פסק דין
בפני תביעה כספית. לטענת התובעת ביום 4/12/10 בשעה 19:00 בערב, כאשר טיילה עם כלבתה קשורה, היא הותקפה על ידי כלבה שלא הייתה קשורה ואשר בעליה הם הנתבעת.
לטענת התובעת, כתוצאה מתקיפה זו נחבלה כלבתה ונגרמו לה נזקים גופניים, אשר הצריכו טיפול ע"י וטרינר בעלות של כ-900 ₪ בנוסף נגרמו לה הוצאות נוספות המביאות את תביעתה לסך של 3,000 ₪.
הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה מכל וכל, כי כלבתה היא זו אשר תקפה את הכלבה של התובעת וטענה, כי מדובר בכלב אחר משוטט ומכל מקום היא מעולם לא הייתה מעורבת בארוע נשוא כתב התביעה.
בישיבת ביהמ"ש מיום 5/7/11 המציאו הצדדים מסמכים שונים לעיון ביהמ"ש. אפשרתי הפסקה על מנת לאפשר לצדדים הדדית לעיין במסמכים.
התובעת מצידה צרפה תמונות של כלבתה הפגועה וכן הגישה את המסמכים הנוגעים לטיפולים של הכלבה אצל ווטרינר. עליי לציין, כי ביום 6.7.11, דהיינו יום אחרי הדיון, המציאה התובעת מסמך נוסף שהינו מסמכו של ווטרינר ד"ר דדיה דוד מהשירות הווטרינרי בקריות.
הנתבעת מצידה צרפה תמונות של כלבתה המשחקת עם ילדים, של תמונות כלבים משוטטים באיזור ושל תמונות שלה ושל בני משפחתה במסיבת החנוכה. כן צרפה התובעת מסמכים שנכתב עליהם הצהרה, ובתוכם הצהרות של שני בני משפחה – אביה ואחותה שהעידו וכן הצהרה של מר קליימן הוגו, שלא הגיע לעדות, והינו בעלה של הגננת ועוד אתייחס לעניין זה בהמשך.
עוד צרפה הנתבעת מסמך שעניינו בקשה לעיכוב ההליכים בגין עבירת הקנס מס' 01728 בדבר הובלת כלב ללא רצועה, שהוגש נגדה בביהמ"ש לעניינים מקומיים.
אני מורה למזכירות לסרוק את כל המסמכים האמורים לתיק ביהמ"ש.
לאחר שבחנתי את העדויות של התובעת והנתבעת בבית המשפט וכן את עדויות שני העדים בני משפחתה של התובעת וכן את חומר הראיות שהומצא לי, אני נותן בזאת את פסיקתי :-
דין התביעה להתקבל, לאחר שנתתי אמון בתביעת התובעת ואולם, אין בדעתי לפסוק את מלוא הסכום, אשר ביקשה התובעת בתביעתה. אנמק את פסיקתי:-
על פי גרסת התובעת שנתתי בה אמון, התהלכה התובעת ביום 05.12.11, יחד עם כלבתה כשהיא קשורה. היא זיהתה, כאשר השעה 19:00 את הנתבעת מתהלכת עם ילד בידיה, כאשר כלבתה משוחררת וללא רסן. אציין, כי בעניין זה תלוי ועומד הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים כנגד הנתבעת (תיק שמספרו 36306/04/11 שטרם נקבע לדיון על פי מכתבו של הווטרינר של השירות הווטרינרי בקריות, ד"ר דדיה דוד), כאשר בקשת של הנתבעת לסיים את ההליך ולדחות את התביעה על הסף, לא נתקבלה ובעניין זה צירפה הנתבעת את פנייתה בעניין.
לטענתה תובעת היא זיהתה בבירור את הנתבעת, אם כי לא ידעה את שמה וכתובתה. הנתבעת מרגע שהתרחש האירוע, קראה לכלבתה בשם "שלי" מספר פעמים ובהתאם לזיהוי זה, פנתה התובעת לרשויות הווטרינריה, שם נמצא כי הכלבה "שלי" נמצאת בבעלותה ובחזקתה של הנתבעת, אדר לאה מרח' חיים 38.
אני מטיל ספק בכך שהתובעת הייתה פונה לווטרינר תוך זיהוי שמה של הכלבה בשם "שלי" אלמלא הדבר היה נאמר במפורש והיא שמעה זאת מפיה של התובעת.
התובעת מכחישה לחלוטין את האירוע וטוענת למעשה, כי ביום ובשעה הנדונה, היא הייתה במסיבת חנוכה ולראיה, היא הביאה לעדות את אביה ואת אחותה. שמעתי את עדותה ואת עדות בני משפחתה, יש לציין, כי מטבע הדברים, יש להתייחסות לעדויות בזהירות רבה לעובדה שמדובר בעדות של בני משפחה וגם אם היה אירוע שכזה בגן, לא התרשמתי שהוא בהכרח התרחש בשעה הספציפית שבה התרחש המגע בין שני הכלבים, דהיינו בשעה 19:00.
כאן המקום לציין, כי אמנם התובעת לא הביאה עדים והנתבעת הביאה עדים, אך היו כאמור אלה בני משפחה בלבד. האישור היחידי שהיה יכול לשמש את התובעת, הוא אישורו של העד הפוטנציאלי החיצוני שלכאורה אין לו כל אינטרס במשפט, מר קליימן הוגו.
מר קליימן הוגו, הינו על פי טענת הנתבעת, בעלה של הגננת, אשר ציין במכתבו הקצר לבית המשפט "אני מצהיר כי ביום 04.12.10 יום שבת, הגב' לאה אדר עם בנותיה והכלבה, היו בגני, "גן קט" במסיבת חנוכה 18:00 – 20:30".
ראשית אציין, כי אמנם בית משפט לתביעות קטנות שאינו מוגבל בדיני הראיות והפרוצדורה, יכול לקבל כראיה את ההצהרה האמורה. עם זאת, משקלה של הראיה שהוגשה אך במעמד הישיבה, נמוך מאוד, שכן מר קליימן הוגו לא הובא לעדות ולא ניתן היה להתרשם ממנו בצורה בלתי אמצעית.
עפ"י הנאמר, היו התובעת ובנותיה עם הכלבה במסיבת חנוכה. לא ברור איפה בדיוק הייתה הכלבה, האם נקשרה והאם אכן השהייה הייתה באמת כל אותן שעות באותו גן, כאשר מר הוגו קליימן עד לכך בצורה ישירה, להבדיל ממצב שבו ראה אולי את התובעת ובנותיה, אך אינו יודע לומר והיה עליו להעיד על כך מפורשות בביהמ"ש, מתי בדיוק הייתה במקום עם הכלבה.
כמובן שיש להיות זהירים במידה רבה בכל הנוגע למסקנות כאלו או אחרות, ואולם אני שוב שב ומדגיש, כי שמעתי את שני הצדדים והתרשמותי היא כי הכלבה "שלי", השייכת לנתבעת, אכן פגעה בכלבתה של התובעת.