בפנינו ערעור אשה על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום ג' שבט תשס"ח (10.1.08), לפיו בוטל עיקול שהטיל בית הדין על דירת מגורים הרשומה על שם אם הבעל, שאינה צד להליך המתנהל בבית הדין.
בפסק הדין נשוא הערעור מסביר בית הדין כי אמנם ניתן על פי החוק להטיל עיקול על נכסי תובע או נתבע המוחזקים בידי צד שלישי, אולם כאשר הצד השלישי מתנגד לעיקול אין מנוס מהפניית מבקש העיקול לערכאה המתאימה על מנת לבקש את אישור העיקול. בית הדין האזורי מוסיף ומציין כי בדיון שהתקיים בפניו לא הוכח להנחת דעתו שקיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילות התובענה. עם זאת, התיר בית הדין בדעת רוב למערערת לפנות לערכאה אחרת על מנת לבקש שם הטלת עיקול. לדעת המיעוט, כפי העולה מנימוקיו המצויים בתיק בית הדין האזורי, אין מקום כלל להטלת העיקול כך שאין גם להפנות את המערערת לערכאה אחרת.
לטענת ב"כ המערערת, מקום המגורים המשותף של הצדדים יחד עם שלושה מתוך ארבעת ילדיהם הקטינים, במשך של כ-14 שנה ועד לפני כשנה, מועד בו עזב הבעל את הבית, היה בדירה נשואת הדיון. הדירה אומנם רשומה פורמלית על שם אם הבעל-המשיב, אך לטענת המערערת הודיעה האם במפורש לבני הזוג כי היא קונה את הדירה עבורם. כמו כן השקיעה משפחת המערערת כספים רבים בשיפוץ הדירה לאור הסכמה כי מדובר בנכס משותף. לטענת ב"כ המערערת, טעה בית הדין בכך שלא זימן את אם המשיב לדיון, ובכך שלא ייחס משקל ראוי להסכמה שבשתיקה למגורי הצדדים בדירה ולזמן הממושך שבו עשו הצדדים שימוש בדירה כמנהג בעלים. לאור האמור, מבקשת המערערת לבטל את פסק הדין נשוא הערעור ולקבוע כי הדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים.
הבעל-המשיב לא השיב בכתב לערעור, אך הצד השלישי, אם-הבעל, עשתה כן על ידי בא-כחה. לטענתו, אף שבית הדין רשאי לעקל נכס של הנתבע המצוי בידי צד שלישי, כאן מדובר בדירה השייכת לצד השלישי וממילא אין לבית הדין סמכות להטיל עיקול עליה, אלא לאחר מתן פסק דין הקובע כי הנכס שייך למי מן הצדדים ולא לצד השלישי. זאת ועוד, המערערת לא הגישה מעולם כל תביעה נגד הצד השלישי בענין הבעלות על הדירה, לא בבית הדין ולא בבית המשפט. ב"כ הצד השלישי מעלה גם ספק בדבר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה ממונית בין המערערת לצד שלישי, לאור פסקי הדין בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הגדול ובג"ץ 2621/00 לוי נ' בית הדין הגדול. מטעמי זהירות מוסיף ב"כ הצד השלישי, כי מגורי הצדדים ברשות בדירה אינם רלבנטיים לשאלת הבעלות. אין קנין בלי דעת המקנה ורצונו, והמערערת לא הגישה כל ראיה בהקשר זה וטענה זו אף לא הועלתה בבית הדין קמא ולכן לא ניתן להעלותה בערעור. באשר להשקעות בשיפוץ, הרי גם לשיטתה של המערערת אין מדובר בסכומים משמעותיים. ב"כ הצד השלישי מצביע גם על סתירות בטענות המערערת, ולדבריו יש להסיק מכך שבקשת המערערת הינה בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של בית הדין במטרה להפעיל לחץ על הבעל על אף שידוע לה שאין לו שום זכות בעלות בדירה.
בדיון בפנינו התייצבו בני הזוג ובאי-כוחם וכן ב"כ הצד השלישי. ב"כ המערערת וב"כ הצד השלישי חזרו על טענותיהם, הוסיפו עליהן והעלו בקצרה גם טענות הלכתיות.
לאחר שמיעת הערעור ועיון בחומר שבתיקי בית הדין הגדול ותיקי בית הדין האזורי, נראה שמדובר בערעור סרק ודינו להידחות.
בתיקים הרבים שנפתחו בבית הדין האזורי מצויים רק שלושה תיקים עיקריים: גירושין, מזונות והחזקת ילדים/הסדרי ראיה. לא הוגשה כל תביעה רכושית, וממילא לא היה מקום מלכתחילה להטיל עקול בקשר לבעלות על דירת המגורים. המערערת לא נקטה כל הליך של תביעה בקשר לבעלות על הדירה, ולא צרפה את הצד השלישי כמשיב בבקשת העיקול. הטענות בדבר זכויות המערערת בדירה נטענו רק בדיעבד, וללא שהובאו ראיות מהימנות אף לכאורה לנכונות הטענות.
חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) התשט"ז-1956, קובע:
"עיקול זמני (תיקון התשס"א)
7ג. (א) בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע,
וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה - המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו,
אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.
(ב) אין לעקל נכס הפטור מעיקול על פי דין.
(ג) המחזיק רשאי להגיש לבית הדין התנגדות לעיקול; התנגד המחזיק לעיקול, רשאי מבקש העיקול להגיש לבית המשפט לעניני משפחה, שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין מטיל העיקול, בקשה לאישור העיקול.
(ד) הגיש מבקש העיקול בקשה לאישור העיקול, יעמוד העיקול בתוקפו עד להחלטה בבקשה או עד לדחיית תביעת התובע או ביטולה, לפי המוקדם; לא הגיש מבקש העיקול בקשה כאמור - יפקע העיקול.
(ה) זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע.
(ו) בסעיף זה, "בקשה לאישור העיקול" - כמשמעותה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (בחוק זה - תקנות סדר הדין האזרחי)." (ההדגשה הוספה)
על פי החוק האמור, מוסמך בית הדין להטיל עיקול על נכסי הנתבע שבידי צד שלישי, "אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". מדובר בתנאים מצטברים שעל מבקש העיקול לעמוד בהם.
"ראיות מהימנות לכאורה" משמען, שאין להסתפק בטענות מבקש העיקול בדבר זכויותיו ברכוש שלגביו מתבקש העיקול. על המבקש להציג בפני בית הדין בעת הגשת בקשת העיקול ראיות חיצוניות, מעבר לטענות גרידא, ושיהיו "מהימנות לכאורה". בקשת העיקול נדונה בדרך כלל לראשונה במעמד צד אחד. בשלב זה אין שואלים לתגובת הצד שכנגד, אבל הראיות צריכות להיות בדרגה כזו, שבהנחה שתוכנן נכון, יש בהן כדי לתמוך בעילת התובענה. אכן, גם אם קיימות ראיות מהימנות לכאורה, לא ניתן לתמוך ב"עילת התובענה", אם אין תובענה. אף אם קיימת תובענה וקיימות ראיות מהימנות לכאורה, אין הצדקה ליתן צו עיקול זמני, ובודאי לא במעמד צד אחד, כאשר אין בית הדין משתכנע כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.
אך גם אילו היתה קיימת תובענה רכושית בבית הדין, הרי במקרה זה בית הדין האזורי לא השתכנע כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בטענת המערערת בקשר לזכויותיה בדירה הרשומה על שם אם-המשיב. קביעה בדבר הערכת הראיות ושאלת מהימנות, נתונה בדרך כלל לשיקול דעתו של בית הדין האזורי, ואין בית הדין הגדול נוהג להתערב בכך. לא הובא בפנינו טעם מספיק כדי לסטות ממנהגנו.
בנסיבות הענין לא מצאנו לנכון לדון בספק שהעלה ב"כ הצד השלישי, באשר לסמכות בית הדין לדון בתביעה רכושית כאשר צד נחוץ לבירורה הוא צד שלישי, שאינו בן זוג. נותיר זאת לעת מצוא.