א. לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' ש' שילה), אשר דחה את בקשת המבקש לביטול החלטה קודמת שניתנה על-ידי בית המשפט. במסגרת אותה החלטה, נדחתה בקשת המבקש לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת א' רבינוביץ-ברון), אשר קיבל את תביעת המשיב לפינויים של מקרקעין הנמצאים בניהולו על פי דין ולסילוק ידו של המבקש מהם.
ב. וזה הרקע לבקשה: המשיב, שהמקרקעין בגוש 7713 חלקה 4 ובגוש 7705 בחלק מחלקות 11 ו-36 בנתניה אסורים לניהולו (להלן המקרקעין), הגיש לבית משפט השלום תביעה נגד המבקש לסילוק ידו מן המקרקעין ולפינויים. בית המשפט, לאחר שניתח את עדויות הצדדים, דחה את טענת המבקש לפיה קיבל אישור המשיב לשהות במקום וכי אף התבקש לעשות כן על-ידי נציגי המשיב, וקבע כי המבקש הגיע למקום ושהה בו על דעת עצמו. כן דחה בית המשפט את טענת המבקש כי הוא זכאי לפיצויים בגין השקעות בשטח המקרקעין, משלא מצא לכך ביסוס בחומר הראיות. בית המשפט נתן, אפוא, צו לפינוי ולסילוק יד, והורה למשיב לפנות את המקרקעין על כל הבנוי והמחובר אליהם תוך 30 יום. יצוין כי אין מדובר בקרקע המשמשת למגורי המבקש, והוא מנהל במקום חוות סוסים.
ג. על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בגדר זה הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית משפט השלום, אף שסבר שסיכויי הערעור אינם מן הגבוהים, הדגיש כי המדובר בפסק דין לפינוי מקרקעין, אשר ביצועו יקשה על השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. משכך, דחה בית המשפט את ביצוע פסק הדין למשך 60 יום, על מנת לאפשר בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור.
ד. המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית המשפט ביקש תגובת המשיב בתוך תשעה ימים. המשיב הגיש את תגובתו על פי החלטת בית המשפט, ובו ביום נתן בית המשפט את החלטתו, בה דחה את בקשת המבקש לעיכוב הביצוע. בהחלטתו הדגיש בית המשפט כי קביעותיו של בית משפט השלום הן קביעות שבעובדה ובמהימנות, וממילא, גם אם יהיה המבקש זכאי לפיצוי כלשהו - אין לקשור זאת בפינוי המקרקעין, שכן הפיצוי המדובר הוא בגין השקעות לכאורה במקרקעין להן טוען המבקש, כבר רשות - בטענתו - בהם. משכך, קבע בית המשפט כי לא ייגרם למבקש כל נזק שאינו ניתן לתיקון אם יפנה את המקרקעין - שבהם אין לו זכויות של ממש.
ה. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול החלטתו האמורה. לטענת המבקש, נתן בית המשפט את החלטתו ביום בו נתקבלה תגובת המשיב, ובכך שלל מהמבקש את זכותו להשיב לתגובת המשיב, זכות המוקנית לו, לשיטתו, על פי דין. בית המשפט דחה בקשה זו, בנימוק שלא היתה למבקש זכות להגיב לתשובת המשיב.
ו. מכאן הבקשה הנוכחית.
ז. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את בקשתו לביטול ההחלטה אשר דחתה את בקשתו לעיכוב ביצוע, ובכך ששלל ממנו את זכות התשובה לתגובת המשיב. לטעמו של המבקש, החלטתו של בית המשפט עומדת בסתירה להלכה הפסוקה, לפיה זכותו של המבקש להשיב לתגובת המשיב היא זכות דיונית המוקנית על פי תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מוסיף המבקש וטוען כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, בה נדחתה הבקשה לעיכוב הביצוע, היתה שגויה אף היא, עובדתית, ומשפטית, וכי אילו ניתנה לו ההזדמנות להשיב לתגובת המשיב היה בכוחו להעמיד שגיאות אלה על דיוקן. כך, בין היתר, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בשאלת מאזן הנוחות ובנוגע לזכויותיו הממשיות במקרקעין, וכי ההחלטה ניתנה תוך התעלמות מטענות מהותיות אשר הועלו על-ידיו.
ח. לאחר עיון בפסק דינו ובהחלטתו של בית משפט השלום, בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי ובבקשה על צרופותיה, אין בידי להיעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. ביצוע נשקלת ככלל אך משעולה בה שאלה משפטית או ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענותיו של המבקש תחומות כל כולן לנסיבותיה הקונקרטיות של הבקשה. אין הן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואף לא נטען אחרת. הבקשה עונה אינה באה בגדר אמות המידה המצדיקות מתן רשות לערער בפני בית משפט זה.
ט. אומר דבר אף לעיצומו של עניין. ראשית, במישור הפרוצדוראלי החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נדחתה בקשת המבקש בנימוק כי לא היתה נתונה לו זכות להשיב על תגובת המשיב - בדין ניתנה. מעמדה של עתירת המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי הוא של בקשת ביניים בערעור. סדרי הדין החלים עליה הם אלה הן שבתקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, הדנה באופן ספציפי בבקשות מעין אלה (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 865 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995). לפי תקנה זו, אין למבקש כל זכות בנויה להשיב על תגובת המשיב, ובית המשפט רשאי לדחות את הבקשה אף בלא תשובה מעיקרה (תקנה 465(ב)), ואם ביקש תשובה (תקנה 465(ג)), אין אחריה זכות תשובה לתשובה. שונה הדבר מרע"א 4902/01 קטן נ' מגדל (לא פורסם) שאיזכר המבקש, בו ניתנה מראש זכות תשובה לתשובה (וראו רע"א 9123/07 מעייני נ' עכו ביי בע"מ (לא פורסמה, 30.10.2007)). לעניין החלטה בנושא עיכוב ביצוע בהחלטת ביניים, ראו גם ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508-509, 2002 (השופט גרוניס)).משכך, אין לומר כי נשללה מאת המבקש זכות דיונית.
י. מעבר לכך, ובאשר לשיקולים לעניין עיכוב הביצוע, סיכויי הערעור והיכולת להשיב מצב לקדמותו (בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004) גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מח' 2007-9), 643-642 קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 2007-15), 1325-1324, והאסמכתאות שם כולם): ראשית, עסקינן במה שלפי ממצאי בית משפט השלום היה כניסה שלא כדין למקרקעי המדינה, ללא שהוכחה אותה הסכמה לא נטען, ללא תשלום ארנונה, תוך שלא הוכחו השקעות. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי לא היתה כאן רשות לתמורה, ולכל היותר - כפי שגם ציין בית המשפט המחוזי - התמהמהות הרשויות גם אם נוכח כטענת המערער (ואיני בטוח בכך כל עיקר) שיצרה רשות ללא תמורה, זו ניתנה לביטול ובוטלה עת הגשת התביעה לפינוי. אין זה מקרה חריג, למרבה הצער, וגם אם התמהמהו רשויות המדינה, כפי שארע לא אחת, במילוי חובתן - אם התבקשו ועשו כן, דלתי בית המשפט לא יהיו פתוחות לדחיית הקץ, קץ הפינוי, עד אין קץ, למי שאין לו זכויות של ממש במקרקעין. דברים ברוח זו אמר בית משפט זה פעמים רבות, וראו למשל, ע"א 5946/07 אזברגה נ' מינהל מקרקעי ישראל (1.7.07, לא פורסם); רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 2005). כעולה מהחלטות שני בתי המשפט הקודמים, המשיכה שבפני המבקש גבוהה, ובכל מקרה פינוי הנכס לא ימנע פיצוי ככל שייפסק כזה.
י"א. לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה, וממילא נתייתר הצורך לעסוק בבקשה לעיכוב ביצוע ארעי.
ניתנה היום, י"ד תשרי, התשס"ט (13.10.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il