסכם עצמו נרשם דווקא ש"יתגרשו". אך הם התגרשו לאחר 6 שנים, 3 חודשים. אכן הבעל לא גירש בתחילה, והגיש ערעור, ואחר שנדחה הערעור, הוא גירש. הוא רצה שלום בית.
מוסיפה ב"כ הנתבע: ההלווה לצורך משותף של הצדדים. הוא שילם חובות לתקופת הנישואין. ההלוואה נלקחה לשניהם והיא משותפת. הוא זה ששילם. הרוויח יותר ממנה. למרות שהוא התחייב, יש לשקול האם הוא חייב. ההסכם בטל מעיקרו. אכן הצדדים חתמו, אך הוא צופה פני עתיד וצופה פני גירושין, והוא הסכם ממון, לפי חוק יחסי ממון סעיף 2א, שיש לאשרו בבית משפט או בית הדין. והסכם זה לא אושר.
הנתבע טוען: יש לי ראיה שהיא ידעה שזה הסכם לא טוב ושהדירה לא רק שלה, כי הגישה לבית משפט בקשה שאני אוותר על החלק שלי בדירה שלה.
עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.
למעשה הצדדים חלוקים בשני מישורים עיקריים.
האחד, באשר למשכנתא בסך כ-350 אלף ש"ח שנטלו הצדדים, ע"ש האישה, והנתבע התחייב לפרוע את כולה או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים. למעשה הצדדים התגרשו לאחר 6 שנים, אך הבעל סירב לגרש תקופה ארוכה, עד לסוף התקופה של ה 6 שנים. ב"כ הנתבע טוענת שהסכם זה בכלל לא בתוקף, משום שלא אושר בערכאה שיפוטית.
השני, באשר לדירה בגילה, הרשומה ע"ש התובעת בלבד ושנקנתה על ידה לפני הנישואין, כאשר נראה שבעת הנישואין, חלק הארי שבה היה מחוב משכנתא, והבעל טוען שבמשך 10 שנים הוא פרע את המשכנתא על כך. טוען ששילם 40 אלף ש"ח לשם הסרת עיקול על דירתה, טוען שהאישה לא עבדה אז, והוא העביר כל חודש כסף לחשבון הבנק של האישה, אף עבור חוב המשכנתא שהיה בסך כ-3000 ש"ח לחודש. כן טוען שהוא שיפץ את הדירה שע"ש האישה בסך 70 או 80 אלף ש"ח. כן טוען שכל כספו נכנס לבית, ושמכר את הדירה שלו במעלות, לאחר 7 שנים, וכולה נכנסה לבית. לכן טוען לחצי דירה מכוח הלכת שיתוף ספציפי.
ובכן, דיון זה להיום לא נקבע להוכחות (ראו החלטות בית הדין מיום 19.9.22, מיום 27.9.22), ובכל מקרה, נראה היה שהצדדים לא הצטיידו בראיות לשם קיום דיון הוכחות מושלם.
ייקבע דיון הוכחות באשר לחלוקת הדירה הרשומה ע"ש התובעת בשכונת גילה וכן באשר לתשלום חוב המשכנתא שנטלה האישה, ע"י הבעל.
הצדדים ימציאו כל ראיה מבחינתם, כגון הוכחות על עבודות האישה בעת שהבעל שילם משכנתא שלה לטענתו, תדפיסי בנק כדי להוכיח הטענות, כל הסכם רלוונטי שבין הצדדים, החלטות שיפוטיות שהם רוצים להציג, בקשות שהוגשו לבית משפט ועוד.
ונזכיר אף האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
וזו מהות הדיון הקבוע להיום, דיון הוכחות באשר לחלוקת הדירה הרשומה ע"ש התובעת בשכונת גילה וכן באשר לתשלום חוב המשכנתא שנטלה האישה, ע"י הבעל.
חקירת הנתבע
חוקרת ב"כ התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו: בסעיף 3 לכתב הגנה של הנתבע נרשם שעל דירתה רבצו עיקולים רבים, של חובות הגרוש הראשון שלה לגופים שונים, לכן היא לא יכלה לרשום בטאבו את הדירה. העיקולים היו להוצל"פ, בסך כ 40 אלף ש"ח שלקחנו הלוואה.
טוענת ב"כ התובעת כי היו עיקולים של מס הכנסה, ולא הוצל"פ. כן עיקול של הבעל הראשון, שנוצר לאחר הגירושין, ומס הכנסה ביטלו את העיקול, כך מחקו לה את החוב, ולכן הנתבע לא שילם כלום על זה. כן מציגה מייל שביטלו את החוב של מס הכנסה שלא היה קשור אליה.
מגיב הנתבע: היה חוב לפני כן שהוטל על הדירה, מטעם האכיפה והגביה, לא זוכר, ופניתי למקימי שליוו את האישה, וביקשתי הלוואה כנגד 10 שקים לארגון מקימי. ושילמתי סך זה במלואו.
האישה מכחישה. טוענת שהחוב למס הכנסה בוטל, והחוב לארנונה שהיה, שהמשפחה שלה שילמה.
טוען ב"כ האישה: היה חוב ארנונה לעירית ירושלים, והמשפחה של האישה שילמה בסיוע פעמונים.
מגיב הנתבע: ארגון פעמונים היו טרם הנישואין שלנו, מיום הנישואין לא פעלנו דרך ארגון זה. אך אחרי הנישואין היה עיקול נוסף, היו לגרוש חובות מרובים מאוד, אמרו שנרשום מהר את הדירה, קבלתי הלוואה ממקימי ושילמתי ב 10 שקים.
מציגה ב"כ התובעת נסח טאבו, וטוענת שלא היה עיקול כשהיא הכירה את הבעל.
מגיב הנתבע: הדירה נרשמה בטאבו ע"ש האישה, קרה רק בשנת 2012, 2013. עמוק בתוך הנישואין, שרק אז הייתה הסרת העיקול. נישאנו בשנת 2007.
היה נראה שב"כ התובעת הולכת לשאול שאלת סרק, מדוע הנתבע לא רשם שהוא שילם אף שכן רשם. בית הדין התרה בב"כ התובעת כי שאלת סרק תגרור פסיקת הוצאות אישיות.
שואלת ב"כ התובעת: מדוע לא רשמת ששילמת על העיקולים. וממשיך ומגיב: כן רשמתי ששילמתי, בסעיף 5 רשמתי זאת, ששילמתי על דירתה. זה כתב הגנה כללי. זה רק רקע ולא תגובה ספציפית על עניני רכוש.
וממשיך ומגיב הנתבע: רשמתי בכתב ההגנה שהכנסותיה היו דלות, היא עבדה אצל א', שנפטר, והיה ניסיון שהיא תכתוב אצלי מסמכים, וזה לא צלח, זה היה ניסיון של חודשיים.
וממשיך ומגיב הנתבע: שילמתי את המשכנתא.
טוענת ב"כ התובעת: עד 2016 היא שילמה את המשכנתא לבד. משנת 2016 בבנק איגוד, היא שילמה את משכנתא, כולל את שלו.
מגיב הנתבע: הכסף יצא מחשבונה, אך העברתי כספים לחשבון שלה כל חודש.
האישה מגיבה: לא כל חודש.
מציג הנתבע מסמך של שקים שהעביר לתובעת, על סך גבוה של אלפי ש"ח בכל פעם.
האישה מגיבה: הוא העביר אלי כדי שלא להצהיר במס הכנסה. הינו מסתדרים, אני הייתי קונה אוכל, או שעשיתי לו משיכות. כן הוא רצה שאלך ללמוד ואפרנס את המשפחה. אף פעם לא אמר לי שהכסף עבור משכנתא, ולא דאג למשכנתא. למדתי אז ולא היו לי הכנסות והוצאות לבית, והכסף שלי לא הספיק, זה היה מידי פעם. זה היה בסמיכות למשכנתא, כי ידעתי שעוד שניה יש לי מלא הוצאות בתחילת חודש. אף פעם לא אמר לי שהכסף למשכנתא, הוא לא ידע כלום על משכנתא. הוא רצה לעזור לי ושאלך ללמוד מקצוע. הוא הפקיד לי לפי תקופות.
ממשיך ומגיב הנתבע: רשום בטופס שהעברתי לה, הפקדתי לה 3 פעמים בחודש אחד לפעמים, כי נתתי לה מעבר. גם לילדים שלה.
למעשה, לא הוכח שהנתבע שילם לתובעת את דמי המשכנתא ששילמה מחשבונה.
וממשיך ומגיב הנתבע בחקירתו: עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה. יש פירוט העברות, 30 העברות בשנתיים. לא נשאר לה כלום להוציא, אני שילמתי אוכל.
לאחר שאלות רבות בחקירתה, ולאחר הצהרת ב"כ התובעת אודות "שאלה אחרונה", בית הדין לא איפשר לה לשאול עוד שאלה לאחר "שאלה אחרונה" ששאלה.
חקירת התובעת
משיבה התובעת לשאלות ב"כ הנתבע: קניתי את הדירה בגילה לפני 22 שנה, 6 שנים לפני הנישואין. הייתה משכנתא בנישואיי של 392 אלף ש"ח. הדירה נרכשה בסך 104 אלף דולר, ולקחנו משכנתא של 110 אלף דולר. סך חוב המשכנתא היה דומה לסך שווי הדירה בנישואין. לא עשינו שום שיפוץ בדירה. החלפנו דלתות, לא היה מקום להכניס מקרר ושברנו קצת קיר כדי להכניס מקרר, וכן הוא התקין יונקרס ושני מזגנים בדירה. לא היה שום שיפוץ אחר. הרחבנו את הפתח שבין המטבח לחדר שירות כדי שנוכל להכניס את המקרר.
טוענת ב"כ הנתבע: הם שברו קיר בין המטבח למרפסת שיכניסו המקרר, וכן בין מטבח לסלון שיהיה חלל אחד גדול, עשו בוידעם שיש לו כניסה לכל חדר בחדר למעלה. כן צבעו את הבית, קנו מזגנים, אינסטלציה באמבטיה, היו דליפות בצינורות, החלפת צנרת (האישה מכחישה זאת). הבעל שילם לשיפוץ בשחור. מערכת יונקרס בסך 4000 ש"ח. 4 דלתות שהחליפו יקרות בסך 8000 ש"ח. בכל בסך עשרות אלפי ש"ח.
הבעל מגיב: היא לא אמרה לי שהדירה תהיה חצי שלי. אני שילמתי משכנתא, שיפצתי, שילמתי ביטוח על הדירה משכנתא, אני חתום אתה על הסכמים להשכרת הדירה.
מציגה ב"כ הנתבע הסכם שכירות משנת 2020 הסכם שכירות בין התובעת לשוכרים, ללא רישום הנתבע.
מדוע שהדירה שלה תהיה חצי שלו? מגיב הנתבע: היא אמרה שהייתה התנהלות משותפת. הדירה הייתה בחתונה בגובה המשכנתא. היא שילמה 6 שנים רק על ריביות, פחות מ 6 שנים. ומאז שנכנסתי לדירה, 14 שנים אני משלם את העניינים האלו. הסרתי עיקולים ושיפצתי. לא ביקשתי כל השנים שהדירה תירשם על שמי כי לא חשבתי על אופציה של חשדות.
האישה מגיבה: היה ברור כל השנים שהדירה שייכת לי, ולכן חתמנו על הסכם הלוואה לחובות שלו. הסכם ההלוואה היה בשנת 2016, נישאנו בשנת 2007.
הובהר שאין מכך הוכחה.
האישה מגיבה: לא דברנו שהדירה תהיה חצי שלו, לא היה על זה שיח. היה תמיד ברור שהדירה שלי. הוא ויתר על הדירה של גרושתו כי הם שילמו את רוב הסכום. אפילו בוויכוחים הכי גדולים שלנו, זה לא עלה. היה ברור שאני אחראית לחפש דיירים, וכל ההתעסקות עם הדירה הייתה רק עלי. כולל כל פגישות על הדירה, כולל פינוי בינוי.
הנתבע מגיב: שנתיים לפני הגשת הבקשה לגירושין, האישה בקשה ישוב סכסוך בבית משפט, שארשום שהדירה בגילה רק שלה. משמע שברור לה שהדירה היא משותפת, וכדי למקסם לעתיד, היא רצתה שארשום זאת.
בית הדין מעיר שדווקא משם מוכח שהאישה סברה שהדירה רק שלה, ולא שלו. ולא סברה לשתף את הנתבע בכך.
ממשיכה וממשיבה התובעת בחקירתה: הנתבע לקח הלוואות כל השנים בחשבון שלו. הוא בזבז. התנהלות כלכלית לקויה. הוציא על כל דבר. לא יודעת על מה, הוא ניסה להקים עסק שלא צלח. העסק שלו, לקח הלוואות שלא ידעתי עליהן. הייתה הפרדה רכושית, אך בגדים ואוכל כל אחד הוציא מהחשבון שלו. הוא הפקיד לי כסף לקנות את האוכל. ברוב הדברים לא היה שיתוף.
הנתבע מגיב: לא הייתה הפרדה רכושית. בהתנהלות שלה הייתה הפרדה רכושית, אך אני שילמתי את הכול.
מוסיפה ומגיבה התובעת: לא קניתי רכב בנישואין, השתמשתי ברכב של הבעל, שנה לפני הפירוד, אח שלי קנה לי רכב בסך 7000 ש"ח שנתן לי. אני הוספתי עוד 2000 ש"ח לכך. הוא שילם הכול.
טוענת ב"כ האישה: זה נרכש בזמן הנישואין.
וממשיכה ומגיבה התובעת: למדתי שנתיים בינ"ר, פעם בשבוע. אז קבלתי כסף מביטוח לאומי, והיו לי מזונות משם, והיו לי שתי תינוקות בבית. והמעון היה יותר יקר. למדתי שני קורסים באוניברסיטה הפתוחה, למדתי שנתיים עו"ס והבעל עזר לי לשלם, כי רצה שיהיה לי מקצוע. לא לקחתי הלוואה מהוריי, עם הבעל הראשון הייתה משכנתא גדולה, והוריי לקחו הלוואה על שמם ואני שילמתי 10 שנים את ההלוואה שלי ואת ההלוואה שלהם. אולי כמה שנים בתוך נישואין עם הבעל השני. הוא לא הביא לי כספים להשיב להוריי.
בית הדין התרה לאפשרות לפסיקת הוצאות אם יסבור שהתביעה של הנתבע לשיפוץ ספציפי בדירת התובעת היא תביעת סרק.
טוענת ב"כ הנתבע: אם התביעה לשיתוף ספציפי תידחה, אבקש השבת הוצאות שלו, כולל מה ששילם לה על המשכנתא.
הגשת סיכומים
הצדדים מבקשים להגיש סיכומים טרם פסיקה.
לבקשת ב"כ הנתבע (שהוא התובע בתביעות הראשית לשיתוף ספציפי בדירת התובעת בגילה), עד ליום 15.9.23 יוגשו סיכומי הנתבע.
סיכומי התובעת (הנתבעת בתביעה העיקרית הנ"ל) יוגשו אף הם בתוך 57 יום נוספים, שזה הזמן שניתן לנתבע (אף שרשאית להגישם אף קודם לכך).
ימי הפגרה בכלל הימים הללו.
סיכומי כל אחד מהצדדים באשר לתביעה זו, לא יעלו על 4 עמודים, בגודל אות וגופן המקובל (ניתן לצרף נספחים עד 30 עמודים).
בנוסף, נזכיר האמור בסיפא של סעיף עז לתקנות הדיון באשר לסיכומים:
בית-הדין רשאי, לפי ראות-עיניו, להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע.
ומבחינת בית דין זה, לאחר שנשמעו טענות שני הצדדים וחקירתם היטב, ולאור חלוף הזמן מתחילת התנהלות התביעה, אין צורך בקבלת תגובת צד אחד לסיכומי הצד השני; ורק אם בית הדין יראה מיוזמתו צורך לבקש תגובה שכזו לשם הבהרה, הוא ינהג כן.
נעיר – דיון הוכחות נקבע להיום, והסתיים. לא ייקבע דיון הוכחות נוסף, כל צד היה רשאי להביא ראיותיו לדיון היום, ומה שבחר שלא להביא, ויתר על זכותו לכך. במסגרת הסיכומים לא ניתן לצרף ראיות נוספות שלא הובאו בדיון.
עובדות ותובנות עד כה
להלן עובדות ותובנות העולות עד כה באשר לתביעות שעל הפרק, אף שיתכן ולאור סיכומי הצדדים התמונה תשתנה באשר לכך:
א. התובעת הגדילה את הלוואתה למשכנתא בעוד כמה מאות ש"ח בשל חובותיו של הנתבע. מדובר במשכנתא בסך כ 350 אלף ש"ח שנטלו הצדדים, שהיא ע"ש האישה, ובמסגרת הסכם שבין הצדדים, הנתבע התחייב לפרוע את כולה או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים. למעשה הצדדים התגרשו לאחר 6 שנים, אך הבעל סירב לגרש תקופה ארוכה, עד לסוף התקופה של ה 6 שנים. באשר לכך נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין כבר מיום 22.3.22: "אמירת ב"כ הבעל כי 'סנקציות זה רק כנגד בעל מעגן, אך הבעל מוכן להשליש גט. אם היא תרצה יהיה גט, וזה תלוי בה', מעט מקוממת, כשהיא נאמרת מול אישה המשוועת להתגרש... בנסיבות תיק זה, נראה שהבעל מעונין להגיע לתוצאה רכושית המתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט, ולכך לא נוכל לתת יד ולעגן את האישה בינתיים לחינם", ובהחלטה הנ"ל אף הוטלו על הבעל צווי הגבלה בגין סירובו לגרש את אשתו.
ב. הבעל הגדיר זאת כך בדיון: "עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה".
ג. לא הוכח כי הבעל סילק עיקולים על דירתה של האישה בגילה.
ד. למעשה, לא הוכח שהנתבע השיב לתובעת את דמי המשכנתא ששילמה מחשבונה.
ה. הנתבע לא ביקש מהתובעת שתרשום חצי מדירתה בגילה על שמו.
ו. הנתבע מודה: "היא לא אמרה לי שהדירה תהיה חצי שלי".
ז. לא הוכח שהנתבע היה שותף בהשכרת הדירה בגילה לשוכרים. אדרבה, הציגה בדיון ב"כ הנתבע הסכם שכירות משנת 2020 הסכם שכירות בין התובעת לשוכרים, ללא רישום הנתבע כמשכיר.
ח. ב"כ הנתבע טוענת שאלו השיפוצים שנעשו בדירה: "הם שברו קיר בין המטבח למרפסת שיכניסו המקרר, וכן בין מטבח לסלון שיהיה חלל אחד גדול, עשו בוידעם שיש לו כניסה לכל חדר בחדר למעלה. כן צבעו את הבית, קנו מזגנים, אינסטלציה באמבטיה, היו דליפות בצינורות, החלפת צנרת (האישה מכחישה זאת). הבעל שילם לשיפוץ בשחור. מערכת יונקרס בסך 4000 ש"ח. 4 דלתות שהחליפו יקרות בסך 8000 ש"ח. בכל בסך עשרות אלפי ש"ח".
ט. כשנשאל הנתבע - מדוע שהדירה שלה תהיה חצי שלו? הגיב הנתבע: "היא אמרה שהייתה התנהלות משותפת. הדירה הייתה בחתונה בגובה המשכנתא. היא שילמה 6 שנים רק על ריביות, פחות מ 6 שנים. ומאז שנכנסתי לדירה, 14 שנים אני משלם את הענינים האלו. הסרתי עיקולים ושיפצתי. לא ביקשתי כל השנים שהדירה תירשם על שמי כי לא חשבתי על אופציה של חשדות". ברם, לאור האמור מעלה, ספק האם יש בהם כדי להצדיק פסיקה שכזו לשיתוף ספציפי. בית הדין יעיין בסיכומי הצדדים ויכריע בכך.
י. לטענת התובעת: "לא דברנו שהדירה תהיה חצי שלו, לא היה על זה שיח. היה תמיד ברור שהדירה שלי [...] אפילו בויכוחים הכי גדולים שלנו, זה לא עלה". הנתבע לא הכחיש זאת.
יא. לטענת הנתבע, שנתיים לפני הגשת הבקשה לגירושין, האישה בקשה ישוב סכסוך בבית משפט, שארשום שהדירה בגילה רק שלה. הבעל לא הסכים לכך. בית הדין מעיר שדווקא משם מוכח שהאישה סברה שהדירה רק שלה, ולא שלו. ולא סברה לשתף את הנתבע בכך. כך שזו לכאורה הוכחה שלא הייתה לה כוונת שיתוף עם הבעל בדירה שלה בגילה. ברם, נמתין לסיכומי הצדדים לשם הכרעה בכך.
יב. הנתבע הגיב: "לא הייתה הפרדה רכושית. בהתנהלות שלה הייתה הפרדה רכושית".
כאמור, אלו עובדות ותובנות העולות עד כה באשר לתביעות שעל הפרק ובעיקר לאור דיון ההוכחות שהתקיים, אף שיתכן ולאור סיכומי הצדדים התמונה תשתנה באשר לכך.
עד כאן הובאו ציטוטים רלוונטיים מתוך החלטות קודמות שבתיק, ועתה נעבור להכרעת הדין.
דיון והכרעה
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23 נכתב:
להלן עובדות ותובנות שעלו עד כה באשר לתביעות שעל הפרק:
א. התובעת הגדילה את הלוואתה למשכנתא בעוד כמה מאות ש"ח בשל חובותיו של הנתבע. מדובר במשכנתא בסך כ 350 אלף ש"ח שנטלו הצדדים, שהיא ע"ש האישה, ובמסגרת הסכם שבין הצדדים, הנתבע התחייב לפרוע את כולה או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים. למעשה הצדדים התגרשו לאחר 6 שנים, אך הבעל סירב לגרש תקופה ארוכה, עד לסוף התקופה של ה 6 שנים. באשר לכך נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין כבר מיום 22.3.22: "אמירת ב"כ הבעל כי 'סנקציות זה רק כנגד בעל מעגן, אך הבעל מוכן להשליש גט. אם היא תרצה יהיה גט, וזה תלוי בה', מעט מקוממת, כשהיא נאמרת מול אישה המשוועת להתגרש... בנסיבות תיק זה, נראה שהבעל מעונין להגיע לתוצאה רכושית המתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט, ולכך לא נוכל לתת יד ולעגן את האישה בינתיים לחינם", ובהחלטה הנ"ל אף הוטלו על הבעל צווי הגבלה בגין סירובו לגרש את אשתו.
ב. הבעל הגדיר זאת כך בדיון: "עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה".
ג. לא הוכח כי הבעל סילק עיקולים על דירתה של האישה בגילה.
ד. למעשה, לא הוכח שהנתבע השיב לתובעת את דמי המשכנתא ששילמה מחשבונה.
ה. הנתבע לא ביקש מהתובעת שתרשום חצי מדירתה בגילה על שמו.
ו. הנתבע מודה: "היא לא אמרה לי שהדירה תהיה חצי שלי".
ז. לא הוכח שהנתבע היה שותף בהשכרת הדירה בגילה לשוכרים. אדרבה, הציגה בדיון ב"כ הנתבע הסכם שכירות משנת 2020 הסכם שכירות בין התובעת לשוכרים, ללא רישום הנתבע כמשכיר.
ח. ב"כ הנתבע טוענת שאלו השיפוצים שנעשו בדירה: "הם שברו קיר בין המטבח למרפסת שיכניסו המקרר, וכן בין מטבח לסלון שיהיה חלל אחד גדול, עשו בוידעם שיש לו כניסה לכל חדר בחדר למעלה. כן צבעו את הבית, קנו מזגנים, אינסטלציה באמבטיה, היו דליפות בצינורות, החלפת צנרת (האישה מכחישה זאת). הבעל שילם לשיפוץ בשחור. מערכת יונקרס בסך 4000 ש"ח. 4 דלתות שהחליפו יקרות בסך 8000 ש"ח. בכל בסך עשרות אלפי ש"ח".
ט. כשנשאל הנתבע - מדוע שהדירה שלה תהיה חצי שלו? הגיב הנתבע: "היא אמרה שהייתה התנהלות משותפת. הדירה הייתה בחתונה בגובה המשכנתא. היא שילמה 6 שנים רק על ריביות, פחות מ 6 שנים. ומאז שנכנסתי לדירה, 14 שנים אני משלם את העניינים האלו. הסרתי עיקולים ושיפצתי. לא ביקשתי כל השנים שהדירה תירשם על שמי כי לא חשבתי על אופציה של חשדות". ברם, לאור האמור מעלה, ספק האם יש בהם כדי להצדיק פסיקה שכזו לשיתוף ספציפי. בית הדין יעיין בסיכומי הצדדים ויכריע בכך.
י. לטענת התובעת: "לא דברנו שהדירה תהיה חצי שלו, לא היה על זה שיח. היה תמיד ברור שהדירה שלי... אפילו בוויכוחים הכי גדולים שלנו, זה לא עלה". הנתבע לא הכחיש זאת.
יא. לטענת הנתבע, שנתיים לפני הגשת הבקשה לגירושין, האישה בקשה ישוב סכסוך בבית משפט, שארשום שהדירה בגילה רק שלה. הבעל לא הסכים לכך. בית הדין מעיר שדווקא משם מוכח שהאישה סברה שהדירה רק שלה, ולא שלו. ולא סברה לשתף את הנתבע בכך. כך שזו לכאורה הוכחה שלא הייתה לה כוונת שיתוף עם הבעל בדירה שלה בגילה. ברם, נמתין לסיכומי הצדדים לשם הכרעה בכך.
יב. הנתבע הגיב: "לא הייתה הפרדה רכושית. בהתנהלות שלה הייתה הפרדה רכושית".
כאמור, אלו עובדות ותובנות העולות עד כה באשר לתביעות שעל הפרק ובעיקר לאור דיון ההוכחות שהתקיים; ואף לאחר העיון בסיכומי הצדדים, התמונה באשר לכך לא השתנתה.
תשלום חוב המשכנתא לתובעת
התובעת הגדילה את המשכנתא שלה, לטובת העברת הסך לנתבע. הצדדים ערכו הסכם להשבת סך המשכנתא לתובעת, בהתאם לדירוג השנים, כפי שיתואר להלן.
ונזכיר סיכום קצר של בית הדין באשר לתביעה זו, כאמור במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.5.23:
למעשה הצדדים חלוקים בשני מישורים עיקריים.
האחד, באשר למשכנתא בסך כ-350 אלף ש"ח שנטלו הצדדים, ע"ש האישה, והנתבע התחייב לפרוע את כולה או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים. למעשה הצדדים התגרשו לאחר 6 שנים, אך הבעל סירב לגרש תקופה ארוכה, עד לסוף התקופה של ה 6 שנים. ב"כ הנתבע טוענת שהסכם זה בכלל לא בתוקף, משום שלא אושר בערכאה שיפוטית.
ונזכיר עתה טענות הצדדים באשר לכך האמורות במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.5.23:
תשלום חוב המשכנתא וחלוקת הדירה בגילה
טוענת ב"כ התובעת: זו דירה ע"ש האישה בגילה מלפני הנישואין. הייתה לה משכנתא קטנה, היו לבעל חובות, והוא ביקש לקחת בשבילו משכנתא, ולקחה בשבילו 350 אלף ש"ח ויש הסכם הלוואה. בגלל שהייתה לה דירה היא הגדילה את המשכנתא עבורו, ומשלמת את משכנתא. הם גרו בדירה שלה, ואחר כך השכירה את הדירה. 8 שנים הדירה מושכרת והיא משלמת משכנתא ועוד מוסיפה. לפי הסכם הוא צריך להחזיר לה את הכסף, ויש החלטה שלא יעבור לה הזמן של ה-5 שנים. רשום בהסכם שאם הם יתגרשו בתוך 5 שנים, אז הוא יחזיר לה 359 אלף ש"ח. הנתבע גם מבקש חלק מהדירה, אך את הדירה שלו נתן לאשתו. הוא לא עשה בה שום דבר, רק טען ששם שני מזגנים והחליף דלתות. ושניהם שלמו, וגם מזגן לא מקנה לו בית. הוא גר בדירה 6 שנים לא שילם שכירות. היא גם שלמה משכנתא שלו. בכתב הגנה לא רשם שהזיזו קיר. אבקש לחקור אותו.
מגיבה ב"כ הנתבע: לגבי הדירה, אכן הדירה על שמה של האישה מלפני החתונה, אך המשכנתא על הדירה של 110 אחוז מסך הדירה, כשהם נישאו היו עיקולים על הדירה והבעל שילם 40 אלף ש"ח כדי שהדירה תירשם על שמה בטאבו. אכן המשכנתא שולמה ע"י החשבון של האישה, אך אז היא לא עבדה, והבעל העביר לחשבון הבנק של האישה כסף ויש תדפיסים. הוא פרנס את הילדים שלה ואותה והביר לה מדי חודש על משכנתא.
הנתבע מגיב: כל חודש הייתה משכנתא 3000 ש"ח, למשך 10 שנים. שיפצתי את הדירה בסך 70 או 80 אלף ש"ח. כשנישאנו, הדירה הייתה יותר משויה במשכנתא. כל כספי נכנס לבית. מכרתי את הדירה שלי במעלות, לאחר 7 שנים, וכולה נכנסה לבית. לקחתי גם הלוואות.
התובעת מגיבה: הוא קיבל 400 אלף ש"ח על הדירה, וחלק הלך למשכנתא של הדירה שלו, וניסה בשאר הכסף להקים עסק, וכל הכסף הלך לפח.
הנתבע מגיב: חלק הארי היה לכיסוי משכנתא של 70 אלף ש"ח, וחלק הלך למינוסים, ולצורך עבודה השוטפת, מחשבים ותוכנה, וזה סייע לי לפתח.
התובעת מגיבה: הוא הגיע עם חובות גדולים לנישואין, היה לו חשבון משלו וצבר חובות.
הנתבע מגיב: היה לי רק 14 אלף ש"ח חוב.
התבעת מגיבה: כשנישאנו, היה חוב של 300 אלף ש"ח למשכנתא, הדירה נרכשה 4 שנים קודם, נרכשה בסך 119 אלף דולר. כשקנינו לקחנו עליה 110 אחוז, כשנישאנו הייתה משכנתא .. לא זוכרת.. כשהתגרשתי בדקתי את הערך של הדירה שהייתה כמיליון ש"ח. רציתי לחתום עמו על הסכם ממון, והוא לא הסכים לחתום כי אמר שזה עושה חציצה בזוגיות. לא התעקשתי, אף שרציתי, כי היה לי נכס. בפירוד נשאר חוב משכנתא של כ .. לא יודעת.
ונזכיר אף הודאת הנתבע בחקירתו כאמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
וממשיך ומגיב הנתבע בחקירתו: עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה. יש פירוט העברות, 30 העברות בשנתיים. לא נשאר לה כלום להוציא, אני שילמתי אוכל.
כך שאין מחלוקת שהתובעת נטלה משכנתא עבור הנתבע. כן אין ויכוח שנערך הסכם בין הצדדים להשבת סך המשכנתא הנ"ל לתובעת.
כאמור, התובעת הגדילה את הלוואתה למשכנתא בעוד כמה מאות ש"ח בשל חובותיו של הנתבע. מדובר במשכנתא בסך כ-350 אלף ש"ח שנטלו הצדדים, שהיא ע"ש האישה, ובמסגרת הסכם שבין הצדדים, הנתבע התחייב לפרוע את כולה או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים. למעשה הצדדים התגרשו לאחר 6 שנים, אך הבעל סירב לגרש תקופה ארוכה, עד לסוף התקופה של ה 6 שנים. באשר לכך נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין כבר מיום 22.3.22:
"אמירת ב"כ הבעל כי 'סנקציות' זה רק כנגד בעל מעגן, אך הבעל מוכן להשליש גט. אם היא תרצה יהיה גט, וזה תלוי בה', מעט מקוממת, כשהיא נאמרת מול אישה המשוועת להתגרש [...] בנסיבות תיק זה, נראה שהבעל מעונין להגיע לתוצאה רכושית המתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט, ולכך לא נוכל לתת יד ולעגן את האישה בינתיים לחינם".
ובהחלטה הנ"ל אף הוטלו על הבעל צווי הגבלה בגין סירובו לגרש את אשתו. וראו החלטת בית הדין מיום 22.3.22, שם מפורטת התנהלות התיק עד כה. כולל ההחלטה לגירושין. ונזכיר החלטות אלו שהובילו לגירושי הצדדים לבסוף. ונזכיר תחילה האמור בהחלטת בית הדין מיום 28.6.21 מתוך מסקנת הדין:
ובכן, עסקינן בזוג הנשוי פעם שניה, האישה דורשת גירושין והבעל מבקש לנסות שלום בית. הפירוד קצר, כחודש ימים.
בית הדין לא יכול להצביע על אי כנות מאת מי מהצדדים בטענותיו, אך מתרשם מאמירות הבעל ומהתנהלותו, כי אם לא יצלח השלום, הוא יסכים לגרש, ולא יעגן את אשתו.
בשלב זה, בית הדין יבחן את ההתכנות להשבת השלום לביתם.
לשם כך, בית הדין מפנה את הצדדים למר שלמה וינר, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי (טל XXX) לבחינת השאלה הנ"ל עם הצדדים.
הצדדים יפנו אליו מיוזמתם לאלתר.
עלות הטיפול תחול על שני הצדדים בשווה.
שני הצדדים מחויבים לשתף פעולה עם הפסיכולוג ולפנות אליו לאלתר.
מבוקש כי הפסיכולוג יבחן את העניין בהקדם, ומבוקשת חוות דעתו בתוך 30 יום.
כך שהייתה הבנה כי אם לא יצלח השלום, הבעל יסכים לגרש, ולא יעגן את אשתו. לימים התברר שהבעל לא קיים זאת.
והתקבלה חו"ד הפסיכולוג, ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 9.8.21 לאור חו"ד הפסיכולוג מר וינר:
ועתה כאמור, בפנינו חו"ד הפסיכולוג מר שלמה וינר מיום 9.8.21, אשר בסיומה רשם: "המסקנה המתבקשת, לא ניתן לשקם זוגיות כשאחד מהצדדים נחרץ בעמדתו" (כוונתו לנחרצות האישה להתגרש, כמתואר שם).
כך שאכן, בדקנו את הסיכוי לשיקום יחסי הצדדים באמצעות גורם מקצועי ותיק, ולצערנו, אין סיכוי לשיקום הזוגיות, בנסיבות שבפנינו.
ונזכיר שוב האמור בהחלטת בית הדין מיום 28.6.21:
[...]
כך שבית הדין יצפה כי עתה, לאחר הבדיקה המקצועית ותוצאותיה, הבעל יגרש את אשתו ללא כל עיכובים.
לאור כל האמור, ייפתח תיק לסידור גט; וככל ותתקבל הודעת התובעת בתוך 7 ימים מהיום כי היא מוותרת על כתובתה בכפוף לסידור הגט (אף שאינה חייבת לנהוג כן), הצדדים יתגרשו.
במידה ולא תקבל הודעת התובעת כנ"ל, בית הדין ישקול לבחון את תביעת הכתובה (יתכן ובאמצעות קיום דיון) טרם סידור הגט.
בתחילה האישה לא ויתרה על הכתובה, ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 19.1.22 תחת הכותרת "מתווה להמשך ההליך":
ובכן, ייקבע מועד דיון נוסף להוכחות בתביעת הכתובה.
צד המעוניין להעיד עדים, ימציא בעוד מועד את בקשתו להעדת עדים.
בדיון הנ"ל, יהיו הצדדים רשאים לחקור זה את זה כמקובל.
לאחר הדיון הבא, וככל ולא יימצא עיכוב לכך, יתבקשו הצדדים להמציא סיכומיהם טרם פסיקה.
לאחר פסיקת הכתובה, הצדדים יופנו לגירושין.
יתר הסוגיות, ואלו שלא נפסקו במסגרת החלטה זו, ידונו לפני הגט או לאחריו (חלוקת המגרש בבאר שבע ובקשת הבעל באשר לדירה הרשומה ע"ש האישה בגילה), ע"פ שיקול דעת בית הדין.
תובנות לאור ההליך שהתנהל עד כה
הצדדים לקראת גירושין, אך האישה תובעת כתובתה, ובית הדין החליט כי הכתובה תידון לפני הגט. נראה כי בין הצדדים ישנן עוד שתי מחלוקות עיקריות: חלוקת המגרש בבאר שבע, ותשלום לבעל עבור מה שהשקיע בדירת האישה בשכונת גילה.
[...]
במידה והאישה תודיע לבית הדין כי היא מוותרת על כתובתה בכפוף לגט (אינה חייבת כך לנהוג, ובית הדין יכבד כל החלטה של האישה בכך), בית הדין ישקול להפנות את הצדדים לגירושין לאלתר, כאמור בהחלטות מעלה.
כך ששוב הובהר כי הצדדים לקראת גירושין, ואף הבעל לא התנגד לכך, אלא שנקבע דיון בכתובה.
כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 10.2.22 (בשילוב נימוקים הלכתיים) לאחר שהתקבלה הודעת האישה כי היא מוותרת על כתובתה:
כך שהובהר פעם אחר פעם, כי הצדדים לקראת גירושין בהסכמה, בנסיבות תיק זה המתוארות מעלה. אלא שבית הדין חפץ היה לבחון את סוגיית הכתובה טרם הגט, וכך התחלנו לפעול בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים, אך עתה, משהאישה ויתרה על כתובתה, אזי נסללה הדרך לגירושין. בנסיבות התיק והתארכותו, אין מקום לדון אף ברכוש לפני הגט, וכל שכן כשהתביעה העיקרית של הבעל היא לשיתוף ספציפי בדירת הרשומה ע"ש האישה, שמקורה רק בפסיקות בג"ץ ולא בהלכה.
[...]
לאור כל האמור, בית הדין עומד על החלטתו הנ"ל מיום 3.2.22, כי בנסיבות התיק המתוארות, שאר עניני הרכוש ידונו רק לאחר הגט.
משכך, יוקדם הדיון שנקבע לסידור גט, הצדדים יתגרשו במועד שייקבע, ולאחר הגט בית הדין יקבע דיון באשר לכלל הסוגיות הרכושיות, כולל מה שהעלתה התובעת בבקשת הנוכחית.
ונזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 10.2.22 (בשילוב נימוקים הלכתיים):
כך שהובהר פעם אחר פעם, כי הצדדים לקראת גירושין בהסכמה, בנסיבות תיק זה המתוארות מעלה. אלא שבית הדין חפץ היה לבחון את סוגיית הכתובה טרם הגט, וכך התחלנו לפעול בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים, אך עתה, משהאישה ויתרה על כתובתה, אזי נסללה הדרך לגירושין. בנסיבות התיק והתארכותו, אין מקום לדון אף ברכוש לפני הגט, וכל שכן כשהתביעה העיקרית של הבעל היא לשיתוף ספציפי בדירת הרשומה ע"ש האישה, שמקורה רק בפסיקות בג"ץ ולא בהלכה.
[...]
לאור כל האמור, בית הדין עומד על החלטתו הנ"ל מיום 3.2.22, כי בנסיבות התיק המתוארות, שאר עניני הרכוש ידונו רק לאחר הגט.
משכך, יוקדם הדיון שנקבע לסידור גט, הצדדים יתגרשו במועד שייקבע, ולאחר הגט בית הדין יקבע דיון באשר לכלל הסוגיות הרכושיות, כולל מה שהעלתה התובעת בבקשת הנוכחית.
כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 27.2.22 לאור הדיון האחרון שהתקיים:
ובכן, בפנינו אישה המבקשת כבר זמן רב להתגרש, והבעל מסרב לגרש חרף החלטת בית הדין על גירושין.
היום "נזכר" לפתע הבעל לבקש שלום בית. אולי בשל כך שהוא החליף ייצוג משפטי??
בית הדין משוכנע שטענת "שלום בית" הנשמעת היום מאת הבעל היא טקטית, ולא מהותית, כפי שטוענת אף האישה עצמה, כאמור מעלה.
[...]
כך שלאורך כל הדרך, צעדנו לכוון גירושין, אלא שהיה עיכוב מסוים בגלל שבתחילה האישה עמדה על תביעת כתובתה. הבעל צעד אתנו לכוון גירושין, לאור חו"ד הפסיכולוג שלא ניתן לשקם את הזוגיות. כך שהבעל לא רצה שלום בית אז.
בנוסף לכל הנ"ל, נוכיח אף מבקשות הבעל עצמו לבית הדין כי הוא לא חפץ באשתו, אלא רק ביקש לסיים את ההליך הרכושי טרם הגט, כנראה כדי לוודא שתוצאות ההליך יהיו לשביעות רצונו. בית הדין מתרשם כי אם החלטות בית הדין ברכוש לא יתאימו לבעל, הוא ימשיך לסרב לגרש אף אז.
באשר לכך, נזכיר האמור בבקשת הבעל לבית הדין מיום 20.2.22, שם רשם הבעל לבית הדין במסגרת בקשתו לדחיית סידור הגט:
"הבעל מתכבד להודיע לבית הדין כי הוא מתחייב לתת הגט לאשתו, אולם לא לפני 15.6.22, שנה לאחר עזיבת האישה את הבית".
ושם מבאר את תביעותיו הכלכליות עד אז. כך שהבעל רשם מפורשות שהוא יגרש, אף סבר שהוא זה שיחליט מתי בדיוק מתאים לו לתת את הגט.
כן נזכיר בקשה נוספת של הבעל לבית הדין, מיום 7.2.22, שם רשם הנתבע בקשה דחופה, תחת הכותרת "בקשה דחופה לסידור הגט עד לאחר מתן החלטה ברכוש הצדדים", כך ששוב מצהיר הבעל שהוא יגרש את אשתו, אך מבקש לקבוע את מועד הגט. שוב הבעל לא מעלה כל טענה לשלום בית.
ועוד שם רשם הבעל בבקשתו הנ"ל כי: "הבעל אינו מאיים בעיגונה של האישה, שכן אין מדובר בתיק הנמשך שנים רבות", כך שהבעל מסכים לגרש, אך טוען לשיטתו שמכיוון שלא עברו שנים רבות, האישה לא מעוגנת.
ועוד רשם שם הבעל בבקשתו: "זכותו של הבעל לעכב את הגט עד אשר חלקו בדירה יושב לו". כך ששוב הבעל לא טוען לשלום בית, ורק מבקש "לעכב את הגט" עד שההליך יתבצע לשביעות רצונו ("חלקו בדירה יושב לו").
ועוד רשם שם הבעל בבקשתו: "לפיכך מתבקש בית הדין הנכבד לקבוע דיון לעניין חלוקת הזכויות בדירת המגורים, לפסוק בעניין, ורק לאחר מכן לזמן את הצדים לסידור גפ"ט". כך ששוב מצהיר הבעל על הסכמתו לגרש, אך מבקש לפסוק ברכוש עוד קודם לכן.
אף בבקשתו של הבעל לעיכוב ביצוע, בקשה מיום 22.2.22, הוא לא ביקש שלום בית, אלא רק התווכח בעניינים רכושיים. כך שברור שהוא לא רצה עד עתה - ואף לא עתה - שלום בית.
טענתו המחודשת של ב"כ הבעל החדש כיום כי "הבעל רוצה לסיים את ההליך הרכושי קודם, כדי שהאישה תפתח את העיניים ותסכים לחזור אליו לאחר מכן", קרי – כל מה שהבעל מבקש לדון ברכוש לפני הגט, זה רק לשם שלום בית – אינה סבירה ואינה רצינית, וכמובן שלא מתקבלת על הדעת, ומוטב שלא הייתה עולה לחלל האולם.
מכל המתואר, אין ספק כי הבעל לא מעונין באשתו, והוא יודע שהם יתגרשו, אך מבקש כנראה למקסם את הישגיו הרכושיים באמצעות עיכוב מתן הגט, ובית הדין לא יוכל לאפשר זאת.
בית הדין כבר הכריע באשר לגירושי הצדדים לאלתר, ובית הדין עומד על החלטתו, ובעיקר כשטענתו העיקרית היא לשיתוף ספציפי בדירת הרשומה ע"ש האישה, שמקורה רק בפסיקות בג"ץ ולא בהלכה.
אין מקום לדיון הוכחות, שהרי העובדות בתיק ידועות. אין לבית הדין ספק בעובדות והתמונה המציאותית ברורה.
[...]
עמדת שני הצדדים באשר לסדר ההליך, רכוש קודם לגט או לאחריו, כבר הומצאה לבית הדין בכתב לבקשת בית הדין, כולל כתבי בית דין שצורפו לתיק מלבד הדיונים שהתקיימו, כך שאין צורך אף בסיכומים נוספים.
ובכן, לאור העובדה שהבעל מסרב לגרש כהחלטות בית הדין, האישה רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995.
מבחינת בית הדין, ניתן להטיל צווי הגבלה שהם בכלל "הרחקות דרבינו תם" (כפי פסיקת הרמ"א בשו"ע אהע"ז סימן קנד סעיף כ"א), וע"פ המהרי"ק (שהביא הב"י אהע"ז סימן קלד ובלבוש סימן קלד), אפילו בהעדר פסיקת חיוב הבעל בגירושין (מסתבר שבנסיבות תיק זה, כמפורט, יש בסיס אף לחיוב גט).
בנוסף, ידועות השיטות כי ניתן לצוות הרחקות דר"ת (וכן הסנקציות שבחוק) אף במקום דליכא חיוב גט (וראו לדוגמא פסק דין בית הדין הגדול בתיק 810659/8 – התפרסם, על דעת כל שלושת דיני בית הדין הגדול, הדיינים הרה"ג ציון אלגרבלי, נחום פרובר, יצחק אלמליח שליט"א). וכתבו במסקנת הדברים:
"מצוה על הבעל לגרש את אשתו. אם הבעל לא יגרש את אשתו תוך שלושים יום, האישה יכולה להגיש בקשה להחיל על הבעל הרחקות דר"ת (צווי הגבלה)".
וראו אף האמור בסיומה של החלטת בית הדין צפת בתיק 1037613/1 (התפרסם):
משכך, מוחלט כאמור, והאישה רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה כנגד הבעל בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995.
עוד נזכיר כי בהחלטת בית הדין מיום 22.2.22 נדחתה על הסף בקשת המבקש לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין מיום 10.2.22, ועוד נרשם שם: "נזכיר שלא טענה לשלום בית על הפרק, אלא רק טענה לקביעת סדר ההליכים (ראו לדוגמה בקשת המבקש מיום 7.2.22). משכך, לא עסקינן בפעולה בלתי הפיכה או פעולה שמאיינת את אפשרות הגשת הערעור, שהרי רק בסדר ניהול ההליכים הנוגעים לרכוש עסקינן".
ונזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 22.3.22:
עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.
ובכן, בית הדין לא מצא עילה מוצדקת לעיכוב ההליך כבקשת ב"כ הבעל, כמבואר לעיל, ואף כמפורט בהרחבה, כולל ההחלטה המוזכרת שכבר דחתה את בקשתו לעיכוב ביצוע ההליך.
אמירת ב"כ הבעל כי "סנקציות זה רק כנגד בעל מעגן, אך הבעל מוכן להשליש גט. אם היא תרצה יהיה גט, וזה תלוי בה", מעט מקוממת, כשהיא נאמרת מול אישה המשוועת להתגרש.
באשר לטענת ב"כ הבעל לעיכוב הגט לאור שיטת המהרש"ם והמהרשד"ם, נבהיר כי בית הדין סבור כי אין בכך כל הצדקה לעכב את מתן הגט. ואין הדבר נוגע אף לשיטת המהרש"ם (חלק ה סימן ס) שבעל המעכב את הגירושין מחמת שאשתו גזלה ממנו רכוש השייך לו, שכתב המהרש"ם שרשאי לנהוג כך, שהרי בנידון דנן לא גזלה ממנו האישה כלום (יש הליך רכושי, ועיקר טענת הבעל היא לשיתוף ספציפי בדירת הרשומה ע"ש האישה, שמקורה רק בפסיקות בג"ץ ולא בהלכה). כמובן שאין הדבר שייך אף לדין המהרשד"ם באשר להטלת תנאי בגט ע"י הבעל, וראו כל הסברות ושיטות החולקים בספר אורות המשפט חלק ג (מעמוד תי והלאה), שהרי אף לשיטתו (ויש ראשונים החולקים עליו בכך), עסקינן רק בתנאי צודק, ורק בתנאי שקשור לעצם הגירושין. בנסיבות תיק זה, נראה שהבעל מעונין להגיע לתוצאה רכושית המתאימה והרצויה לו באמצעות עיכוב הגט, ולכך לא נוכל לתת יד ולעגן את האישה בינתיים לחינם.
באשר לגוף התביעה להטלת צווי הגבלה על הבעל; למעשה, בית הדין סבר להטיל על הנתבע את צווי ההגבלה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-6 (איסור יציאה מהארץ, החזקת וחידוש דרכון, החזקת וחידוש רישיון נהיגה, התמנות במשרה, מניעת עיסוק במקצוע מוסדר, קביעת לקוח מוגבל במיוחד בבנק לפי חוק שקים ללא כיסוי). וראו סעיף 1 (ב) לחוק, כי ניתן להטיל צווים אלו בכל לשון של הוראה לגירושין. ברם, התובעת ביקשה שלא להטיל על הבעל את ההגבלה לשלילת רישיון או חידושו, כדי שלא יפגע בילדים, וכן בקשה שלא להטיל עליו עיקול. משכך, ובשלב זה, בית הדין מחליט להטיל על הנתבע רק את שני צווי ההגבלה הראשונים שבחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-2 (איסור יציאה מהארץ, החזקת וחידוש דרכון).
באשר לכך, אנו מציינים לסעיף 4(ג) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, שבו נקבעה הנחייה עקרונית, ולפיה בנסיבות של סרבנות גט, בית הדין רשאי מיוזמתו לנקוט באמצעים הקבועים בחוק, כדי להביא לקיומו של פסק דין לגירושין.
לאור הכנסות התובעת כמפורט מעלה, בשלב זה לא ייפסקו מזונות מעוכבת מחמתו, אך העניין ייבדק שוב בהמשך ניהול התיק ולאור ההתפתחויות.
בשלב זה לא יקבע מועד נוסף לסידור גט, שהרי כבר ידוע לנו שהבעל מסרב לגרש.
תוגש הודעת הבעל בתוך 10 ימים שהוא מוכן לגרש את אשתו לאלתר ובלא כל תנאי.
במידה ולא תתקבל תגובתו החיובית כנ"ל, בית הדין יזמין עדים לבחינת מניעי הבעל, הגלויים והנסתרים, שלא לגרש את אשתו, ובכך לסייע לקידום ההליך. משכך, כבר עתה תגיש התובעת רשימת עדים שיש להם קשר קרוב לבעל, כגון בני משפחה קרובה, הורים, אחים, מכרים בפן החברתי או בפן המקצועי, ובית הדין ישקול את מי מהם (או את כולם) יש לזמן לבית הדין לעדות.
נזכיר כי סמכותו של בית הדין לזימון הנ"ל לדיון מעוגנת בתקנה פג לתקנות הדיון, ולאור האמור בהחלטת בג"ץ בתיק 7828/15 ובפסקה 6 להחלטת בג"ץ בתיק 5185/13.
כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 6.4.22:
בפנינו תגובת הנתבע.
החלטת בית הדין הגדול מיום 4.4.22 קבעה מפורשות (לצד ההחלטה לעיכוב ביצוע הליך סידור הגט) כי לא ניתן עיכוב ביצוע באשר להליכים נוספים הקשורים בבקשה, ובאשר לכך, בית הדין הגדול "אינו נעתר למבוקש", כרשום שם. כך שאין עילה לביטול צווי ההגבלה שכבר ניתנו, ואין מניעה להמשיך בהליך הגירושין עצמו. אף בית הדין הגדול עצמו בהחלטה הנ"ל לא ביטל או עיכב את ביצוע ההגבלות שכבר נתנו כנגד הנתבע במסגרת סירובו לגרש.
משכך, ייקבע דיון נוסף לאחר פסח, אליו יוזמנו שני העדים הראשונים שבבקשת המבקשת (ש', א') שהנתבע מסכים עקרונית לזימונם, ובדיון הנ"ל יבחן בית הדין אף הטלת צווי הגבלה נוספים.
והוגשה אף בקשת התובעת לקבוע מועד לסידור גט לאור החלטת בית הדין הגדול מיום 12.7.22 (דחיית ערעור הנתבע).
למעשה כבר נתנה החלטה עקרונית במסגרת ההחלטה שמיום 22.3.22 להטלת צווי הגבלה על הבעל, שחלקם כבר הוטלו, כולל אמירת בית הדין שם באשר לשאר צווי הגבלה שלא הוטלו, ונזכיר האמור שם:
באשר לגוף התביעה להטלת צווי הגבלה על הבעל; למעשה, בית הדין סבר להטיל על הנתבע את צווי ההגבלה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-6 (איסור יציאה מהארץ, החזקת וחידוש דרכון, החזקת וחידוש רישיון נהיגה, התמנות במשרה, מניעת עיסוק במקצוע מוסדר, קביעת לקוח מוגבל במיוחד בבנק לפי חוק שקים ללא כיסוי). וראו סעיף 1 (ב) לחוק, כי ניתן להטיל צווים אלו בכל לשון של הוראה לגירושין. ברם, התובעת ביקשה שלא להטיל על הבעל את ההגבלה לשלילת רישיון או חידושו, כדי שלא יפגע בילדים, וכן בקשה שלא להטיל עליו עיקול. משכך, ובשלב זה, בית הדין מחליט להטיל על הנתבע רק את שני צווי ההגבלה הראשונים שבחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-2 (איסור יציאה מהארץ, החזקת וחידוש דרכון).
כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום 8.5.22 באשר להטלת צווי הגבלה נוספים:
בפנינו תגובת הנתבע להחלטת בית הדין מים 28.4.22, לבקשת התובעת להטלת שאר צווי ההגבלה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-6.
[...]
כך שכבר רשמנו עקרונית כי ראוי היה להטיל על הנתבע את צווי ההגבלה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה - 1995, סעיפים 2 (א) 1-6 (איסור יציאה מהארץ, החזקת וחידוש דרכון, החזקת וחידוש רישיון נהיגה, התמנות במשרה, מניעת עיסוק במקצוע מוסדר, קביעת לקוח מוגבל במיוחד בבנק לפי חוק שקים ללא כיסוי), אלא שהתובעת בקשה אז שלא ננהג כן.
החלטת בית הדין הגדול שמיום 3.5.22 עיכבה הליכים למשך 10 ימים בלבד, עד ליום 13.5.22, "הנוגעת לסנקציות נוספות ככל שיוטלו צורך ביצוע הגט", ובתום המועד שהוקצב לעיכוב ע"י בית הדין הגדול, בית הדין יוכל לתת החלטה בבקשה ספציפית זו של התובעת.
ונזכיר אף האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
כך שכבר הוגשה בקשה להטלת שאר צווי הגבלה על הנתבע בגין סירובו לגרש, וטרם מתן החלטה המתנו להחלטת בית הדין הגדול, שבינתיים התקבלה, ודתה את הערעור.
משכך, ולאור בקשת התובעת לקבוע מועד לסידור גט לאור החלטת בית הדין הגדול, ובשל החשש שנקבע מועד לגט למועד מרוחק יחסית (אנו בערב פגרה) והבעל אז יסרב לגרש וההליך יתמשך לחינם; בית הדין קובע כי עד ליום רביעי הקרוב 20.7.22 בשעה 11.00 לפנה"צ תהיה בפני בית הדין תגובת הבעל האם הוא מוכן לגרש את אשתו ללא תנאי. במידה ולא תובא תגובה חיובית מטעמו בתוך המועד הנ"ל או שלא יגיב במועד, אזי יוטלו צווי ההגבלה הנ"ל על הבעל כאמור בהחלטה הנ"ל שמיום 8.5.22 (תגובתו אז כבר התקבלה), ובכפוף לבקשה מתאימה מאת התובעת.
כך שהנתבע סירב לגרש זמן רב, והסכים לגרש את אשתו רק בחלוף אותם 6 שנים.
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, הבעל הגדיר זאת כך בדיון ההוכחות (כאמור לעיל):
"עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה".
כך שהנתבע מודה שהתובעת לקחה הלוואה עבורו, אך כיום, הוא מתנער מחיובו לשלמה, תוך כדי עיגונה של האישה "על הדרך" לשם השגת מטרה זו, כאמור להלן, וחבל שכך בחר לנהוג.
ובכן, בית הדין קובע כי מסתבר שהנתבע עיגן במכוון את התובעת, ולא הסכים לגרש אותה, רק כדי שלא להשתתף עם התובעת בהלוואה שהיא נטלה עבורו. התנהלות זו אינה הוגנת ואינה מוסרית. אין ספק שכשרשמו הצדדים בהסכם שהנתבע יפרע את כל המשכנתא או חציה אם הם יתגרשו בתוך 5 שנים או 6 שנים, כוונתם הייתה להחלטה או כוונה להתגרש, שעל דעת זה לא התכוונה התובעת לפרוע את חוב המשכנתא שלקחה עבור הנתבע. כמובן שלא התכוונו שהגירושין בפועל הם יהיו המדד, אף אם הבעל יעגן ויסרב לגרש. אין ספק שהעובדה שהתובעת רצתה להתגרש והנתבע דחה את הגירושין כנגד החלטות בית הדין לגירושין רק כדי להיפטר מתשלום המשכנתא שלקחה עבורו, לא הייתה בכלל כוונתם שבהסכם. והראיה – שמיד בתום תקופת שנים זו, הנתבע לפתע הסכים לגרש, ואז גירש את אשתו.
יתכן ואף תביעת האישה לגירושין, די בה כדי להחליט שהתקיים הסעיף בהסכם שהם יתגרשו, לאור הסברא הנ"ל, אף מחמת הספק, בית הדין מחליט כי המועד הקובע לתשלום השבת המשכנתא ע"י הנתבע, הוא יום ההחלטה הראשונה לגירושי הצדדים, קרי - החלטת בית הדין מיום 10.2.22.
משכך, על הנתבע לשלם לתובעת השבת סך המשכנתא שנטלה עבורו, כאשר המועד לגירושי הצדדים בתוך התקופה, כפי המוגדר בהסכם שבין הצדדים, יהיה ביום בו נתנה החלטת בית הדין לגירושי הצדדים, כאמור מעלה. ככל והוא היה בתוך ה 5 שנים, או בתוך ה 6 שנים המוגדרים בהסכם, אזי התשלום עבור חלקו ייגזר בהתאם לזאת.
אין מקום לטענה שההסכם לא אושר
בסיכומיו רשם הנתבע:
ההסכם בין הצדדים נחתם בנוכחות עורך דין, אולם לא אושר בבית דין או בבית המשפט.
במקרה דנן, מדובר בהסכם רכושי, כאשר מדובר ברכוש שלילי היינו הלוואה. ההסכם אינו הסכם הלוואה רגיל, אלא הסכם הלוואה הצופה פני גירושין, ומכאן שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג, אשר לא אושר בבית הדין או בבית המשפט כהוראת החוק, ולכן דינו להבטל.
כך טען הנתבע גם בדיון, כאמור במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.5.23.
ברם, אין ספק שהתובעת לקחה הלוואה (הגדלת משכנתא) עבור הנתבע, רק בשל התחייבותו זו שבהסכם שהוא משיב לה כספים אלו, כפי האמור בהסכם. אז מה שייך לטעון כיום, לאחר שנטלה עבורו משכנתא והכסף שנתנה לו כבר התכלה, שהוא לא ישיב לה זאת כי "ההסכם לא אושר בבית הדין". אין חולק שהסכם כזה נערך בין הצדדים, כך שאומדנא דמוכח היא שרק על דעת זאת התובעת נטלה עבורו משכנתא. לעיתים ניתן לטעון על הסכם שאינו מאושר ולכן אין לו תוקף, כגון שלא ברור הם הצדדים אכן חפצו לנהוג לפיו ולא ניתן להוכיח מגוף עריכת ההסכם או מהמציאות שבשטח את רצונם, אך כאשר ברור לכל שכל מהות הפעולה נעשתה בגין חתימת הסכם זה, לא ניתן לטעון בדיעבד שהוא לא בתוקף כי הוא לא אושר.
כאסמכתא לכך, נזכיר אף את הודאת הנתבע בחקירתו כאמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
וממשיך ומגיב הנתבע בחקירתו: עשינו הסכם בו נרשם שאם יתגרשו, אני צריך להחזיר לה את הכסף. היא לקחה משכנתא, ואני נרשמתי כלווה. עשינו חוזה שהיא מלווה לי. נצברו לי חובות לגופים שונים, לא יכולתי להחזיר סך זה לרשויות, ולכן רציתי להגדיל משכנתא לצורך השבת חובות שקשורים שעסק שלי. היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה, והייתי לפני פשיטת רגל ונעניתי לדרישה שלה, ואז חתמתי על ההסכם הזה, וקיבלתי את הכסף, שעבר למע"מ ומס הכנסה. יש פירוט העברות, 30 העברות בשנתיים. לא נשאר לה כלום להוציא, אני שילמתי אוכל.
כך שהנתבע מודה כי "היא הסכימה להגדיל החוב, רק אם אחתום על הסכם הלוואה זה", כך שאין ספק שכל ההלוואה של התובעת הייתה מותנית בהסכם זה.
דחיית התביעה לשיתוף ספציפי בדירת התובעת
כל העובדות מתוארות לעיל.
ונזכיר עוד סיכום קצר של בית הדין באשר לכך, כאמור במסגרת החלטת בית הדין מיום 24.5.23:
למעשה הצדדים חלוקים בשני מישורים עיקריים.
[...]
השני, באשר לדירה בגילה, הרשומה ע"ש התובעת בלבד ושנקנתה על ידה לפני הנישואין, כאשר נראה שבעת הנישואין, חלק הארי שבה היה מחוב משכנתא, והבעל טוען שבמשך 10 שנים הוא פרע את המשכנתא על כך. טוען ששילם 40 אלף ש"ח לשם הסרת עיקול על דירתה, טוען שהאישה לא עבדה אז, והוא העביר כל חודש כסף לחשבון הבנק של האישה, אף עבור חוב המשכנתא שהיה בסך כ 3000 ש"ח לחודש. כן טוען שהוא שיפץ את הדירה שע"ש האישה בסך 70 או 80 אלף ש"ח. כן טוען שכל כספו נכנס לבית, ושמכר את הדירה שלו במעלות, לאחר 7 שנים, וכולה נכנסה לבית. לכן טוען לחצי דירה מכוח הלכת שיתוף ספציפי.
נראה כי בני הזוג חיו בדירת האישה בגילה מספר שנים, ולאחר מכן עברו לדירה שכורה.
ברם, לא נמצאה אינדיקציה לכוונת שיתוף בדירת התובעת, וכפי הנדרש בפסיקה, ויבואר בהרחבה להלן.
לא הוכחה כל כוונת שיתוף בדירה שע"ש התובעת
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, להלן עובדות ותובנות שעלו עד כה באשר לתביעות שעל הפרק:
א. לא הוכח כי הבעל סילק עיקולים על דירתה של האישה בגילה.
ב. לא הוכח שהנתבע השיב לתובעת את דמי המשכנתא ששילמה מחשבונה.
ג. הנתבע לא ביקש מהתובעת שתרשום חצי מדירתה בגילה על שמו.
ד. הנתבע מודה: "היא לא אמרה לי שהדירה תהיה חצי שלי".
ה. לא הוכח שהנתבע היה שותף בהשכרת הדירה בגילה לשוכרים. אדרבה, הציגה בדיון ב"כ הנתבע הסכם שכירות משנת 2020 הסכם שכירות בין התובעת לשוכרים, ללא רישום הנתבע כמשכיר.
כך שאין כל אינדיקציה לשיתוף הנתבע בדירת התובעת או לכוונת שיתוף בה; אף הוכח שהנתבע מודה שהתובעת לא השלתה אותו ולא אמרה לו שהדירה שעל שמה תהיה מחציתה שלו, ואף לא ביקש ממנה זאת; הוא אף לא סילק עיקולים על דירתה, לא הוכח ששילם משכנתא על דירתה או השיב לה דמי משכנתא ששילמה, ואף לא הוכח שהיה שותף בהשכרת דירה זו.
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23 (בפרק העובדות), לטענת התובעת:
"לא דברנו שהדירה תהיה חצי שלו, לא היה על זה שיח. היה תמיד ברור שהדירה שלי [...] אפילו בוויכוחים הכי גדולים שלנו, זה לא עלה".
הנתבע לא הכחיש זאת. כך שאף לא דברו הצדדים על כך שחצי הדירה שע"ש התובעת תהיה של הנתבע.
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23 (בפרק העובדות), לטענת הנתבע, שנתיים לפני הגשת הבקשה לגירושין, האישה ביקשה ישוב סכסוך בבית משפט, שארשום שהדירה בגילה רק שלה. הבעל לא הסכים לכך. בית הדין העיר במסגרת ההחלטה שם שדווקא משם מוכח שהאישה סברה שהדירה רק שלה, ולא שלו, ולא סברה לשתף את הנתבע בכך. כך שזו לכאורה הוכחה שלא הייתה לה כוונת שיתוף עם הבעל בדירה שלה בגילה. אף לאור מקרא לסיכומי הצדדים אין עילה שלא לסבור כך.
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23 (בפרק העובדות), הנתבע הגיב בדיון: "לא הייתה הפרדה רכושית. בהתנהלות שלה הייתה הפרדה רכושית". כך שאף הוא מודה שלא הייתה הפרדה, מה שמוביל להבנה שהתובעת איפשרה לנתבע להשתמש בדירה שלה, אף שהיא הבינה כל העת שהדירה לא שלו.
ונזכיר עוד מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23 (מתוך חקירת התובעת):
האישה מגיבה: לא דברנו שהדירה תהיה חצי שלו, לא היה על זה שיח. היה תמיד ברור שהדירה שלי. הוא ויתר על הדירה של גרושתו כי הם שילמו את רוב הסכום. אפילו בוויכוחים הכי גדולים שלנו, זה לא עלה. היה ברור שאני אחראית לחפש דיירים, וכל ההתעסקות עם הדירה הייתה רק עלי. כולל כל פגישות על הדירה, כולל פינוי בינוי.
הנתבע מגיב: שנתיים לפני הגשת הבקשה לגירושין, האישה בקישה ישוב סכסוך בבית משפט, שארשום שהדירה בגילה רק שלה. משמע שברור לה שהדירה היא משותפת, וכדי למקסם לעתיד, היא רצתה שארשום זאת.
בית הדין מעיר שדווקא משם מוכח שהאישה סברה שהדירה רק שלה, ולא שלו. ולא סברה לשתף את הנתבע בכך.
כך שהתובעת טענה שלא היה שיח בכלל על זה שהדירה שלה תהיה שייכת לנתבע, וכן בית הדין הוכיח זאת מבקשת התובעת ליישוב סכסוך, כאמור.
שיפוצים בדירה
ומה באשר לאותם שיפוצים שטוען התובע שהם עשו יחדיו בדירתה של הנתבעת? האם אלו מקנים לו שיתוף בדירה שעל שמה?
ובכן, נבחן - מה היו אותה שיפוצים?
באשר לכך, טענה התובעת כאמור בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23 (מתוך חקירת התובעת):
משיבה התובעת לשאלות ב"כ הנתבע:
לא עשינו שום שיפוץ בדירה. החלפנו דלתות, לא היה מקום להכניס מקרר ושברנו קצת קיר כדי להכניס מקרר, וכן הוא התקין יונקרס ושני מזגנים בדירה. לא היה שום שיפוץ אחר. הרחבנו את הפתח שבין המטבח לחדר שירות כדי שנוכל להכניס את המקרר.
כך שטענה לשיפוץ מינמיאלי בלבד.
ומה טען הנתבע באשר לכך?
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, ב"כ הנתבע טוענת בדיון ההוכחות שאלו השיפוצים שנעשו בדירה: "הם שברו קיר בין המטבח למרפסת שיכניסו המקרר, וכן בין מטבח לסלון שיהיה חלל אחד גדול, עשו בוידעם שיש לו כניסה לכל חדר בחדר למעלה. כן צבעו את הבית, קנו מזגנים, אינסטלציה באמבטיה, היו דליפות בצינורות, החלפת צנרת (האישה מכחישה זאת). הבעל שילם לשיפוץ בשחור. מערכת יונקרס בסך 4000 ש"ח. 4 דלתות שהחליפו יקרות בסך 8000 ש"ח. בכל בסך עשרות אלפי ש"ח".
ובכן, בית הדין קובע שאין בשיפוצים זוטרים אלו כדי להוכיח על כוונת שיתוף בדירת התובעת. ונבאר זאת בהרחבה להלן.
הקריטריונים לשיתוף ספציפי בפסיקת בג"ץ
וידועים הקריטריונים האמורים בפסיקה, ובעיקר בפסק הדין בג"ץ הידוע (בע"מ 1398/11), שם ציינו שופטי בית המשפט העליון את הקריטריונים העקרוניים לשיטתם לשם מתן זכות לצד אחד בדירה הרשומה ע"ש הצד השני, ונזכיר עיקרי הדברים בתוספת הדגשת הנקודות הרלוונטיות, ונצטט תחילה מדברי השופט י' דנציגר:
4.בית המשפט לענייני משפחה קבע כי על נישואי הצדדים חל חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק), אשר קובע בסעיף 5(א)(1) כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת נקבע, על בסיס פסיקת בית המשפט העליון [ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614 (2005) (להלן: עניין ששון)], כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם ב"נכס חיצוני" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות וכיו"ב – כאשר נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו. ....
5.בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה בדבר שיפוצים נרחבים בדירה וכי מעדותה עולה שמדובר בעבודות בהיקף מצומצם (שבירת קיר, עבודות צבע וחשמל מצומצמות). יחד עם זאת, נקבע כי המבקשת הוכיחה את טענתה לפיה הצדדים התכוונו למכור את דירת המגורים ולהשתמש בתמורה שתתקבל בצירוף החסכונות לצורך רכישת דירה משותפת וכו'.
6.נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא נותן אמון בעדותה של המבקשת לפיה ראתה בדירה נכס משותף וכי אמונה זו של המבקשת לא התבססה על משאלת ליבה בלבד אלא על הבנות הצדדים לעניין רכישת דירה משותפת בכספי תמורת הדירה.
7.המשיב לא השלים עם קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה וערער לבית המשפט המחוזי ... עם זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש את השוני בין שני המקרים למקרה דנן, כאשר במקרה האחד הוכח שבני הזוג ערכו שינויים ניכרים בדירה ובמקרה השני הוכח שהאישה השתתפה במימון שיפוץ הדירה.
8.בית המשפט המחוזי קבע כי אין מחלוקת שהדירה נרכשה על ידי המשיב מכספיו (ללא משכנתא) לפני הנישואין וללא קשר אליהם וכי לא הוכחה השקעה כלשהי בדירה במשך תקופת הנישואין... הודגש כי נטל ההוכחה בנקודה זו מוטל על המבקשת ולא על המשיב. לפיכך נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שקנתה לעצמה זכויות בדירה, בין בדרך של השקעה הונית ובין בדרך של כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בדירה. בית המשפט הדגיש כי אינו מסכים עם קביעתו של השופט שפירא בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"מ (י-ם) 818/05[פורסם בנבו] – לפיה בן זוג שמביא עימו לנישואין דירה בה בני הזוג מתגוררים, שעה שלבן הזוג השני אין דירה אחרת, יוצר מצג שהדירה תהיה רכוש משותף – וקבע כי קביעה זו מנוגדת להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק ומביאה בפועל להיפוך נטל ההוכחה בניגוד לחוק ולפסיקה.
[...]
14.במוקד דיוננו מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג (המשיב) טרם הנישואין וששימשה למגוריהם במהלך שנות נישואיהם. כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן); עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06[פורסם בנבו] בפסקה ה(1)]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו".
[...]
16.באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, ולנוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק, הודגש כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים:
"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון.
[...]
על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183 (ההדגשות הוספו, י.ד)].
אשר לשאלה מהן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי, נקבע כי: "'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעיתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" [השופט א' רובינשטיין בבע"מ 10734/06 בפסקה ה(2) (ההדגשות הוספו, י.ד)].
[...]
17.הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף:
[...]
נקבע כי הבעל ירש את המקרקעין שעליהם נבנתה הדירה וכי הדירה נבנתה על ידי הבעל קודם לנישואין במימון בני משפחתו בעוד שהאישה לא השקיעה כספים בבנייתה. לפיכך נקבע כי לא די בקיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים ובמגורים בדירה במשך השנים הרבות כדי להקים לאישה זכויות בדירה.
(ב)בעניין בע"מ 10734/06[פורסם בנבו] נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע שלאישה קמו זכויות בדירת המגורים שנרשמה על שם הבעל. באותו מקרה דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-22 שנים והתגוררו בדירת המגורים במשך שנים רבות וגידלו בה שני ילדים. נקבע כי זכותה של האישה בדירת המגורים אינה נלמדת אך ורק משנות הנישואין הארוכות אלא גם מהשתתפותה בשיפוצי הדירה ובהרחבתה בשני מועדים וממערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג באותו מקרה.
[...]
הנשיא מ' שמגר והשופטת ד' דורנר סברו כי ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון, ולפיכך סברו כי בנסיבות העניין הוכחה כוונת שיתוף. הנשיא מ' שמגר קבע כי בני הזוג קיימו חיים משותפים שאמנם ידעו עליות ומורדות, אך לא חרגו מאורח חיים הרמוני המקים חזקת שיתוף. נקבע כי בני הזוג פעלו במאמץ משותף לפרנסת המשפחה וכי תרומתה של האישה הייתה גדולה יותר. עוד נקבע כי הוכח עובדתית ששררה הסכמה בין בני הזוג בדבר רישום הדירה על שם שניהם (על אף שרכישתה מומנה על ידי הורי הבעל) וכי הבעל הציג לאישה מצג שווא בדבר מעשיו וכוונותיו בידיעה שהיא מסתמכת על כך. השופטת ד' דורנר הצטרפה להנמקה זו.
[...]
עינינו הרואות כי מעבר להלכה העקרונית קשה לחלץ מפסק הדין בעניין יעקובי כלל יישומי ברור בשאלה שלפנינו. יחד עם זאת, ניתן לראות שרוב השופטים באותו עניין סברו כי הנסיבות העובדתיות שתוארו לעיל – אשר בבסיסן המצג שהציג הבעל כלפי האישה – מקימות כוונה ספציפית לשיתוף בנכס.
[...]
בית המשפט המחוזי בעניין שלפנינו הסתייג מפסק הדין בע"מ (י-ם) 818/05 וציין כי קביעתו של השופט שפירא מנוגדת להוראת סעיף 5(א)(1) לחוק ומעבירה למעשה את נטל ההוכחה לכתפי בן הזוג שהביא עימו רכוש ערב הנישואין להראות כי הביע דעתו במפורש שבכוונתו לשמור על רכושו זה בעת פקיעת הנישואין. מבלי להרחיב שלא לצורך – במיוחד נוכח העובדה שפסק הדין בע"מ (י-ם) 818/05 אינו עומד לדיון לפנינו – אציין כי הסתייגותו של בית המשפט המחוזי נראית לי מוצדקת, כאשר נראה על פניו מקריאת פסק הדין שלא נמצאה במקרה דנא אינדיקציה נוספת מלבד הנישואין והחיים המשותפים בדירה לכוונת שיתוף ספציפית בדירה. לפיכך נראה שמדובר בפסק דין שמרחיב יתר על המידה את ההלכה שנקבעה בעניין יעקובי ובעניין אבו רומי,במידה שמטשטשת את הגבול שבין חזקת השיתוף לבין הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. כאמור, דרוש "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל.
[...]
סבורני כי בכך מטשטש המודל את הגבול שבין חזקת השיתוף לבין הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ובעניין זה ראוי לחזור על אזהרתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי, לפיה לא די בקיומם של חיי נישואין ממושכים שהתאפיינו בשיתוף, כדי לקבוע שיתוף בדירת המגורים מכוח דין כללי "שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" [שם בעמ' 183]. ודוק, סבורני כי עלינו להיזהר שלא להתעלם לחלוטין – בשם עקרונות של צדק והגינות – מהוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, אשר מהווה את הנחת המוצא לדיוננו.
[...]
21.כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ' שמגר שם בעמ' 573-572].
[...]
23.סבורני כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה הינה מוצדקת ונכונה בנסיבות העניין. התנהלותו של המשיב ומצגיו, המפורשים והמשתמעים, מהווים "דבר מה נוסף" אשר בצירוף חיי הנישואין הארוכים שהתאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות, מעידים על כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
[...]
די בכך שבמקרה דנן הוכחו הבטחות ומצגים נמשכים והוכח שסוגיית הדירה עמדה לא אחת במהלך השנים במרכז הדיון בין בני הזוג.
ונצטט מנימוקי השופט י' עמית:
1.כחברי השופט דנציגר, אף אני סבור כי כוונת הצדדים למכור את דירת המגורים ולהשתמש בכספי התמורה – כפי שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה – מהווה "דבר מה נוסף" כנדרש לביסוס טענת שיתוף ספציפי.
2.לטעמי, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין להלן מספר פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
( - ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
( - ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
( - ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
( - ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( - ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( - ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
( - ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
( - ) התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
( - ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל - ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.
עד כאן הובאו ציטוטים מתוך פסיקת בג"ץ.
והעולה מהאמור, שכדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפי, ישנם תנאים וקריטריונים, שלא נמצאים בנידון דנן, כפי שתואר לעיל בהרחבה, ועוד יסוכם להלן.
ובאשר לשיפוצים בדירה - כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, ב"כ הנתבע טוענת בדיון ההוכחות שאלו השיפוצים שנעשו בדירה:
"הם שברו קיר בין המטבח למרפסת שיכניסו המקרר, וכן בין מטבח לסלון שיהיה חלל אחד גדול, עשו בוידעם שיש לו כניסה לכל חדר בחדר למעלה. כן צבעו את הבית, קנו מזגנים, אינסטלציה באמבטיה, היו דליפות בצינורות, החלפת צנרת (האישה מכחישה זאת). הבעל שילם לשיפוץ בשחור. מערכת יונקרס בסך 4000 ש"ח. 4 דלתות שהחליפו יקרות בסך 8000 ש"ח. בכל בסך עשרות אלפי ש"ח".
ובכן, בית הדין קובע שאין בשיפוצים זוטרים אלו כדי להוכיח על כוונת שיתוף בדירת התובעת. זאת בהתאם למבואר בפסיקת בג"ץ דלעיל, הדורשת "שיפוץ מסיבי" כדי להוכיח זאת.
מן הכלל אל הפרט ביחס לנידון דנן
ובכן, נראה לקבוע בוודאות כי בנסיבות דידן לא התקיימו התנאים והפרמטרים האמורים בפסיקה הנ"ל. אף השיפוץ שבוצע היה יחסית מינורי, שגרתי, וכלל לא מאסיבי, כפי הנדרש בפסיקה. שיפוץ קיר במטבח כדי להכניס מקרר, הגדלת סלון, סיוד או אינסטלציה באמבטיה, אין בהם כדי להוכיח שיתוף.
ככלל, אף אווירת שיתוף בדירה לא שרתה בין הצדדים, כמתואר לעיל בהרחבה.
כאמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, (בציון העובדות), כשנשאל הנתבע - מדוע שהדירה שלה תהיה חצי שלו? הגיב הנתבע: "היא אמרה שהייתה התנהלות משותפת. הדירה הייתה בחתונה בגובה המשכנתא. היא שילמה 6 שנים רק על ריביות, פחות מ 6 שנים. ומאז שנכנסתי לדירה, 14 שנים אני משלם את העניינים האלו. הסרתי עיקולים ושיפצתי. לא ביקשתי כל השנים שהדירה תירשם על שמי כי לא חשבתי על אופציה של חשדות". ברם, לאור האמור מעלה, אין בהם כדי להצדיק פסיקה שכזו לשיתוף ספציפי. זאת אף לאחר העיון בסיכומי הצדדים.
לאור כל האמור, בית הדין לא מוצא כל בסיס או עילה לחרוג מסעיף סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסת הנכסים המשותפים ולכן לא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.
דחיית בקשות נוספות
בסיכומיו טוען הנתבע - היה ובית הדין לא יקבל את טענת השיתוף הספציפי, הרי שלאיש מגיעה השבה על כל הכספים אשר השקיע בדירה. 40,000 ש"ח עבור השחרור מהעיקולים, 50,000 ש"ח עבור השיפוץ, וכן 541,480 ש"ח החזר על תשלומי המשכנתא ששילם כל השנים.
בקשות אלו נדחות על הסף, ככל ולא יוגשו בהסכמה. הנתבע התגורר בדירת התובעת ללא תשלום שכירות או משכנתא (ואף לא הוכח שהוא שילם עבור עיקולים) כמבואר לעיל, אז מדוע הוא זכאי לקבל תמורה על שפוץ שעשו שני הצדדים יחדיו בדירה של התבעת? זאת מעבר להלכה של "בעל שהוציא בנכסי אשתו", ונהנה שם, שאינו זכאי להחזר עבור הוצאותיו.
אף הבקשה של הנתבע להשבת סך ששילם עבור המשכנתא של האישה או עבור העיקולים שלה, נדחית. זאת אף לאור האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום 18.7.23, בהצגת עובדות ותובנות שעלו עד כה באשר לתביעות שעל הפרק לאור הדיונים שהתקיימו כולל דיון ההוכחות:
א. לא הוכח כי הבעל סילק עיקולים על דירתה של האישה בגילה.
ב. לא הוכח שהנתבע השיב לתובעת את דמי המשכנתא ששילמה מחשבונה.
כך שכשלא הוכח תשלום, אין מקום לחיוב כספי בגין טענת תשלום.
מסקנה (חלוקת רכוש)
לאור האמור, בית הדין דוחה את דרישת האיש-הנתבע לקבל זכות כלשהי בדירה הרשומה ע"ש האישה-התובעת (הדירה בגילה) ושנקנתה על ידה טרם הנישואין.
פסיקת הוצאות משפט
כפי המפורט מעלה, עולה כי בתביעה זו לשיתוף ספציפי בדירה הרשומה ע"ש התובעת, הטריח הנתבע את התובעת לחינם וגרם לה הוצאות מיותרות, ואף את בית הדין הוא הטריח לחינם בתביעתו זו, שאין לה בסיס בהלכה או בחוק.
הדירה רשומה ע"ש התובעת, נקנתה על ידה עוד טרם נישואי הצדדים, אז מדוע סבור היה התובע שיש לו חלק בכך לאור סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון? אלא שכנראה הוא ניסה להיתלות בהחלטת בג"ץ המקנה שיתוף ספציפי במקרה מסוים, ולכן הגיש תביעתו זו, אך אף לאותה החלטת בג"ץ אין באמת קשר לנסיבות דנן. יתכן והתובע סבר "לנסות את מזלו" בהגשת תביעה זו, אך "על הדרך" הטריח לחינם את הצד השני וגרם לו הוצאות, ואף הטריח לחינם את בית הדין.
וכבר רשמנו אף בהחלטת בית הדין מיום 18.7.23:
בית הדין התרה לאפשרות לפסיקת הוצאות אם יסבור שהתביעה של הנתבע לשיתוף ספציפי בדירת התובעת היא תביעת סרק.
אף התובעת, בסיכומיה, מבקשת לחייב את הנתבע ב"הוצאות גבוהות" לאור ניהול הליך זה.
ובכן, לאור כל האמור ולאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין מחייב את הנתבע שפרטיו מעלה, בהוצאות משפט לטובת התובעת שפרטיה מעלה בסך 20,000 (עשרים אלף) ש"ח, לתשלום בתוך 60 יום מהיום (ימי החירום במניין הימים, שהרי מסתבר שאת התשלומים לייצוג שלה התובעת כבר שילמה).
בנוסף, בית הדין מחייב את הנתבע שפרטיו מעלה בהוצאות משפט נוספות לטובת אוצר המדינה. מן הראוי היה לחייבו בהוצאות משמעותיות גם כן לטובת אוצר המדינה, בשל ההליך המיותר שהטריח את המערכת רבות, ואולם ואך לפנים משורת הדין בית הדין מחליט לחייב אותו רק בסך 2000 (אלפיים) ש"ח.
העתק החלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות, לגבייה מיידית.
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ט"ז בכסלו התשפ"ד (29/11/2023).
הרב יצחק אושינסקי – אב"ד הרב מאיר קאהן הרב יעקב מ' שטיינהויז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה