לפניי ערעור פלילי על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בחיפה לדון את הנאשם בהיעדר (להלן,
"בימ"ש קמא"). ההחלטה ניתנה ביום 18/8/08 על ידי כב' השופט ש. יציב בתיק 08 - 06 - 2886.
בימ"ש קמא הרשיע את המערער בהיעדרו בנהיגה ללא חגורת בטיחות והטיל עליו ביום 6/7/08 קנס על סך 250 ש"ח.
המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין בבימ"ש קמא וטען שלא התייצב לדיון שנקבע, היות ולא הוזמן לדיון ובקשתו נתמכה בתצהיר. בימ"ש קמא דחה את הבקשה וציין בהחלטתו כי בתיק קיים אישור על משלוח דואר רשום לכתובת הנאשם.
בדיון שקיימתי חזר המערער וטען שלא קיבל כל הזמנה לדיון ולא חתם על כל אישור מסירה וטען שלא ביצע את העבירה וביקש להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא.
ב"כ המאשימה טענה כי בתיק קיים אישור על שליחת הזמנה בדואר רשום לכתובתו של המערער ודי בכך בכדי להצדיק קיום דיון בהיעדר. עוד הוסיפה כי קיים עומס רב בבתי המשפט לתעבורה וכי המערער לא הצביע על חשש לגרימת עיוות דין ומכאן שדין הערעור להידחות.
לאחר שעיינתי ושמעתי את טענות הצדדים ולאחר בחינת תיק בימ"ש קמא, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל, וזאת מהנימוקים הבאים:
האפשרות לבטל פסק דין שניתן בהיעדר קבועה בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב- 1982 אשר קובע:
")ח(נגזרדינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, עלפי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אםנוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאיבית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."
נעלה מכל ספק שאי זימון נאשם לדיון מהווה טעם מוצדק לאי הופעתו ומכאן שבמקרה ובו מוכח שהנאשם לא זומן לדיון, הרי שיש לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר וזאת ללא כל קשר לשאלת גרימת עיוות הדין שכן מדובר בשני תנאים נפרדים ולא מצטברים.
נשאלת השאלה, האם במקרה דנן הוכח שהנאשם זומן לדיון. בימ"ש קמא קבע שדי באישור על
משלוח
דבר הדואר בכדי להוכיח שהנאשם זומן לדיון ובכך לדחות את הבקשה. ב"כ המאשימה גם היא סבורה שדי באישור על משלוח דבר הדואר בכדי להוכיח שהנאשם זומן לדיון.
ומכאן שהשאלה שלפנינו הנה, האם אישור על משלוח דואר רשום, מקים
חזקה חלוטה
שמהווה ראיה חותכת לזימון הנאשם ומאפשרת לדון אותו בהיעדרו?
לדעתי התשובה לכך שלילית ואלו הם נימוקיי:
הוראות החוק החולשות על הסוגיה דנן הנן סעיף 239 לחסד"פ ותקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 שמסדירה זימון נאשם בסוג העבירות שמיוחסות למערער. התקנה קובעת:
"44א.בעבירותתעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירותקנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישהעשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה אואת ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."
לעניין תקנה זו ראו: ע"פ 6920/07
חסון נ' מדינת ישראל, (2007).
בענייננו מתקיימת הרישא של התקנה, קרי שהוכח שלנאשם נשלחה הזמנה בדואר רשום ודומה כי חלפו 15 יום ומכאן קמה חזקה לפיה ההזמנה הומצאה. יחד עם זאת, עפ"י הסיפא של התקנה נתונה לנאשם האפשרות לסתור חזקה זו ולהוכיח שהוא לא קיבל את ההזמנה מסיבות שלא תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.
בענייננו הנאשם טוען וחוזר וטוען שהוא לא קיבל כל הזמנה לדיון והמאשימה לא מראה כל מסמך בדמות אישור מסירה או אישור אחר שמראה שהנאשם נמנע מלקבל את דברי הדואר. כך למשל אם המאשימה הייתה מציגה אישור שדבר הדואר "
לא נדרש", כי אז היתה קמה חובה על המערער להסביר זאת. אך בענייננו מסמך כזה לא קיים וכיצד הנאשם יוכל להתגונן ולהוכיח שהוא לא קיבל את הזמנה, הרי שכל המידע לעניין שליחת ההזמנה וקבלתה מצוי בתיק ביהמ"ש ולא בידיו ומכאן שבנסיבות המקרה דנן ומאחר ולא קיים כל אישור מסירה או אישור אחר על הגעת דבר הדואר למענו ועל כך שהוא "לא דרש" אותו, הרי יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שהנאשם זומן כדין ולשפטו בהעדרו, על כל המשתמע מכך.
לאור כל האמור לעיל ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בהן מלבד אישור המשלוח לא הוצג כל מסמך אחר ומאחר והנאשם הוכיח שאי קבלת ההזמנה אינה נובעת מהתנהגותו, שכן כאמור לא הוצג מסמך לפיו דבר הדואר "לא נדרש", אני קובע שהנאשם לא זומן לדיון, דבר שמהווה כאמור טעם מוצדק לאי הופעה ומכאן ומכוח סעיף 130 (ח) לחסד"פ, אני מחליט לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא שניתן בהיעדר ביום 6/7/08 ומורה על החזרת התיק לשמיעה בפני בימ"ש קמא.
בטרם סיום, אציין שהנאשם הגיש מסמך בכתב לביהמ"ש יום לאחר הדיון בערעור שהתקיים ביום 16/11/08 שבו הושמעו טענות הצדדים, ולכן אני מתעלם ממסמך זה ולא נותן לו כל משקל.
סוף דבר
אני מקבל את הערעור ומבטל את פסק הדין של בימ"ש קמא ומורה על החזרת התיק אליו מן השלב של ההקראה.