ביורק נ' ג'רוזלם פוסט בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים, אשר התובע זכאי להם, לטענתו, לאור קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

רקע

התובע שימש כסוכן מכירות בשירות העיתון "ג'רוזלם פוסט" ותפקידו היה למכור מודעות פרסומת עבור הנתבעת (להלן: "העיתון" / "הנתבעת"). ההתקשרות בין הצדדים הייתה ארוכת שנים, ונמשכה למעשה עד להגשת התביעה.

התקופה בה שימש התובע בתפקידו כסוכן מכירות נחלקת לשתיים; התקופה שעד ליום 31/7/2005, והתקופה שממועד זה ועד עובר להגשת התביעה. אין מחלוקת כי בשתי התקופות התקשרו התובע והנתבעת, במתכונות שונות לכאורה.

כמו כן, אין חולק כי תקופת ההתקשרות הראשונה הסתיימה ביוזמת הנתבעת, במכתב מיום 20/7/2005, לפיו ההתקשרות בין הצדדים תסתיים ביום 31/7/2005 (נספח א' לכתב התביעה, להלן: "הודעת סיום ההתקשרות").

בבסיס תובענה זו עומדת הטענה כי בגין תקופת ההתקשרות הראשונה – דהיינו, התקופה שעד ליום 31/7/2005 – זכאי התובע לפיצויי פיטורים, שכן עד לאותו מועד היחסים בין הצדדים היו במתכונת של יחסי עובד-מעביד, כך לגישתו.

יובהר כי התובע אינו טוען לקיומם של יחסי עובד-מעביד לאחר ה-31/7/2005. הצדדים מסכימים כי בשלב זה הוצעו לתובע שתי אלטרנטיבות; לשמש כעובד, או ליתן את אותם השירותים לנתבעת כמשרד פרסום עצמאי. לכל אחת מן ההצעות השכר שבצדה – כאשר שכרו כעובד יהיה נמוך מהתשלום שיקבל כנותן שירותים עצמאי (נספחים ב'-ג' לכתב התביעה). התובע אינו מכחיש כי בשלב זה בחר באפשרות של מתן שירותים כמשרד פרסום עצמאי, ודחה את ההצעה לשמש כעובד הנתבעת.

השאלות המרכזיות שבמחלוקת הינן, האם בין התובע לנתבעת שררו יחסי עובד-מעביד בתקופת ההתקשרות הראשונה, או שמא מלכתחילה מדובר היה בנותן שירותים עצמאי – כפי שנרשם התובע בפני רשויות המס. ככל שיוכר התובע כעובד הזכאי לפיצויי פיטורים, נשאלת השאלה האם קמה לנתבעת זכות לקיזוז בנסיבות העניין.

בשולי הדברים יצוין כי לכתחילה התובע דרש גם פיצויי הלנה, אולם ויתר על תביעתו ברכיב זה במסגרת הדיון שנערך ביום 13/9/11.

טענות הצדדים

התובע טוען כי החל לעבוד בשירותי הנתבעת ביום 1/3/1986, בעקבות פרסום של מודעת דרושים, אשר מנוסחה למד כי הנתבעת מחפשת אחר עובד. לטענתו בחודשי עבודתו הראשונים הגדירה הנתבעת את שכרו כשכר סופרים. לאחר מכן נשלח על ידי הממונים עליו להירשם ברשויות המס. לדבריו מאחר והוא עולה חדש מארצות הברית, שם נהוג כדבר שבשגרה להירשם אצל שלטונות המס, לא ראה בכך דבר חריג, המשליך על הסטטוס שלו כעובד.

התובע טוען כי לא הייתה לו כוונה או רצון להיות עצמאי, ומהותית אף לא תפקד בפועל כעצמאי במסגרת ההתקשרות הראשונה עם הנתבעת. לטענתו, הנתבעת הייתה מעורבת עד מאוד בפרטי ביצוע עבודתו והוא היה נתון לפיקוחה. הוא השתלב בפעילות הנתבעת, והיווה חלק מהמערך הארגוני של מחלקת הפרסום של העיתון. התחומים בהם עסק – מכירת שטחי פרסום ולעתים אף מכירת מנויים – הם מקורות ההכנסה העיקריים של העיתון, ולפיכך מהווים חלק אינטגרלי מפעילותו. בנוסף לכך, התמשכות ורציפות הקשר בינו ובין הנתבעת, לצד העובדה שהתובע היה תלוי כלכלית בתובעת, והיא הייתה מקור הכנסתו העיקרי – מעידים על כך שהתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

לטענת התובע, אמנם ניהל עסק משלו, אך הדבר נעשה במקביל להיותו עובד של הנתבעת. העיסוק החיצוני שלו, במסגרתו פרסם מודעות של לקוחות הנתבעת גם בעיתונים אחרים, היה מצומצם בהיקפו, והיווה חלק קטן מהכנסותיו. בנוסף לכך, הדבר נעשה באישור הממונים עליו מטעם הנתבעת, מתוך הנחה כי הדבר יהדק את הקשר של הלקוחות עם הנתבעת (ועם התובע – כנציגה), ויוביל להגברת אמון הלקוחות בנתבעת.

לטענת התובע, עד ליום 31/7/2005 שימש כעובד של הנתבעת, ולמראית עין כמשרד פרסום עצמאי. לאחר מועד זה אכן התקשר עם הנתבעת כמשרד עצמאי, ובהתאם חלו שינויים כאלו ואחרים באופי ההתקשרות ביניהם. לטענתו, נשללה ממנו האפשרות להשתמש במשרדיה של הנתבעת ובאמצעים שהעמידה לרשותו קודם לכן. כמו כן, התשלום עבור המודעות הועבר מעתה לחשבונו של התובע, ולא לחשבון העיתון, ולפיכך הסיכון שהלקוח לא ישלם עבור הפרסום הוטל עליו.

הנתבעת טוענת מנגד, להעדר קיומם של יחסי עובד-מעביד. לגישתה, התובע לא פוטר מעבודתו, אלא לכל היותר חל שינוי מסוים במתכונת ההתקשרות עמו. בנוסף, אין שוני מהותי בין אופי ההתקשרות עם התובע לפני המועד האמור ולאחריו. ההבדלים עליהם מצביע התובע נובעים משינויים ארגוניים ומהסדרת נהלי עבודה תקינים, אשר הונהגו על ידי ההנהלה החדשה, לאחר חילופי הבעלות בנתבעת בשנת 2004. ההבדל המרכזי הוא שהחל משנת 2005, בעקבות שינויים ארגוניים, הפסיקה הנתבעת להעמיד לרשות משרדי הפרסום את האפשרות להשתמש במשרדיה, ולחלקם הוצע לעבור למתכונת של יחסי עבודה, ולשמש כעובדים מן השורה. מלכתחילה אפשרו את הדבר למשרדי הפרסום השונים, כדי לתמרץ אותם להגדיל את הקצאת הפרסומות לנתבעת, על חשבון פרסום בכלי תקשורת מתחרים. אך גם כאשר הנתבעת אפשרה זאת, לא היה בכך כדי להגביל את אותם המשרדים בעבודתם מול כלי תקשורת אחרים, או כדי לחייב אותם לספק תפוקה בכמות כלשהי לטובת הנתבעת.

הנתבעת מדגישה כי התובע הוא בעלים של משרד פרסום, אשר נתן שירותי פרסום לעיתונים ומשתמשים שונים מלבד הנתבעת, וכך היה מאז ומתמיד. ככזה, לא היה התובע נתון לפיקוחה ולמרותה של הנתבעת, אלא היה אדון לזמנו. העובדה שהתובע פעל לפרסום מודעות גם באמצעי תקשורת מתחרים (גם בתקופה שקדמה למועד סיום ההתקשרות) מעידה כי אין המדובר בעובד של הנתבעת, וכי הלקוחות בהם טיפל היו לקוחותיו, ולא לקוחות של הנתבעת. כבעל עסק עצמאי, נשא התובע בסיכון של העדר הכנסות, במקרה שלא יצליח לגייס מודעות פרסום, וכן בסיכון הכרוך בהוצאות הגבוהות שהוציא – כפי שדיווח לרשויות המס. כמו כן היא טוענת כי דפוס ההתקשרות נבחר על ידי התובע, ומשרת את מטרותיו בעניין החזר הוצאות מרשויות המס.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע מושתק מלטעון לקיומם של יחסי עובד-מעביד ולזכויות הנובעות מכך, לאור חוסר תום לב קיצוני מצדו, שעה שהוא מסתייע בייעוץ משפטי מאז שנת 1991 ולטענתה מודע לזכויותיו, אך בוחר שלא להעלות טענות כלפי הנתבעת לאורך השנים, או לבקש את הסדרת יחסי העבודה. לטענת הנתבעת, התובע מבקש ליהנות מכל העולמות – מהטבות המס להן זכה לאורך השנים מחד, ומהכרה בו כיום כעובד, מאידך.

לטענת הנתבעת, התמורה שקיבל התובע גבוהה באופן ניכר מהתמורה שהייתה משולמת לו אילו היה עובד שכיר, ואילו התקשרותו עם הנתבעת הייתה במתכונת של יחסי עובד-מעביד היה שכרו נמוך משמעותית. במקביל, התובע נהנה מהטבות מס ומיכולתו לקזז הוצאות שונות מהתמורה שהשתלמה לו – ובכך הגדיל את שכרו אף יותר, באופן שלא היה אפשרי לו היה עובד.

הנתבעת טוענת כי גם אם ייקבע שמדובר בעובד, הרי שיש לחשב את פיצויי הפיטורים על פי השכר האלטרנטיבי שהיה משולם לו, אילו הועסק כעובד. כמו כן, יש לקזז ולהשיב תשלומים ששולמו לתובע ביתר, לעומת התמורה שהייתה משולמת לו כעובד שכיר.