בן אדרת לאה נ' לוי יוסף ואח'

פסק דין

התובעת עתרה לחייב את הנתבעים בתשלום הסכום של 300,000 ₪ בגין דמי שכירות ראויים.

התובעת הינה היורשת של בעלה המנוח, מר נח בן אדרת, (להלן: "המנוח"), שהיה שותף של הנתבע מס' 1, (להלן:"הנתבע"). המנוח יחד עם הנתבע הקימו בשנת 1961 על חלקם במקרקעין, מוסך פחחות רכב.

המנוח נפטר בשנת 1987, ומאז שילם הנתבע לתובעת דמי שכירות חודשיים בשיעור של 6,000 ₪ לחודש.

התובעת טוענת, כי הנתבע הוליכה שולל, ושילם לה דמי שכירות בשיעור הנמוך מדמי השכירות הריאליים, ומכאן התביעה.

מטעם התובעת העידו בנה, מר בן אדרת, התובעת בעצמה, מומחה ביהמ"ש, מטעם הנתבעים העידו, הנתבע מס' 1 בעצמו, מר ניסים אוחיון, מר עזרא רחמן.

הצדדים ויתרו על חקירת השמאים מטעם שני הצדדים.

באי כוח הצדדים הגישו סיכומים ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים.

אין חולק כי התובעת כיורשת מאז 1987 והנתבע, הינם בעלים במשותף של נכס מקרקעין הידוע כחלק מחלקה 262 בגוש 7107, בגודל של 500 מ"ר. המדובר בחלקה גדולה יותר שחולקה בין המנוח והנתבע, מצד אחד לבין משפחת אלאלוף, שמחזיקה בחלק נוסף של החלקה, בשטח של כ- 500 מ"ר. המחלוקות נוגעות לחלקים שהוחזקו על ידי המנוח והנתבע, ויכונו להלן : "המקרקעין".

אין חולק כי עוד בשנת 1961, הוקם על ידי המנוח והנתבע מוסך על חלק מהמקרקעין, וכי המנוח והנתבע עבדו יחדיו במוסך, עד סמוך לפטירתו. ולאחר מכן שולמו לתובעת כיורשת דמי שכירות בשיעור של 6,000 ₪.

טענות התובעת:

התובעת טוענת, כי בדיעבד הסתבר לה, כי כרבע מהמקרקעין מושכר למוסך נוסף לצבעי, הנתבעת מס' 3, וממנה מקבל הנתבע סך של 6,000 ₪ כל חודש. כלומר, הנתבע שעושה שימוש בשלשה רבעים של המקרקעין, משלם לתובעת דמי שכירות המשולמים על ידי צד שלישי, ששוכר רק רבע. למעשה מקפח את התובעת במחצית מהסכום לו היא זכאית.

התובעת טוענת, כי אין לקבל את גרסת הנתבע בדבר הסכמה לכאורה בנוגע לדמי השכירות, משום שהסכמה לכאורה זו נבעה מהטעייה והתנהלות קלוקלת של הנתבע.

התובעת טוענת, כי מומחה ביהמ"ש קבע, שדמי השכירות הראויים למחצית המקרקעין הינם 7,500 ₪, ועוד טוענת, כי לאחר פירוק השיתוף, השכירה את המקרקעין, בסכום של 16,000 ₪ לכל החלקה, היינו חלקה כל השנים עמד על 8,000 ₪.

התובעת טוענת, כי למרות דרישתה לביטולו של ההסכם בין הצדדים, הנתבע המשיך להחזיק במקרקעין לבדו עוד 14 חודשים, בלא שפינה את המקום.

התובעת טוענת, כי הנתבע ניצל את העובדה שהמנוח והוא היו ידידים במשך שנים, כי התובעת הינה אלמנה שאינה מכירה את עסקי המוסכים, ודאג להחתימה בחוסר תום לב על הסכם משנת 1996, שאינו אלא עלה תאנה המהווה ניצולה של התובעת.

עוד נטען כלפי הנתבעים, כי הגישו לביהמ"ש הצגה מגמתית של מסמכים, וכי סילפו עובדות, כך למשל, בנוגע לשטח המינימאלי הדרוש לשם ניהול מוסך לצביעת רכב, נטען, כי המסמך שהוצג על ידי הנתבעים, על פיו לכאורה השטח חייב להיות מינימום 250 מ"ר, כטענה המחזקת את הגרסה שמחצית מהמקרקעין מושכר לצבעי, נטען, כי על פי תקנון משרד התחבורה, כאשר פחחיה וצבעי פועלים יחדיו, ניתן לקבל רישיון עסק גם כאשר השטח הכולל הינו 370 מ"ר, דבר שמאמת את הטענה שהשטח שהושכר לצבעי עמד על רבע מהחלקה היינו 125 מ"ר בלבד, ולא 250 מ"ר.

עוד נטען, כי החשבוניות שהוצגו על ידי הנתבעים, ומהם עולה, כי לכאורה ניתנות הנחות הנוגעות לדמי השכירות, הינן תמוהות ביותר, והדבר אף הפתיע את שמאי ביהמ"ש שבדק את העניין ומצא, כי דמי השכירות המשולמים בפועל, ולא כנגד חשבונית הינם גבוהים יותר מהנטען.

מסקנתה של התובעת הינה כי הוכח שקיבלה כל השנים דמי שכירות במחיר הנמוך ב- 30% מדמי השכירות הראויים ולפיכך עותרת לקבל את תביעתה, כאשר על פי חשבונה הפרש של 2,000 ₪ במכפלה של שבע שנים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיעים לסכום של 208,880 ₪, והפרש של 1,500 ₪ במכפלה של שבע שנים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיעים לסכום של 157,408 ₪.

טענות הנתבעים: