לפני תביעה של בעל להפחתת /ביטול דמי מזונות אישה, שנפסקו בפסק דין, כאשר טרם ניתן פסק דין המחייב בגירושין; בני הזוג משתייכים לבני העדה הנוצרית היוונית-אורתודוקסית.
רקע עובדתי וההליכים
- התובע והנתבעת(להלן : האיש והאישה) , הינם בני זוג נוצרים בני העדה יוונית אורתודוקסית, נישאו זל"ז בתאריך 27/12/98 ומנישואין אלה נולדה להם בתם הקטינה "כ'" ילידת 13/1/2000.
- חיי הנישואין עלו על השרטון, ובתאריך 9/9/2002 עזב האיש את הבית המגורים, ומאז חיים בני הזוג בנפרד, כאשר כל אחד מטיל את האשמה לכך לעבר השני.
- בתאריך 28/9/02 הגיש האיש תביעת "טאעה-ציות" כנגד האישה בבית הדין הכנסייתי ב- XXX.
בתאריך 25/7/03 נתן בית הדין הכנסייתי ב- XXX החלטה בה הורה על חזרת בני הזוג לבית הזוגיות. אולם בפועל בני הזוג לא חזרו לחיים משותפים, כאשר כל צד מפרש את החלטת בית הדין בצורה שונה ומטיל האשמה לעבר השני.
- בתאריך 3/8/03 הגישה האישה תביעה למזונות עבורה ועבור בתה הקטינה/ תמש 7941/02; בית המשפט (כבוד השופטת דאז מרים רבס) נתן בתאריך 11/2/07 פסק דין לפיו, חייב את האיש לשלם לאישה, מזונות בסך 2000 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ועד למועד פקיעת הנישואין.
כן הורה לאיש לשלם למזונות הקטינה סך של 1800 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ואילך. בנוסף חייב את האיש במחצית ההוצאות החריגות שאינן מכוסות ע"י ביטוח בריאותי ממלכתי ובמחצית עלות החוגים בהם משתתפת הקטינה; כאשר סכום המזונות הנו מעבר לקצבת הילדים המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינה ותשולם לידי האישה.
- בתאריך 1/2/2012 הגיש האיש תביעה להפחתת דמי המזונות דנן, בה עתר להפחית את דמי המזונות שנקבעו בפסק דין מיום 11/2/07 בתמש 7941/02 לעיל; הנתבעות הגישו כתב הגנה במסגרתו ביקשו לדחות את התביעה נגדם.
בדיון מיום 10/10/12 בפני כב' השופט ג'יוסי, מסרו ב"כ הצדדים כי מקובלת עליהם המלצת בית המשפט שהתובע יתקן את כתב תביעתו, יפרט באופן ברור מהן העילות המזכות אותו בביטול מזונות או הפחתתם וזאת ביחס לכל אחת מבעלות הדין-הנתבעות.
כן הצדדים הגיעו להסכמות בעניין הקטינה.
בית המשפט אשר הסכמות הצדדים. כן בית המשפט הורה על הגשת כתבי תביעה והגנה מתוקנים.
- וכך היה, ב4/2013 הגיש האיש כתב תביעה מתוקן; הוא עתר להורות כדלקמן:
א. ביטול חיוב האיש במזונות האישה, תוך חיוב משמעותי בהוצאות המשפט.
ב. הקטנת דמי מזונות וזאת בהתחשב בנסיבות של האישה כמפורט שם;
ג. האיש הוסיף, כי הוא נכון להמשיך לשלם את דמי המזונות של הקטינה.
הנתבעות הגישו כתב הגנה מתוקן מטעמן; הן שוב ביקשו לדחות את התביעה נגדם.
- בהמשך, בפתח הדיון מיום 26/1/2015 הודיעו ב"כ הצדדים כי מוסכם עליהם כי הדיון יתנהל לעניין הפחתת או ביטול מזונות האישה, התובע חוזר בו מהתביעה לביטול או להפחתת מזונות הקטינה (ראה לענין זה גם דברי ב"כ התובע בדיון 30/6/14).
כך למעשה, השאלה הדרושה להכרעה כאן הינה בעניין הפחתת ו/או ביטול דמי מזונות האישה; משכך אין להתייחס לטענות הצדדים בעניין הקטינה.
טענות הצדדים
- תחילה יש לציין כי שני הצדדים כאחד, לא הציגו את טענותיהם בצורה בהירה, סדורה, ראויה ונאותה, דבר שהקשה על בירור טענות הצדדים; יחד עם זאת, אציין להלן את טענותיהם העיקריות של כל צד (כפי שעולים מכתבי טענותיהם, תצהיריהם, עדותם וסיכומיהם):
- האיש עותר להורות על ביטול חיוב במזונות האישה, ולחילופין להפחתתם. וזאת בשל שינוי נסיבות שנוצר מאז פסק הדין, במישור מצבם הכלכלי של הצדדים, וגם במישור מערכת היחסים ביניהם:
א. לאישה ישנה הכנסה גבוהה, המספקת את כל צרכיה;
ב. מצבו הכלכלי של האיש קשה ויכולת השתכרותו מועטה נוכח מצבו הבריאותי;
ג. האישה סירבה מאז 2002 לחיות עם האיש תחת קורת אחת, והם חיים בנפרד ובפירוד ממושך מזה למעלה מ- 13 שנים, כאשר האישה עצמה אינה רוצה באיש ואינה רוצה לחיות אתו. וכיום היא גם סרבנית גט, הגם שהוא פתח בחיים חדשים עם אישה אחרת; כאשר בנסיבות אלה, דרישת האישה להמשך חיוב במזונותיה, אינה צודקת.
ב"כ האיש סומך ידו על הוראות פרשנות הוראות הדין האישי הנוצרי -החוק הביזנטי, במטריה של כללי הדין הכללי ובתוך זה כללי צדק ושוויון, תוך השוואה מדין היהודי, כאשר הוא מפנה לפסיקה של בית המשפט לענייני משפחה.
- האישה מתנגדת בתוקף לטענות האיש ומבקשת לדחות את התביעה;
א. על פי הדין האישי הנוצרי, זכות האישה למזונות שרירה וקיימת; אין עדיין פסק דין מטעם בית הדין הכנסייתי המחייב בגירושין, כאשר האיש אף לא פנה בבקשה למתן החלטה בעניין זה; האישה נשארה בבית הזוגיות והמתינה לשובו של האיש ולא נישאה לאחר, אך האיש וחרף החלטת בית הדין הכנסייתי המורה לו לחזור לאחר שעזב, לא חזר על אף ניסיונות הפיוס הרציניים מצידה; האישה היום מעוניינת לחזור לחיות ביחד עם האיש ואינה רוצה בגירושין.
ב. על פי הדין האישי הנוצרי, הכנסות האישה הינם שלה ואין לאיש זכות בהם ואין להתחשב בהם בעת פסיקת מזונותיה.
ג. לשיטת ב"כ האישה, אין לתת פרשנות אחרת לדין הנוצרי, כפי שעושה ב"כ האיש;
ד. לדידו של ב"כ האישה, אין ללמוד ולהקיש מדין היהודי למקרה דנן, והפסיקה בעניין זה אינה רלוונטית.
ה. בכל מקרה, האיש לא הוכיח שינוי נסיבות מהותי המצדיק התערבות בדמי המזונות שנפסקו; האיש לא הוכיח שינוי נסיבות במצבה הכלכלי של האישה בוודאי לא לטובה; להפך מצבה הכלכלי קשה כאשר הכנסתה אינה מספקת את צרכיה והוצאותיה. האיש לא הוכיח שינוי במצבו הכלכלי כאשר הוא ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה, והכנסתו עומדת על סך מעל 7220 ₪.
ו. לשיטת ב"כ האישה, עקרונות הצדק והשוויון מחייבים דווקא, אי שינוי דמי מזונות האישה.
על המדוכה
- האם בנסיבות מקרה דנן, ניתן להפחית/לבטל חיוב בעל בדמי מזונות שנפסקו לאישה נוצרייה, יוונית אורתודוקסית, כאשר בני הזוג חיים בנפרד ופירוד ממושך מאז 2002, אם כי טרם ניתן פסק דין של בית דין כנסייתי המחייב בגירושין?
בשאלה זו שזורה שאלה אחרת : האם ניתן להתחשב בהכנסות אישה נוצרייה על פי הדין האישי הנוצרי בעת פסיקת דמי מזונותיה?
דיון והכרעה
- לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את עדויותיהם ועיינתי בכלל חומר הראיות שהובא בפני , הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות ספציפיות של מקרה דנן, יש להורות על ביטול חיוב האיש במזונות האישה וזאת מהנימוקים הבאים.
ביטול חיוב נוכח הכנסות האישה
- במועד פסק הדין(תמ"ש 7941/02) , 11/2/2007 ולטענת האישה עצמה שם (סעיף 3.6 לפסק הדין), היא עובדת כ- XXX ומשתכרת סך של כ 2200 ₪ בממוצע, אינה עובדת קבועה ומשרתה אינה מלאה בשל הצורך להיות זמינה לבתה ולטיפולה.
האיש מאידך טען שם כי לאישה יש יכולת לעבוד במשרה מלאה וטען להחלת הכלל "צאי מעשה ידך במזונותיך" (עמ' 7 לפסק הדין).
בית המשפט בפסק דינו, לא הכריע בטענות אלה כאשר קבע דאז כי לפי הדין האישי האורתודוקסי אין לבעל זכות בכספי האישה והיא יכולה לנהוג בהם כרצונה.
- בחלוף שמונה שנים מאז פסק הדין , במסגרת תביעה דנן, עולה שוב שאלת הכנסות האישה וכושר השתכרותה, והאם על פי הדין הנוצרי החל על בני הזוג כאן, ניתן להתחשב בהכנסת האישה כשדנים בשאלת מזונות האישה. כאשר לשיטת האיש כן אפשר וכי בשל הכנסתה הטובה של האישה כיום אין מקום להוסיף ולהמשיך בחיובו במזונות, ואילו לשיטת האישה, אין להתחשב בהכנסותיה לעניין פסיקת המזונות.
- במחלוקת זו דומני, כי הדין עם האיש, כך שניתן להתחשב בהכנסות אישה לעניין פסיקת מזונותיה.
תחילה אציין כי אני ערה לקביעות פסק הדין בשאלה זו. אולם עם כל הכבוד, איני מסכימה לכך היום, כאשר וכפי שניווכח להלן, נמצא כי לפי הפסיקה המאוחרת ,בנסיבות מסוימות, כן ניתן להתחשב בהכנסת האישה הנוצרייה לצורך פסיקת מזונותיה. והכל כפי שיפורט להלן.
- לפי סעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) 1959, "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו";
במקרה דנן, מדובר בבני זוגי בני העדה הנוצרית יוונית-אורתודוקסית, ויש לקבוע את הזכאות למזונות אישה מכוח הדין האישי. מדובר בעדה מוכרת והדין האישי החל עליה הוא הדין הנוצרי מכוח חוק המשפחה הביזנטי.
החוק הביזנטי- مجموع قانون العله البيزنطي
- בחוק המשפחה הביזנטי של העדה האורתודוקסית (בתרגום ישיר ע"י בית המשפט) נמצא מספר סעיפים הדנים בחובת המזונות.
אתייחס להלן לסעיפים הרלוואנטיים למקרה שלנו.
مجموع قانون العاءله البيزنطي- الخاص بالطاءفه الارثوذكسيه المعمل به في البطريركيه المسكونيه
"في الفصل الثامن
في نتاءج الزواج
-اولا بالنسبه الى الزوجين
الماده ١٢٥ :الرجل هو راس العاءله ويحبرعليه ان يقوم باعلاله الزوجه على قدر طاقته الماليه ومقامه في الهيءه الاجتماعيه ,ما دام الزواج مرعيا،الا اذا تركت المراه بيتالزوج بدون سبب معقول وابت ان ترجع اليه
الماده ١٢٩: الزوجه تجبر على اعاله زوجها الباءس
......
ثالثا- في نتاءج الزواج بالنسبه الى مقتنيات الزوجين
الماده ١٤١ كل ما للزوجه فهو للزوج الى ان يثبت عكس ذلك
الماده ١٤٢ كل ما تكتسبه الزوجه بجدها واجتهادها عدا اعمالها البيتيه فهو لها تماما
ובתרגום לעברית:
בפרק 8 לחוק המשפחה הביזנטי "בתוצאות הנישואין" :
ראשית - "בעניין בין בני הזוג"
סעיף 125 לחוק קובע: " הגבר הוא ראש המשפחה ועליו לפרנס את אשתו בהתאם ליכולתו ולמעמדו החברתי כל עוד הנישואין בתוקף, אלא אם עזבה האישה את הבית ללא סיבה סבירה וסירבה לחזור אליו ".
סעיף 129 קובע: " האישה מחויבת לזון את בעלה העלוב".
שנית ........
שלישית - "תוצאות הנישואין בקשר לרכוש בני הזוג"-
סעיף 137 קובע כי : "שיעור המזונות ייקבע לפי צרכי הזכאי ויכולת הכספית של החייב".
סעיף 141 קובע כי : "כל מה שיש לאישה הוא של הבעל אלא אם הוכח אחרת,.
סעיף 142 קובע כי: " כל מה שמרוויחה האישה בעבדותה ובמאמצה , מלבד עבודתה בבית, הוא שלה בלבד".
الجزء التاسع
الفصل الثاني
في الاعاله
الماده ٢٣٧: الاعاله هي فرض على فريق نا وحق لفريق اخر،يطالب به الفريق الول ان يدفع مبلغا من النقود بالنسبه الى ماليته ومقامه فى الهيءه الاجتماعيه لاسكان الفريق الثاني وكسوته وصيانته وتهذيبه وتربيته
الماده ٢٣٨: الاشخاص المجبرون بموجب القانون على القيام بالاعاله هم-ازوج فانه يلتزم ان يعبل الزوجه في مده الزواج،والاب وبصوره استثناءيه الام الغنيه والاولاد والاسلاف على الاطلاق والم الطبيعيه ووالد الام
الماده ٢٣٩: الاشخاص اللذين لهم حقرفي طلب اعاله هم-
اولا ;الزوجه فانها تطلب الاعاله من زوجها حسب القانون والزوج الفقير فانه يحق له ان يطلب الاعاله منزوجته الغنيه،وذلك بصوره استثناءيه
.....
الماده ٢٤٠: مده الاعاله ومقدارها تقررهما المحكمه بالنسبه الى ماليه المجبر على الاعاله.ومن ثم فالاعاله قابله التغيير على حسب الظروف
ובתרגום לעברית- בפרק תשיעי- חלק שני של החוק, הדן במזונות:
סעיף 237 לחוק הבזינטי מגדיר מהי "אעאלה"- מזונות, תוך קביעת החבות ומרכיבי המזונות, כך .
" אעלה" היא חובתו של צד אחד וזכותו של הצד האחר הדורש מהצד הראשון לשלם כסף בהתאם ליכולת הכספית ומעמדו החברתי לממן מדור הצד השני, הלבשתו, השמירה עליו חינוכו וגידולו".
סעיף 238 לחוק הביזנטי הקובע: "האנשים המחויבים בהתאם לחוק בתשלום מזונות הם: הבעל החייב במזונות אשתו בתקופת הנישואין, והאב ובאופן חריג האם העשירה, הילדים והצאצאים בכלל , האם הביולוגית ואביה של האם הביולוגית".
בהתאם לסעיף 239 לחוק הביזנטי הזכאים למזונות הם: "ראשית האישה זכאית לבקש מזונות מבעלה לפי החוק. הבעל העני זכאי לדרוש מאשתו העשירה וזאת באופן חריג".
סעיף 240 : תקופת המזונות וסכום המזונות ייקבעו על ידי בית המשפט לפי יכולת החייב , כאשר זו נתונה לשינוי לפי הנסיבות.
- הנה כי כן: בחינת ההוראות הרלוונטיות לחוק הביזנטי מעלה, כי הוראת סעיף 142 לפיה, כל הכנסותיה של האישה שלה בלבד, בה תולה יהבו ב"כ האישה, נמצאת בפרק "תוצאות הנישואין", חלק 3 " תוצאות הנישואין בקשר לרכוש בני הזוג" לחוק , זאת להבדיל מפרק הנפרד הדן ב"מזונות". ולא בכדי.
רוצה לומר, כי לגישתי, הוראת סעיף 142 לחוק, מתייחסת למישור הרכושי בין בני הזוג , והיא בגדר סייג להוראת סעיף 141 לחוק הביזנטי הקובע כי רכוש האישה הינו של האיש. לאמור; הוראה זו אינה מתייחסת לשאלת המזונות, כאשר לשונה הפשוטה של הוראה זו, אינה קובעת כל הוראה המונעת התחשבות בהכנסות האישה לצורך פסיקת מזונותיה. ואין להוסיף לה את מה שאין בה.
בכל מקרה לא מצאתי בחוק הביזנטי גם לא בפרק הדן במזונות, הוראה ישירה מפורשת ועצמאית המונעת התחשבות בהכנסות האישה לצורך פסיקת מזונותיה.
- לא רק זאת, לדידי, הטיעון והפרשנות שנותן ב"כ האישה לסעיף 142 לחוק הביזנטי הנ"ל כי אינו מאפשר להתחשב בהכנסות האישה לצורך פסיקת מזונותיה, מביא לתוצאה שאינה מתיישבת עם עקרונות המשפט הישראלי המאפשרת זאת, ומשכך יש לנסות להתאים את הוראות הדין האישי באופן שלא תהיה סתירה בין שני דינים אלה.
לעניין זה ראה קביעת כב' השופטת שטמר-אב"ד- מבית משפט המחוזי בעמ"ש 18762-04-12 פלונית נ' אלמוני, שם דנה גם בשאלה זו ביחס לאישה שדתה קתולית-יוונית, והשיבה בחיוב לשאלה אם ניתן להתחשב בהכנסות אישה בקביעת מזונותיה , וציינה. "פרשנות זו מתיישבת עם הלך הרוח בפסיקה לפיו במקרים מסוימים בהן התוצאה של החלת הדין האישי אינן מתיישבות עם עקרונות המשפט הישראלי, יש לנסות ולהתאים את הוראות הדין האישי באופן בו לא תהיה סתירה בין שני הדינים ((ראה ע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון,פ"ד נא(2) 577, 580 (1995))".
- לגישתי ,יש לפרש את החיובים עלפי הדין האישי הנוצרי באספקלריה רחבה של כללי הדין הכללי ובתוך זה חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", ערכי החירות, השוויון והצדק, וכללי תום הלב.
א. סעיף 238 וסעיף 239 רישא לפרק המזונות של החוק הביזנטי קובע הכלל בדבר חובת הבעל לזון את אשתו בתקופת הנישואין, מנגד הסיפא של סעיף 239 לחוק הביזנטי קובע כמקרה חריג בו חובת האישה "העשירה" לזון את בעלה "העני", וגם הוראת סעיף 129 בפרק "תוצאות הנישואין" חלק 1 בקשר לבני הזוג, מחייב אישה לזון את בעלה העלוב";
ב. פרשנות ראויה להוראות סעיפים אלה ולתכליתם במכלול אחד, מאפשרת התחשבות בהכנסת האישה בשאלת פסיקת מזונותיה:
פרשנות זו מתחייבת מעקרונות של צדק, הדדיות, הגינות ושוויון. כאמור הזכות למזונות אישה נובעת ממוסד הנישואין. הנישואין מטילים חובות וזכויות הדדיות של בני הזוג אחד כלפי השני, כאשר התא המשפחתי מתנהל ברגיל תוך שותפות ותרומה הדדית של כל אחד מבני הזוג לטובת המשפחה המשותפת. במצב זה, וכאשר לימים מערכת היחסים מתערערת בין בני הזוג, אין זה צודק ואין זה הגיוני "לשחרר" את האישה מכל חובה כלפי בעלה מחד, אך כן להשאיר לה רק זכויות; פרשנות גורפת כי אין מתחשבים כלל בהכנסות האישה, מחטיאה את תכלית ומטרת החוק.
פרשנות המאפשרת התחשבות בהכנסת האישה, הולמת ומתיישבת עם "התא המשפחתי המודרני" של היום; היחסים בין בני הזוג, אינם קופאים על שמריהם. עם שינוי העתים, משתנים גם התפיסות החברתיות, אורחות החיים, צורכי הציבור וכיוצ"ב. וכך גם חלוקת התפקידים המסורתית בין בני הזוג בתוך המשפחה בחלוף השנים, זו הלכה והשתנתה וכיום נמצא האישה, כמו האיש, עובדת ותורמת, גם כלכלית- לטובת המשפחה; דבר זה משליך במידה מסוימת גם על החובות מכוח הדין האישי; פרשנות אחרת, תהיה פרשנות בלתי סבירה, מכרסמת בתחושת השוויון ותום הלב, מתעלמת מהמציאות והתמורות החברתיות והכלכליות בחלוקת התפקידים שחלו במשפחה המודרנית .
כן פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם עקרון השוויון ושמירת האיזון בין המתדיינים השונים; פרשנות לפיה מתחשבים גם בהכנסת האישה הנוצרייה, בדומה לנהוג גם בדתות האחרות כמו בעניין מזונות אישה יהודייה (שם עולה שאלת "מעשה ידיה תחת מזונותיה") תביא לאחידות בתוצאה של מתדיינים בעלי דתות שונות, הפונים לבית המשפט ומבקשים אותו סעד (לענין זה ראה תמ"ש 9210/07 פלונית נ' לפנוי).
ג. נמצא פסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה שהתייחסה כבר לסוגיית התחשבות בהכנסת אישה נוצרייה –יוונית- אורתודוקסית ,בבשא (קריות)1417/08 א.ל. נ' א.י. של כב' השופט מאזן (ראה גם תמש 35053/04 של כב' השופטת ורדה פלאוט; תמ"ש 9210/07 פלונית נ' פלוני).
כן, בית כב' השופטת שטמר-אב"ד- מבית משפט המחוזי בעמ"ש 18762-04-12 פלונית נ' אלמוני.
- לסיכום נקודה זו: בפסיקת מזונות אישה נוצרייה-יוונית אורתודוקסית, אכן ניתן להתחשב בהכנסותיה.
הכנסות האישה
- משהגעתי למסקנה כי ניתן להתחשב בהכנסות האישה לשם קביעת מזונותיה , יש להמשיך ולבחון האם לאישה הכנסה המספקת את צרכיה ?
א. בשאלה זו נחלקו הצדדים; לשיטת האיש, מצבה הכלכלי של האישה הינו טוב והינה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה ואף עולה על כושר השתכרותו הוא; מדובר באישה צעירה בעלת מספר תארים אקדמיים עובדת כXXX ומשתכרת סך של 9000 ₪ לחודש, יש לה הכנסה נוספת בסך של 3000 ₪, היא מחזיקה ברכב חדש מסוג גולף 2012, מדי שנה נוסעת פעם אחת לפחות לחו"ל. היא בחרה לשכור דירה בסך 400$ לחודש.. להוכחת הכנסותיה מפנה האיש לתדפיס חשבון האישה משנת 2010 (צורף לתביעתו).
ב. לשיטת האישה, מאז פסק הדין בעניין המזונות, לא חל שינוי במצבה הכלכלי, בוודאי לא לטובה, להפך ההוצאות רק הוסיפו וגדלו. לשיטתה, בעבר עבדה בשתי עבודות אולם מאז 6/2012 היא עובדת רק כXXX . אולם הכנסתה אינה מספקת אותה בשים לב להוצאותיה הרבות, הגם שהיא מקבלת עזרה מאביה . כן לשיטת האישה, הוצאותיה רבות גם כתוצאה מכך שהאיש אינו מקיים את הסדרי הראייה עם בתם הקטינה כסדרם ואינו משלם מזונותיה מזה שנים ואילו מזונות האישה לא שילם כלל .
- בחינת נתוניה האישיים של האישה והעובדות הקשורות במהלך חייה ובהתנהלותה בהתאם לראיות שהובאו בפני , מעלים תמונה לפיה יש לה הכנסה טובה ואף כושר פוטנציאל גבוה:
א. האישה וכפי שטענה היא בעצמה בפני בית המשפט בהליך המזונות ( סעיף3.6 לפסק הדין) הינה בעלת תואר שני בסטטיסטיקה, בעלת תואר יועץ בכיר בניהול תיקי ניירות ערך, בעלת תואר ראשון בחינוך וסטטיסטיקה עם תעודת הוראה!
ב. האישה עובדת החל מ- 1/9/2002 כXXX ב- XXX ומשתכרת בממוצע סך של 10,000 ₪ (לאחר ניכויי חובה); לאישה יש הטבות וזכויות שונות כגון קופת גמל וקרן השתלמות, זאת כפי שעולה מתלושי השכר שצירפה לתצהיר בגין החודשים 5-9/2014.
ג. לשיטת האישה עצמה (סעיף 14 יד- טו להגנה מתוקן וסעיפים 30-31 לתצהירה) בעבר ועד ל6/2012 היא עבדה גם בעבודה נוספת, דבר שהתאפשר מבחינת שוק העבודה וגם בשל הצורך לכסות חובותיה בגין הליכים משפטיים וחלק משכר הלימוד שלה!; גרסה זו של האישה, הגם שלא נתמכה בכלום ובפרט בעניין מהות העבודה וגובה הכנסתה, הדבר רק מעיד על יכולת עבודה בשני מקומות עבודה וגם על יכולת ההשתכרות טובה.
ד. האישה לא הוכיחה את טענתה כי העובדה שהמשמורת של הקטינה נמצאת אצלה והאיש אינו מקיים הסדרי ראיה עם בתו , מונע ממנה לעבוד ,להתקדם להתפתח ;עובדה שהאישה כיום עובדת ומשתכרת סכומים לא מבוטלים ובממוצע סך של 10,000 ₪ לחודש. אמנם לבת יש מצב בריאותי מיוחד המצריך טיפול והוצאות מיוחדים, אולם האישה לא הוכיחה ולא פרטה מהו מצבה הבריאותי העדכני היום והאם יש צורך בעזרה צמודה או בהשגחה מתמדת או אינטנסיבית, זאת בשים לב לכך שבינתיים הבת גדלה והינה בת כ14.5 שנים כיום. בנוסף , לטענת האישה עצמה בעבר עד 6/2012 עבדה בשתי עבודות, כאשר גם אז, הבת הייתה במחיצתה והדבר לא "הגביל " אותה בעבודתה.
ה. בהתחשב בנתוניה האישיים המרשימים של האישה, כבעלת מספר תארים אקדמאיים, בהתחשב בניסיון העבר לפיו היא יכלה ועבדה בשני מקומות עבודה, כאשר כיום היא עובדת ומשתכרת סך של 10000 ₪, ובהיותה אישה צעירה (ילידת 9/6/67) הרי סביר להניח כי סיכוייה להמשיך לעבוד ולהתקדם בעבודתה, הינם טובים ואף גדולים.
מגורים ורכב
- האישה התגוררה בדירה שכורה ב- XXX כנגד דמי שכירות בסך של 400$. וזאת עד שנת 2012 אז עברה להתגורר בדירה מתחת לבית הוריה, השייכת לאביה; לדבריה מדובר בדירה קטנה, בת 2 חדרים (עדותה עמ'10 ש12-21).
האישה טענה כי המעבר להתגורר בדירה ששייכת להורים הינו עקב מצבה הכלכלי הקשה , כי גובה השכירות אצל ההורים הינו בסך של 2200 ₪ כולל הוצאות מדור אך לעת זו אינה משלמת הוצאות אלה לאביה וזה חוב מצטבר שתשלם לו בעתיד.
טענות אלה לא הוכחו ,לא הובאו ראיות ועדים בענין זה, והדבר נזקף לחובתה של התובעת.
- האישה הצהירה (סעיף39) כי היא משתמשת ברכב שרכש אביה והוא שנושא בכל עלויות החזר ההלוואה שנלקחה לרכישתו. כאשר בעדותה טענה כי מדובר בחוב מצטבר שצריכה להחזיר לאביה (עמ'10ש16-17); גם כאן האישה לא הביאה בדל ראיה שמדובר בחוב לאביה!
צרכים, הוצאות וחובות האישה
- כך גם גרסת האישה באשר להוצאותיה וחובותיה, נעדרת פירוט ראוי, ואינה מבוססת בראיות מספקות.
א. כפי שניתן להתרשם מטענות האישה, עיקר ההוצאות הנטענות הינן עבור הבת הקטינה ולא שלה, זאת בשים לב לכך שאנו דנים במזונות האישה ולא במזונות הקטינה; מה גם שלקטינה נפסקו כבר דמי מזונות שאמורים לכסות את צריכה.
ב. האישה לא טענה ולא פירטה את צרכיה האישיים ומן הסתם לא הוכיחה אותם.
ג. מלבד זאת, האישה טענה באופן כללי להוצאות רבות, מבלי לפרט אותן כדבעי ומבלי לתמוך אותם בראיות מוצקות.
-כך למשל טענה בכתב הגנה המתוקן לחוב ארנונה בסך 21745 ₪ (סעיף 23 א) וחוב לבית הספר בסך כ4000 ₪ (סעיף23ה) הגם שמדובר בהוצאה נטענת בגין הבת, אולם לא הביאה כל ראיה להוכחתם.
-האישה טענה גם ליתרת חובה בחשבונה בבנק יהב , על סך של מעל 22,000 ₪. אכן מדף חשבון הבנק של האישה מיום 5/10/14 (שצורף כנספח ד לתצהירה) עולה כי נכון ל2/10/14 יתרת החובה בחשבון עומדת על סך של 22769 ₪, כאשר לאישה ישנה מסגרת אשראי בסך 25,000 ₪; אולם עיון באותו דף חשבון מעלה, כי בתחילה ב 1/6/2014 החשבון היה ביתרת זכות של 1978 ₪, כאשר בהמשך הייתה משיכת מזומן בסך בס10,000 ₪ מ2/6/14, וכך חיובים נוספים בעיקר בגין כרטיסי אשראי , אך לא הובאו ראיות לעניין מהות ומטרת ההוצאה.
-האישה טענה לעיקולים בחשבון הבנק שלה פעם בשל אי תשלום ארנונה (סעיף 38 לתצהירה) ולראיה הפנתה למסמכי עיקול מטעם בנק יהב לעובדי מדינה מתאריך 9/3/14(נספח ג לתצהירה) מהם עולה כי נרשמו עיקולים על סכומים שונים בחשבון הבנק, אם כי העיקולים מבוטלים; ואילו בסיכומים (סעיף28) טענה האישה כי החשבון מעוקל בשל יתרת החובה אליה נקלעה, אם כי לא הביאה כל ראיה לכך.
- לסיכום, האישה לא גיבתה את גרסתה בעניין ההוצאות והחובות בראיות מוצקות ומספקות. יחד עם זאת, סביר להניח, כי לאישה ככל אדם, ישנן הוצאות מחיה ואישיות שוטפות. אך היא לא הוכיחה כי יש לה הוצאות מחייה סבירות מעבר להכנסתה המסתכמת בסך 10,000 ₪ נטו לחודש.
מצבו הכלכלי של האיש והכנסתו
- בהליך המזונות הקודם, טען האיש כי מצבו הכלכלי קשה, יכולתו הכלכלית מועטה, כאשר הוא עובד שכיר בחברה משפחתית בבעלות אביו החל מ2/2005 ומשכורתו החודשית הינה בסך 3500 ₪ (ראה עמ'6 לפסק הדין); בית המשפט דן והכריע בטענות האיש לעניין מצבו, שם לא קיבל את גרסתו לעניין הכנסתו מעבודתו אצל אביו ובסוף העמיד את השתכרותו על סך של 7000 ₪ לחודש (עמ'14 לפסק הדין)
- כיום, טוען האיש בגדרי תביעה דנן, שוב כי מצבו הכלכלי קשה, דבר המצדיק ביטול/הפחתת מזונות האישה.
לשיטת האיש, מצבו הכלכלי קשה, כאשר נוכח מצבו הבריאותי ההולך ומתדרדר, כושר השתכרותו נפגע, והוא עובד כיום באותה חברה של אביו אך באופן מקוטע ואין לו מקור הכנסה אחר, נתמך ונעזר בבני משפחתו. אין לו חסכונות ואין לו רכוש.
האישה אינה מסכימה לטענות האיש; לשיטתה, קביעות בית המשפט במסגרת פסק הדין לעניין הכנסת האיש, תקפות גם היום שכן הוא עדיין עובד באותה עבודה, אחרת עליו להוכיח "שינוי" בהכנסותיו (סעיף33 לתצהיר); האישה מוסיפה כי בחודשים 1-11/2011 , בשים לב לטענותיו בענין מצבו הבריאותי גם, הכנסתו עמדה על סך של 7220 ₪ המורכבים מסך 3820 ₪ וסך 3400 ₪ קצבה שקיבל מהביטוח לאומי; כאשר בסיכומיה טענה האישה כי הכנסת האיש הינה מעל 7220 ₪; האישה מוצאת אינדיקציה ליכולתו הכלכלית של האיש גם בכך שהוא לטענתה רכש רכב חדש מסוג "רנו קנגו"(סעיף32 לתצהיר) וכי שילם דמי שכירות מראש ובמזומן(סעיף41 לתצהירׂׂ).
- לאחר שבחנתי כלל הראיות באתי לכלל מסקנה כי האיש לא הוכיח ירידה בכושר ובפוטנציאל ההשתכרות שלו.
א. האיש לא מסר גרסה מלאה וברורה במקשה אחת, וניכר היה כי מנסה להמעיט ולגמד ביכולתו הכלכלית, ולהציג את עצמו כאדם חולה ודל אמצעים.
האיש הצהיר כי הוא עבד כשכיר בחברת "XXX " בשכר מינימום משנת 2005 עד 2011, כאשר בחודש 7/2011 עבר התקף לב ועל רקע זאת, הוא פוטר מעבודתו; האיש צירף לתביעתו מכתב מטעם החברה מתאריך 1/10/2011 בדבר סיום עבודתו בחברה החל מ1/11/2011; האיש הוסיף והצהיר כי מצבו הבריאותי הולך ומתדרדר, הוא נושא "קפיץ ארוך" והדבר מגביל אותו .
אולם בחקירתו בעניין זה התברר כי הוא כן עבד אחרי שנת 2011. לדבריו הוא עובד כיום באותה חברה השייכת לאביו בן ה80 שנים ומשתכר סך של 1600-1800 ₪ (עמ'5ש19-20)
אך לדבריו עד היום אינו עובד ברציפות ובאופן סדיר אלא מתי שהוא יכול (עמ'5 ש23-28). ובסיכומיו טען (סעיף21) כי הוא מתקיים מהכנסה מזדמנת בהתאם למצבו הבריאותי וכושר עבודתו באותו חודש.
ב. האיש לא הביא בדל ראייה לטענתו כי בשל מצבו הבריאותי, כושר השתכרותו נפגע והוא עובד באופן מקוטע לפי יכולת שלו.
האיש צירף לתביעתו, מסמכים רפואיים משנת 2011, מהם עולה, כי בחודש 7/2011 הוא עבר "צינתור" וטופל גם ע"י השתלת "סייפר" ארוך. אולם מלבד מסמכים אלו לא הביא כלום לעניין מצבו הבריאותי כיום, או אישור רפואי תעסוקתי בדבר מגבלות עבודה, ומשלא עשה כן , הדבר ייזקף לחובתו הוא.
ג. כאמור האיש טען כי עבד בחברה בשכר מינימום משנת 2005 עד 2011 כאשר לתביעתו צירף תלושי שכר בגין החודשים 1-10/2011 וחודש 12/2010 מהם עולה כי שכרו עומד על סך 3800 ₪ נטו לחודש .באשר לשכרו הנטען כיום 1600-1800 ₪, הוא לא הביא כלום כאמור. בנוסף , האיש לא הביא ראיות אחרות שיעידו על מצבו הכלכלי, כך למשל דפי חשבון בנק או כל ראיה אחרת.
אין בידי לקבל טענת האיש כי תלושי השכר מעידים על גובה הכנסתו האמיתית או פוטנציאל ההשתכרות.
חשוב לציין כי מדובר בחברה משפחתית הנמצאת בבעלות אביו של האיש שהינו אדם מבוגר בשנות השמונים לחייו.
האיש לא זימן לעדות את אביו ולא הביא כל ראיה לעניין מצב החברה הפיננסי במיוחד שמדובר בחברה משפחתית .האיש נחקר בעניין עבודתו בחברה ,היקף העבודה וגובה המשכורת אך ניכר כי ניסה להתחמק ממתן תשובות מפורטות והשאיר רושם בלתי מהימן .
מה גם שהאיש העלה טענה דומה לזו בהליך הקודם כאשר טען כי הוא עובד בחברה החל מ2/2005 ומשכורתו בסך של 3500 ₪ בלבד (עמ'6 לפסק הדין), אך בית המשפט בפסק דינו לא קיבל גרסה זו והעמיד את הכנסתו של האיש על סך 7000 ₪ (ראה עמ'13 -14 לפסק הדין).
ד. במצב דברים זה אני קובעת כי האיש לא הוכיח ירידה בהכנסתו או בכושר ופוטנציאל הכנסתו.
מסקנה
- בחינת הכנסות והוצאות האישה אל מול הכנסות והוצאות האיש מביאה למסקנה כי יש להורות על ביטול חיוב במזונות האישה.
כאמור, במועד פסק הדין, 11/2/2007 ולטענת האישה עצמה שם היא עבדה אז כ- XXX , במשרה חלקית ובלתי קבועה, והכנסתה עמדה על סך של כ 2200 ₪ בממוצע, ודמי השכירות עמדו ע"ס 400 $. בית המשפט העמיד הכנסות האיש על סך של 7000 ₪ וחייב את האיש בתשלום מזונות לאישה בסך של 2000 ₪.
אולם ניכר היום כי מצבה הכלכלי של האישה השתנה לטובה; במצב דברים המתואר לעיל, ובהתחשב בנותניה האישיים של האישה אשר עובדת בעבודה מסודרת ב- XXX ומשתכרת סך של 10,000 ₪ לחודש, מתגוררת בדירה אצל הוריה, לרשותה עומד רכב, כאשר מאידך יש לה הוצאות שוטפות רגילות ככל אישה, מבלי שהוכיחה כי יש לה הוצאות מיוחדות או חריגות, סבורני כי הכנסה בסך של 10,000 ₪, מספקת את מלוא צרכיה.
אשר על כן, ולאור מסקנתי כי יש להתחשב בהכנסות אישה נוצרייה לעניין פסיקת מזונותיה, סבורני כי הצדק מחייב ביטול מזונות האישה בשל היותה בעלת הכנסה גבוה המספקת את צרכיה.
אי קיום חיים בצוותא, תוך ניהול חיים בפירוד ממושך
- לשיטתי, בנסיבות ספציפיות של המקרה דנן, בחינת מערכת היחסים ששררה בין בני הזוג במשך השנים, מצדיקה גם ביטול דמי המזונות וזאת משני טעמים עיקריים:
א. אי קיום חיים משתופים דא פקטו בין בני הזוג, הגם שאין פסק דין בעניין גירושין;
ב. כאשר במקביל לכך, בני הזוג חיים בפירוד ממושך וקבוע מתוך "השלמה" עם המצב שנוצר, כשדרישת האישה להמשך תשלום מזונות, נגועה בחוסר תום לב מובהק.
אי קיום חיים משותפים הגם שאין פסק דין לגירושין
- לשיטת ב"כ האישה, משאין פסק דין המחייב בגירושין, זכות האישה למזונות שרירה וקיימת. האיש אינו מסכים לכך, וטוען כי לשיטתו, גם אם אין עדיין פסק דין לגירושין, הרי האישה היא זו שסירבה לחיות אתו תחת קורת גג אחת, כבר מאז 2002 ובמשך מספר שנים.
- כאמור, סעיף 238 לחוק הביזנטי קובע כי הבעל החייב במזונות אשתו בתקופת הנישואין.
אם כן בחוק הביזנטי, אין קביעה ישירה עצמאית בדבר דרישת חיי משפחה משותפים של בני זוג ביחד, כמקור לחיוב בעל במזונות אשתו; אולם פרשנות ראויה להוראות החוק ומטרתו, מביאה למסקנה זו.
- פרשנות ראויה ללשון הוראת סעיף 238 לחוק הביזנטי ולתכליתו מחייבת המסקנה לפיה, מקור חיוב בעל במזונות אישה, עלפי הדין הנוצרי-יווני אורתודוקסי, נובע ויונק מקשר הנישואין המתקיים הלכה למעשה.
פרשנות זו מתיישבת עם המדיניות השואפת להחלת דין שוויוני לגבי בעלי דתות שונות. נמצא כי על פי הדין האישי ,היהודי והמוסלמי, קיימת בדרך כלל חובה על הבעל לזון את אשתו בתקופת הנישואין, כאשר זכות זו למזונות מותנית בהתנהגות מסוימת של האישה כלפי האיש.
כך הכלל הבסיסי בדיני המזונות, במשפט העברי, קובע שזכות האישה לקבל מזונות מבעלה תלויה בעובדה, שהאישה דרה עם בעלה ומקיימת את חיוביה כלפיו ובכללם את חובת עונה. מניעת החיים המשותפים עם הבעל, עלולה להביא לאיבוד זכות האישה למזונות. אין חיוב מזונות לאשה עם בעלה אלא כשהיא עמו ; באופן דומה, קובע הדין השרעי, אישה זכאית למזונותיה בהתקיים מספר תנאים וביניהם, האישה מקיימת את חובת "אלאחתבאס", לאמור: חובת האישה להקדיש את עצמה לבעלה , כאשר קיומה של חובה זו מתאפשר אך ורק במגוריה עמו. חריג לכלל האמור מאפשר פסיקת מזונות לאישה שאינה גרה עם בעלה אם היא מוכיחה, כי המניעה לקיום חובתה היא בעטיו של הבעל ומטעמים מוצדקים.
לדידי, בדומה לשאר הדתות, כך גם בדין הנוצרי, הנישואין הם שיצורים זכויות וחובות הדדיות בין בעל ואישה, ובתוך זה חיובו של הבעל במזונות אשתו, כאשר חיוב זה מעוגן בחיי שיתוף של בני הזוג כשהם ביחד.
מכאן כאשר בין בני זוג קשר נישואין "מלאכותי" בלבד ואינם מנהלים חיי זוגיות ושותפות ביניהם ככל בני זוג נשואים אחרים, והם חיים בפועל בנפרד זה מזו ,כאשר כל אחד ממשיך בדרכו בשלו, מתערער הבסיס לחיוב במזונות, מצטמצם או מתבטל, לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו; כאשר בתוך זה עולה שאלת האשם בפירוד ואי קיום חיי משפחה משותפים; לאמור, פירוד באשמת הבעל, פירוד באשמת האישה, פירוד באשמת שני הצדדים ופירוד ללא אשמה.
פרשנות זו מחויבת המציאות, ועולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק , תום הלב , הדדיות והשוויון ; עקרונות אלה מחייבים בחינת שאלת מזונות אישה, בחינה מהותית למערכת היחסים ביניהם מבלי להיצמד רק לאמות מידה פורמאליות בדבר קיומו של "קשר נישואין ביניהם".
מן הכלל האל הפרט -מערכת היחסים בין הצדדים והמשבר שפקד אותם
- על רקע דברים אלה, נבחן את טענת האיש, כי יש להורות על ביטול /הפחתת דמי מוזנות האישה, היות והם אינם חיים ביחד מזה מספר שנים? לצורך כך, יש לעמוד תחילה על מהות מערכת היחסים בין הצדדים והמשבר שבפקד אותם.
גרסת האיש
- לשיטת האיש, האישה היא האשמה בפירוק הנישואין ולא הוא;
א. לדידו, מיד לאחר החתונה, התגלתה תמונתה האמתית של האישה, כאישה עקשנית ושתלטנית אשר התייחסה אליו בזלזול, גסות ויהירות, לא קיימה חובותיה כלפיו וכלפי בתם הקטינה ולא דאגה לבית, כך שחיי היום יום בבית הפכו למרים ובלתי אפשריים; לא רק זאת, מצבם הכלכלי הקשה של בני הזוג לא אפשר להם להמשיך לגור בדירה השכורה בשכונת "XXX" ב- XXX , ומשכך החליטו במשותף לעבור לדירה אחרת, אולם לאחר ששכר האיש דירה במקום אחר, סירבה האישה לעבור לדירה זו!
בנסיבות אלה, נאלץ האיש לעזוב את בית המגורים ב9/9/2002 ומאז בני הזוג מתגוררים בנפרד אחד מהשני.
ב. לטענת האיש, כל ניסיונותיו לאחר מכן להגיע לפיוס עם האישה, נדחו על ידיה.
משכך, הגיש בתאריך 28/9/02 תביעה "טאעה ציות " כנגד האישה בבית הדין הכנסייתי בXXXאשר נתן ביום 25/7/03 החלטה בה הורה שבני הזוג יחיו ביחד עם הקטינה ולהימנע מלפנות לערכאות משפטיות, אולם האישה פעלה בניגוד להחלטה זו, והיא סירבה לחזור לחיות ביחד עם האיש ואף הגישה תביעה למזונות בתוך מספר ימים מהחלטת בית הדין !
גם ניסיונות לפיוס עם האישה באמצעות קרובי משפחה ואנשי דת, לא צלחו והיא סירבה לחזור לחיות עם האיש.
לשיטת האיש, האישה "אינה עמו", אינה רוצה בו ולא גילתה כל נכונות לשלום בית והיא בחרה לחיות לבד ולמעשה הינה בגדר "אישה מורדת".
ג. הפירוד בין בני הזוג נמשך שנים, כאשר האישה אינה רוצה לחזור לחיות עם האיש כטענתו, כך בסוף הוא הגיש תביעה לגירושין בבית הדין הכניסייתי בנצרת. אולם, האישה מסרבת להתגרש והיא בגדר "סרבנית גט".
האיש גם פתח בחיים חדשים עם אישה אחרת.
גרסת האישה
- האישה הציגה גרסה שונה בעניין זה; לשיטתה, היא מילאה תפקידה כאם וכאישה אוהבת ותומכת, אולם חיי הנישואין עלו על השרטון בעטיו של האיש ולא היא; לטענתה, האיש הוא זה שגירש אותה סתם ללא סיבה, וכשחזרה לבית הוא לא שינה מהתנהגותו כלפיה ואף עזב את בית המגורים. היא מדברת גם על מעשה אלימות כלפיה והתערבות דודתה(ראה סעיף 42 לתצהירה וסעיף 15 ו להגנה).
לשיטת האישה, האיש לא עשה ניסיונות כנים ורציניים לחזור לחיות ביחד, כאשר גם דחה ניסיונות מצידה לכך.
באשר להחלטת בית הדין הכנסייתי, טוענת האישה כי האיש אינו מבין את ההחלטה; לדידה, מאחר והאיש הוא שעזב את אשתו ובתו, הורה בי הדין לאיש עצמו לחזור לבית הזוגיות; אולם האיש לא חזר.
גם בהמשך, האישה עשתה ניסיונות להחזיר את האיש לה ולבית, אך ללא הצלחה;
כראייה על כוונותיה הטובות של האישה, היא מפנה להסכמתה לביטול עיקול החשבון הבנק של האיש וביטול סנקציה בגין רישיון הנהיגה. וגם לעובדה כי דחתה מועד פתיחת ההליכים המשפטיים מצידה נגד האיש (תביעה המזונות) עד אשר הבינה שהאיש עושה דין לעצמו וזונח חובותיו כלפיה וכלפי בתו הקטינה, כך לא הותיר בידיה ברירה כלשהי ופתחה בהליכים נגדו.
מה גם, טוענת האישה, כי כיום האיש חי עם ידועה בציבור .
חרף זאת, טוענת האישה כיום בעדותה כי היא מעוניינת לחזור לחיות עם האיש לטובת בתם הקטינה וכי אינה מעוניינת להתגרש.
הכרעה
- לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ובחנתי את טענותיהם, התנהגותם והתנהלותם לאורך השנים בהתאם לראיות שהובאו בפני , הגעתי לכלל מסקנה, כי איש מבני הזוג לא הצליח להוכיח את גרסתו בעניין נסיבות עזיבת האיש את הבית ולא מי האשם בכך, ואילו לגבי התקופה לאחר מכן, המסקנה היא כי שני הצדדים "השלימו" עם המצב שנוצר ביניהם, לאמור, חיים בנפרד ופירוד ללא כוונה אמתית לחזור לחיות ביחד. ואלה נימוקיי.
תקופת מגורים משותפים- מיום הנישואין ועד ל9/9/2002, נסיבות עזיבת האיש
- בני הזוג נישאו ב12/1998, הם גרו בשכירות בשכונת "XXX" ב- XXX וב1/200 נולדה להם בתם הקטינה, אולם חיי הנישואין לא ארכו זמן רב; בתאריך 9/9/2002 עזב האיש את בית המגורים השכור, כאשר האישה ובתה הקטינה נותרו באותה דירה שכורה, ומאז בני הזוג מתגוררים בנפרד זו מזו.
- באשר לרקע לסכסוך בין בני הזוג ונסיבות עזיבת האיש את בית במגורים ב2002, התגלעה מחלוקת בין הצדדים בעניין זה, אך במחלוקת זו, נותרו כפות המאזניים מעוינות.
כאמור שני הצדדים הציגו גרסאות שונות בעניין זה, כאשר לא נחקרו כדבעי במחלוקת ספציפית זו, אם כי האיש טען כי האישה אז נשארה בבית השכור וסירבה לעבור אתו לבית האחר ששכר (עמ'7 ש32) ואילו האישה טענה כיום כי היא נשארה בבית וחיכתה לאיש (עמ'9ש27).
האיש לא הביא ולו צל של ראייה חיצונית אובייקטיבית , להוכחת גרסתו הוא בעניין זה, לא עדים ולא ראיות אחרות, כך נותרה גרסתו "יתומה" ללא כל ראיה תומכת; הדברים נכונים גם לגבי גרסת האישה, אשר גם היא לא הביאה ראיות תומכות בגרסתה היא. במצב דברים זה, בית המשפט אינו יכול לקבל גרסת מי מהצדדים כגרסה מוכחת, ולהעדיף אחת על פני השנייה.
- במלים אחרות, לא הוכחו בפניי נסיבות עזיבת האיש את בית המגורים ולא את האשם בכך, האם זה האיש או האישה. מה שכן, לא יכולה להיות מחלוקת כי מאז 9/9/2002 עזב האיש את בית המגורים ובני הזוג אינם מתגוררים יחידו מאז ועד היום.
למותר לציין כאן כי גם בית המשפט במסגרת פסק הדין מ11/2/2007 ,לא קבע מי האשם בעזיבת האיש את בית המגורים.
אין קיום חיים משותפים תחת קורת גג אחת- מ9/9/2002 ועד היום- "חיים בנפרד ובפירוד"
- עתה אעמוד על התנהלות שני הצדדים, מנקודת הזמן בה עזב האיש את הבית המגורים ב9/9/2002 ובמשך השנים עד לתביעה דנן:
א. האיש עזב את בית המגורים השכור, כאשר האישה ובתה הקטינה נותרו לגור בבית זה עד ל 2012 אז עברה להתגורר בדירה השייכת להוריה (עמ' 10 ש12-21).
באשר לאיש, הלה לא נשאר בבית המגורים השכור, אך הוא לא דייק כדבעי במקום מגורים לאחר העזיבה, האם בדירה אחרת שכורה או אצל הוריו ואחותו. מה שכן, כיום האיש מתגורר עם בת זוגתו החדשה בדירה בקומה מעל דירת אביו (עמ'6 ש18-23).
ב. אחרי עזיבת האיש את הבית המגורים השכור, התגלעה מחלוקת עמוקה נוספת בין הצדדים בשאלה, מי מהצדדים עשה ניסיונות אמיתיים לנסות לחזור לחיות ביחד ומי האשם בכישלון ניסיונות אלה; כל אחד מהצדדים טוען כי הוא זה שיזם ועשה ניסיונות לפיוס אך האחר דחה זאת ולא הסכים לכך.
ג. בתאריך 28/9/02 הגיש האיש תביעה "טאעה" כנגד האישה בבית הדין הכנסייתי;
ד. בין לבין, בתאריך 1/10/02 הגיש התובע בקשה לצו הגנה במסגרת חוק למניעת אלימות במשפחה כנגד הנתבעת ושני אחיה בטענה כי מנעו ממנו להוציא חפצים מהבית. בהחלטה מיום 2/10/02 ומבלי לקבוע עובדות, בית המשפט אסר על האישה ושני אחיה להפריע לאיש, וקבע מועד להוצאת חפציו האישיים.
ה. ביום 25/7/03 נתן בית הדין החלטתו בענין זה. כאן שני הצדדים חלוקים בשאלת פרשנות החלטת בית הדין הכנסייתי; מבלי להיכנס למחלוקת זו, אציין כי המשמעות הפשוטה של החלטה זו הינה: בית הדין מורה על "איחוד המשפחה", ועל חזרת בני הזוג לבית הזוגיות, וכי האיש יחיה עם האישה ובתם בבית הזוגיות ששניהם יבחרו בו ויסכימו עליו. כן הורה בית הדין לבני לזוג לפעול לתיקון חיי הזוגיות שלהם, ללא פנייה לערכאות המשפטיות.
ו. חרף החלטת בית הדין הכנסייתי, הצדדים לא חזרו לחיות ביחד וכל אחד נותר גר בגפו, וגם כאן כל אחד מהצדדים טוען כי הוא עשה ניסיונות פיוס שלא צלחו בשל אשמת בן הזוג האחר; כאשר שניהם ממשיכים לגור בנפרד זה מזה.
ז. האישה ובסמוך לאחר החלטת בית בית הדין, הגישה בתאריך 3/8/03 תביעת מזונות עבורה ועבור הקטינה.
ח. בהמשך, בחלוף מספר שנים, האיש הגיש תביעת גירושין כנגד האישה בבית הדין הכנסייתי בנצרת.
ט. אולם, לתיק בית המשפט לא הוגשו מסמכים בעניין תביעת גירושין ,יחד עם זאת מטיעוני הצדדים בדיונים ניתן ללמוד על ההליכים בעניין זה; כך בדיון 10/10/2012 מסר ב"כ האיש כי תביעת "הטאעה" הועברה בהמשך לתביעת גירושין, ניתנה החלטה לגירושין תוך קביעת פיצוי לאישה, אך שוב זו בוטלה לאחר ערעור שהגישה האישה, ושוב הגיש האיש ערעור על החלטה זו וטרם ניתנה בו החלטה ; בהמשך בדיון מ30/6/2014 מסר ב"כ האיש, כי הוגשה תביעת גירושין חדשה בחודש 11/2013 אם כי טרם ניתנה החלטה המחייבת בגט, כאשר האישה מסרבת להתגרש ואין סיכוי לשלום בית; בתגובה לכך מסר ב"כ האישה כי זו מעוניינת בשלום בית ואינה מסכימה להתגרש. גם האישה עצמה מסרה כי אינה רוצה להתגרש (עמ'3). כאשר בחקירת הצדדים בפניי, האיש טען כי האישה היא זו שמסרבת להתגרש, ואילו האישה טענה כי היא מעוניינת בחיים משתופים עם האיש ובתם המשותפת.
י. לאורך כל השנים מאז 2002, הצדדים מתגוררים בנפרד זה מזה, כאשר כיום, האיש פתח בחיים חדשים עם אישה חדשה והם מתגוררים ביחד בדירת קומה מעל דירת אביו; האישה מבחינתה טוענת כיום, כי היא לא התחתנה עם גבר אחר, היא עדיין מחכה לאיש לחיות ביחד כאשר לשיטתה אינה מסכימה להתגרש בשל טובת בתם הקטינה.
- בחינת התנהלות שני הצדדים במשך השנים מאז 2002 ועד היום כפי שתוארה לעיל, מעידה ומביאה למסקנה כי שני בני הזוג "השלימו" עם הפרידה ביניהם וכי אינם מעוניינים עוד בחזרה לחיי זוגיות ושיקום חיי הנישואין:
- בני הזוג חיים בנפרד, כאשר איש מהם לא הוכיח כי עשה ניסיונות פיוס אמיתיים
א. אמנם האיש הוא זה שיזם והגיש תביעת "טאעה" נגד האישה, דבר שיכול להצביע על כוונתו לשיקום חיי הנישואין, אולם התנהלותו של האיש לאחר מכן מעידה כי כוונה זו לא נותרה בעינה והיא אף "השתנתה" בהמשך.
האיש לא הביא ולו ראיה להוכחת גרסתו כי גם אחרי שעזב את בית המגורים השכור, במהלך תקופה ארוכה של כ13 שנים ובשים לב גם להחלטת בית הדין, הוא עשה ניסיונות רציניים לשקם חיי הזוגיות ולחזור לחיים משתופים; גרסה זו ניזונה מפיו הוא בלבד ואין בצידה תימוכין בראיות.
האיש טען ומסר בעדותו כי הוא עשה ניסיונות פיוס, באמצעות אנשים קרובי משפחה ואנשי דת, וגם שלח מכתב דרך עו"ד "נזיאר עבוד", אך האישה תמיד סירבה ודחתה כל הניסיונות החוזרים מצדו (עמ'7 ש22-27 ועמ'8 ש9-14); אולם האיש לא השתדל להזמין את אותם אנשים ו/או להגיש תצהירים מטעמם, וגם לא העתק מאותו מכתב של עו"ד; כשנחקר בעניין זה לא ידע לתת תשובה אחת ברורה ומשכנעת (ראה עמ'8 ש13-15).; בנסיבות אלה, הימנעות האיש מלהזמין עדים חיוניים רלוונטיים אלה, ללא הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו, וממנה מתחייבת המסקנה שאילו הושמעו עדים אלה, היה בכך כדי לפגוע בגרסתו (ע"א 548/78 שרון נ. לוי, פ"ד לה(1) 736, 760).
ב. הדברים נכונים גם לגבי האישה; זו העלתה טענות של ניסיונות פיוס מצידה, באופן כללי וערטילאי בלתי מפורט וללא כל סיוע חיצוני בראיות.
ג. לדידי, התנהלות שני הצדדים והמחלוקת שנפלה ביניהם באשר לפרשנות החלטת בית הדין ,האם יש לחזור לבית הזוגיות ב- XXX או לבית אחר שיסכימו עליו הצדדים , מעידה דווקא כי שניהם אינם מעוניינים בשיקום חיי הנישואין. כאמור הצדדים נחלקו בשאלת פרשנות החלטת בית הדין הרבני, כאשר כל אחד הטיל האשמה לעבר השני וטען כי אינו מקיים החלטת בית הדין.
בן זוג המעוניין באמת לשקם חיי הנישואין, אינו נתלה "בפרשנות" של החלטת בין דין כזו או אחרת, ואינו עומד דומם מבלי שנוקט בצעדים ממשיים לשיקום חיי הנישואין.
ודוקו, כאן אציין כי פרשנות האישה להחלטת בין הדין לפיה, היה על האיש לחזור לבית השכור בו התגוררו, אינה עולה עם החלטת בית הדין המורה לבני זוג לחזור לבית הזוגיות, וכי האיש יחיה עם האישה ובתם בבית הזוגיות ששניהם יבחרו בו ויסכימו עליו. רוצה לומר, כי החלטת בית הדין לא קבעה חזרת בני הזוג ספציפית לבית השכור בו היו מתגוררים בני הזוג. כאשר פרשנות זו של האישה מעידה על חוסר תום לבה וחוסר רצינותה לנסות לשקם חיי הנישואין; הדברים נכונים במיוחד לאור העובדה כי לבני הזוג לא היה "מעון" משותף משלהם בבעלותם שהוא מרכז חייהם, אליו מבקשת האישה מהאיש לחזור., אלא לבני הזוג היה דאז בית שכור שאינו קניינם, "וקל" יחסית יותר להסכים ביניהם על מגורים בבית אחר מבלי להתעקש ולהיצמד לבית בו היו מתגוררים.
ד. כן לאורך תקופה ארוכה מאז 2002 ועד 2013, לא הובאו ראיות ולו על ניסיון אחד לשיקום חיי הנישואין מצד אחד מבני הזוג , (ללא קשר לתוצאה) דבר שיש בו כדי להעיד גם כי חוסר רצינות בכוונות שני בני הזוג לשיקום חיי הנישואין ולחיים משתופים.
ה. להפך, תקופה ממושכת זו (בסמוך לאחר הגשת תביעת ה"טאעה") התאפיינה בפירוד ממושך בין השניים, כאשר בתחילת התקופה ניתן לראות כי היחסים היו מתוחים ובלתי תקינים, על כך יעידו ההליכים שנקטו בני הזוג עצמם כאשר האיש הגיש כבר ב10/2002 צו הגנה כנגד האישה ואחיה, ולאחר מכן ב 8/2003 הגישה האישה בתורה תביעת מזונות; ואילו בהמשך ועד להגשת תביעת הגירושין, לא הובאו נתונים באשר להתנהלות בני הזוג וככל הנראה היחסים הפכו לרחוקים וקרים כאשר בני הזוג ממשיכים לגור בנפרד זה מזה, כל אחד בדרך שלו.
- במצב הדברים המתואר לעיל, וכשלא הובאו בפניי כאמור ראיות משני הצדדים כי נעשו ניסיונות פיוס רציניים, מתחייבת המסקנה לפיה, בני הזוג "השלימו" עם מצב "הפרידה" שנוצר ביניהם במשך שנים. וכנגזר מכך הרי לא הוכח "אשם" בפירוד שנוצר בין בני הזוג במשך השנים.
נישואין פורמאליים ללא תוכן
- האיש הגיש כאמור תביעת גירושין, פתח בחיים חדשים עם אישה אחרת( עמ'6 ש18-22), ובכך גילה את רצונו הסופי לסיים חיי הנישואין עם האישה; כך גם התרשמתי מעדותו בפניי.
- האישה בתורה טוענת כיום, כי היא רוצה באיש ומעוניינת לחיות איתו ולגדל ביחד את בתם המשותפת, והיא אינה מסכימה להתגרש.
גרסה זו של האישה לא זכתה לאמוני והיא אינה מקובלת עליי; האישה נחקרה בעניין זה והיא הותירה בי רושם שלילי ובלתי מהימן. עדותה אינה אמינה ואינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל והישר.
האישה בעדותה בפניי (ב26/1/2015) מסרה כי היא והאיש נפרדו ב8/2002 ומאז "נשארתי בבית וחיכיתי לו שיחזור" (עמ'9 ש27); עדות זו נראית לי מוגזמת, מיתממת ובלתי סבירה בעליל; קשה להלום עדותה כי היא נשארת בבית במשך 13 שנים שלמות, כשהיא מנהלת חייה לבד תוך עצמאות כלכלית מוחלטת ממנו, "מחכה שבעלה יחזור"? במיוחד משלא הביאה צל של ראייה על רצונה בחיים משתופים עם האיש.
האישה הגדילה כשטענה, כי היא עדיין מחכה היום לאיש, גם אם יש לו אישה אחרת! וכל זאת מדוע? לדבריה זה בשל טובת בתם המשותפת!
וכך מסרה: ש: "למרות שיש לו מישהי?
ת: "אני עדיין מחכה לו שיחזור, יש לנו ילדה וכדי לגדל אותה בצורה בריאה היא צריכה את הוריה ועובדה שעד היום לא התחתנתי".(עמ'9 ש29-32)
תשובה זו הינה בלתי משכנעת בעליל ואינה יותר מניסיון היתממות ואף התחכמות שאין מאחוריו ולא כלום; האיש עזב את הבית ב2002, כשהקטינה הייתה בת כשנתיים וחצי שנים, כאשר מאז ועד היום האישה ובתם הקטינה חיים בנפרד מאיש, ואף היא מעלה טענות על גבי טענות כנגד האיש שאינו מעורב כדבעי בחיי בתם הקטינה במיוחד נוכח מצבה הבריאותי, זאת גם בשים לב לכך שבמהלך תקופה זו לא הוכיחה כאמור כי היא עשתה ניסיונות פיוס אמיתיים. במצב זה, לבוא היום לבקש ולטעון לחיים משתופים בשל "טובת הבת", שהינה בת כ14.5 שנים, הינה טענה חסרת תום לב מובהק ובלתי הגיונית בעליל.
האישה נחקרה שוב בעניין זה אך היא נתנה תשובה מהוססת ומתחמקת כאשר פעם טוענת כי אינה מסרבת להתגרש ופעם אחרת טוענת כי לא הסכימה להתגרש!
בעניין זה אצטט קטעים מעדותה של האישה:
"ש. איך את מסבירה את זה שכמעט 13 שנים היא חיה ללא אבא ואת מסרבת להתגרש ממנו.
ת. אני לא מסרבת להתגרש, זה עניין של בית הדין הכנסייתי והסברתי את עצמי שם, בית הדין יכול לקבוע אם זה מתאים או לא..." (עמ'10 ש8-9)
ש. אבל אם תסכימי להתגרש אז בית הדין יאשר זאת מיד?
"אני לא נתתי הסכמה שלי להתגרש לטובת הילדה כדי שתחיה עם הוריה" (עמ'10 ש11)
ובסוף חקירתה מסרה האישה "אני מחכה לו, אני אוהבת אותו ומחכה לו שיחזור ונגדל אותה ביחד כמו שצריך ..."(עמ'11ש20);
דברים אלה באו באיחור רב, והתרשמתי כי נאמרו מהשפה ולחוץ וללא כוונה אמיתית, ובינתיים הקטינה גדלה ללא אביה.
- לסיכום, התרשמתי כי האישה נוהגת מנהג אחד בפה ואחר בלב ,כאשר עדותה לפיה היא מעוניינת היום בחיים משותפים עם האיש לטובת בתם המשותפת, לאחר מספר שנים של פירוד ממושך וקבוע, אינה אלא ניסיון מאולץ ומאוחר ל"החיות" נישואין שאין להם כבר תקומה, וזאת משיקולים זרים, בין אם כלכליים (המשך חיוב במזונות) ובין אם אחרים (לנקום באיש למשל); ניסיון שאינו עומד במבחן המציאות ולא במבחן הסבירות, ואף ניסיון פסול משבקשה לעשות זאת בתואנה שזה "לטובת הבת". עמדה זו של האישה רק מוסיפה ומחזקת אצלי את חוסר תום הלב מצידה.
דרישה להמשך חיוב במזונות בפירוד ממושך- בחוסר תום לב
- במצב כמפורט לעיל , עמדת האישה המבקשת המשך חיוב במזונות מחד אך אינה מקיימת חיים משתופים עם האיש מזה שנים מאידך, מלמדת כי היא רוצה אך לקבל הזכויות הנובעות מקשר הנישואין; עמדה זו נגועה בחוסר תום לב מובהק; אין היא יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו: היא אינה יכולה לבקש להיות "אישה נשואה" כשמדובר בקבלת זכויות מכוח מעמד זה, אך לא לקיים חובותיה כלפי האיש ובתוך זה קיום חיים משתופים ככל בני זוג אחר, גם מכוח מעמדה כאישה נשואה.
- גם עקרונות היושר וההגינות מחייבים שלא להמשיך חיוב איש במזונות אשתו שאינה חיה עמו כבר מזה 13 שנים ואף אינה מוכנה להתגרש ממנו.
לפי הדין היהודי נמצא בפסיקה כי פירוד ממשוך של בני זוג, עשוי בנסיבות מסוימות להביא לשינוי סכום מזונות אישה ולעתים אחרות לביטולן ו/או הפסקתן; זאת תוך שימוש בכללי הדין הכללי לרבות עקרונות תום הלב, השוויון ותקנות הציבור.
כך לעניין צמצום דמי מזונות ראה בעמ 9369/05 פלוני נ' פלוני, השווה גם עא 2119/91 יעקב לבנון נ' מרצדס לבנון. עא 560/82 פלונית נ' פלוניפ"ד לח(3) 743; מצד שני נמצא פסיקה שמצאה לנכון לבטל ו/או להפסיק מזונות אישה. בתמ"ש 52973/97 ס.י. נ' ס.כ, בתמש (קריות) 3441/08 פלונית נ' אלמונים, תמש (ת"א) 106060/00 כ' ע. נ' כ' ח, בעמ (י-ם) 765/05 פלוני נ' אלמונים
- לדידי, ניתן ללמוד על דרך ההיקש מפסיקה זו גם לעניין הדין הנוצרי:
על דרך ההיקש ניתן ללמוד מתמש (קריות) 10340/04 (כב' השופט ניצן סילמן), קבע :
"בשנים האחרונות דיו רב נשפך על פסיקה ה"מעודדת" מתן כבוד לרצון בן זוג לפרק את התא המשפחתי; חיובי נזיקין הוטלו על בני זוג סרבנים.
הותרת דמי המזונות הפסוקים על כנם מקבעת את הסכסוך, ומונעת פתרון לשני הצדדים. הותרת דמי המזונות מהווה למעשה קיבוע קשר הנישואין הריק מתוכן, על אפם וחמתם של הצדדים.
סבורני כי עיקרון תום הלב, והצורך להביא סכסוכים אלי פתרון, אינו מאפשר זאת".
- המשך חיוב האיש במזונות האישה, עלול להנציח מצב לא טבעי ולא צודק זה, "לקבע" נישואין שהם ריקים מתוכן ואף להפוך את האיש ל"אסיר" מזונות בידיה, תוך פגיעה בזכויות יסוד של האיש ובתוך זה זכותו שלא להיות נשוי בעל כורחו.
על דרך ההיקש ישימים לעניינו הדברים שנאמרו בתמש (קריות) 3441/08 פלונית נ' אלמונים, בית המשפט פסק על הפחתה הדרגתית של דמי המזונות שנפסקו עד לביטולם. שם קבע:
"הצדדים נפרדו זמ"ז לפני כשש שנים ומאז אין קשר של ממש בניהם. הנתבע הודיע כי ברצונו להתגרש, ואילו התובעת מעוניינת להשאיר את המצב על כנו. המדובר בנישואין אשר אינן אלא מסגרת חלולה, מעמד אישי, ללא כל מהות או תוכן. פסיקת מזונות קבועים לתובעת, לכל ימי חייה, עלולה להנציח מצב אנומאלי זה, הפוגע קשות בחירויות בסיסיות של הנתבע, כגון הזכות שלא להיות נשוי בעל כורחו. המצב הקיים פוגע לא רק בחירותו של הנתבע אלא עלול להזיק לתובעת עצמה, בהווה ובעתיד. הכיצד? בהווה, שכן בתור אשת איש המקבלת מזונות מבעלה, נתונה התובעת למערכת של איסורים שונים על פי הדין האישי, אשר מצרים את צעדיה ומגבילים את חירותה. בעתיד, משום שכל עוד תמשיך התובעת לקבל מזונות כאשת איש, תחשוש למצות את פוטנציאל כישוריה, שמא יבוטלו או יצומצמו מזונותיה; יש להניח כי התובעת תמנע מלצאת ללמוד ולהתפתח על מנת להעצים ולהגביר את כישוריה, ובכך להשיג עצמאות כלכלית וסיפוק אישי ומקצועי כאחד"
- גם עקרונות הצדק ותקנת הציבור מחייבים שלא לתת יד לאחד מבני הזוג "לעגן" את האחר; על דרך ההיקש השווה בעמ (י-ם) 765/05 פלוני נ' אלמונים ".. עולה כי פני האישה לגירושין, זאת בניגוד לטענותיה בערעור זה. במצב כזה, תקנת הציבור היא שלא נתיר לאחד מבני הזוג "לעגן" את האחר, בוודאי לאחר שהוכרע העניין הרכושי. ".
- המסקנה המתחייבת מכל האמור לעיל, הינה כי האישה לאחר שחייה בנפרד ובפירוד ממשוך מהאיש של מספר שנים טובות, מבקשת היום למעשה לתמרן את נישואין הצדדים ל"מבוי סתום" , כשהיא מתנגדת בחוסר תום לב לגירושין הגם שלא נותר דבר מקשר הנישואין, מתוך מניעים זרים ולא מתוך מניעים לגיטימיים; במצב דברים זה, עמדת האישה להמשיך חיוב האיש במזונותיה, מהווה שימוש בזכות בחוסר תום לב ומצדיק הפסקת החיוב במזונות.
מסקנה
- לאחר ששמעתי את בני הזוג והתרשמתי מהם, בהתחשב בפירוד הממושך בין בני הזוג, כאשר כל אחד מהם המשיך בחייו בדרך שלו בנפרד מהאחר, שוכנעתי כי איש מבני הזוג איננו חפץ עוד בשלום בית או חיים משותפים ואינו פועל להשכנתו. וכי לא ניתן עוד להפיח רוח חיים בנישואיהם ולמעשה קשר הנישואין תם והינו קשר פורמאלי שאין לו תוכן.
במצב דברים זה, דומני כי חרף קשר הנישואין בין בני הזוג והעדר פסק דין לגירושין, עצם העובדה כי בני הזוג אינם חיים ביחד תחת קורת גג אחת במשך יותר מ 13 שנים , ואינם מנהלים חיי זוגיות ומשפחה רגילים, ככל בני זוג אחרים, בשים לב שלא הוכח האשם בכך, ובשים לב כי שני בני הזוג השלימו עם ענין הפירוד ,מתערער הבסיס לחיוב האיש במזונות האישה, כאשר בנסיבות מקרה דנן, יש אף להורות על ביטולו.
הדעת אינה מקבלת, ואפילו אינה סובלת, המשך חיוב האיש במזונות אישה שאינה חיה עמו בשים לב לכך שהחיים המשותפים של בני הזוג היו קצרי מועד, של כ3.5 שנים בלבד, ומנגד הפירוד ביניהם נמשך זמן רב מעל 13 שנים שלמות; בנסיבות אלה, המשך חיוב במזונות אישה, עומד בניגוד לתכלית העומדת ביסוד פסיקת מזונות אישה.
אשר על כן גם מהטעם של אי קיום חיים משתופים בין בני הזוג תחת קורת גג אחת, אני מורה על ביטול דמי מזונות האישה.
סיכום
- בנסיבות מיוחדות של מקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה לפיה, מן הצדק להורות על ביטול חיוב האיש במזונות האישה שנקבע בפסק הדיון מיום 11/2/2007 .
וזאת מהטעמים הבאים:
א. לאישה הכנסה בסך של 10,000 ₪ לחודש, וזו מספקת את מלוא צריכה.
ג. אי קיום חיים משתופים דא פקטו בין בני הזוג תחת קורת גג אחת ככל שבני זוג אחרים.
ד. בני הזוג חיים בנפרד ופירוד ממושך וקבוע מתוך "השלמה" עם המצב שנוצר, כשדרישת האישה להמשך תשלום מזונות, נגועה בחוסר תום לב מובהק.
תוצאה
- לאור כל הנימוקים לעיל, אני מורה על קבלת התביעה ומורה על ביטול חיוב התובע במזונות האישה -הנתבעת שנקבע בפסק הדין תמ"ש 7941/02 מיום 11/2/2007 וזאת החל מיום הגשת כתב התביעה המתוקן ביום 25/4/2013.
- בנסיבות מקרה דנן, ולאור מהות הסוגיות שעלו בתביעה זו, איני עושה צו להוצאות.
- המזכירות תשלח העתק מספק דין זה לבאי כוח הצדדים.
(ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים)
ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.