בן חיים נ' עיריית קריית גת ואח'

פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בקרית גת (כב' השופט א. באומגרט) שלפיו נמחקה על הסף תביעת השבה כספית שהגישה המערערת נגד המשיבים, בסכום של כ- 75,000 ₪.

עילת התביעה היתה בכך, שהחל משנת 2009 חיובי הארנונה בגין דירת המערערת נגבו ממנה ביתר.

עפ"י פס"ד חלוט, שניתן עוד בשנת 1998, בבימ"ש השלום בב"ש, חיוב הארנונה עבור הדירה יעשה לפי שטח של 154 מ"ר "אלא אם כן יחול שינוי במטרז' עקב תוספת בניה או כל שנוי אחר אשר יהא בו כדי להשפיע על חיוב המטרז' ". לטענת המשיבים, מדידה עדכנית של שטח הדירה, העלתה ב- 2009 ששטחה 220 מ"ר. לפיכך - חושבה הארנונה, מכאן ואילך, בהתאם.

המערערת גורסת כי בשל קיום מעשה בי-דין משנת 1998, וכל עוד לא חל שנוי בשטח הדירה, כנקוב בפסה"ד, לא ניתן לעדכן את סכום הארנונה. מנגד - המשיבים טענו כי אם נפלה טעות בעבר, אין להנציחה, וכי העיריה מוסמכת, בכל שנה, לחייב את הנכס בארנונה לפי שטחו האמיתי (להבנתי - אין טענה כי נעשתה תוספת בנייה בנכס, אלא שמלכתחילה שיטחו האמיתי והנכון היה 220 מ"ר).

המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ובין היתר טענו להיעדר סמכות עניינית של בימ"ש השלום להיזקק לה.

הגם שבפסק הדין, נשוא הערעור, יש התייחסות גם לשאלה המשפטית של נפקות פסה"ד מ- 1998 ותוקפו כמעשה בי-דין חלוט ביחס לשטח הדירה שהוא בר חיוב לצורך ארנונה (ואומצה עמדת המשיבות ונאמר, בעקבות בג"ץ 5705/90, בעניין דשנים וחומרים כימיים בע"מ, כי אין הצדקה להנציח טעות ומותר לבחון מחדש את העובדות בשטח ולחייב בהתאם), נמחקה התביעה, אך בשל היעדר סמכות עניינית. בכך התקבלה הטענה המקדמית לנדון שהועלתה בבקשת הסף.

בימ"ש קמא קבע, כי אם מבקשת התובעת לחלוק, כפי שעשתה בתביעתה, על שטח הדירה בגינו היא נדרשת לשלם את הארנונה, הרי לבימ"ש השלום אין סמכות להידרש לכך אלא יש לפנות בין לגופי הערר הרלוונטיים ובין לבימ"ש לעניינים מינהליים לפי סמכותו בחוק בתי משפט מינהליים, תש"ס-2000. כמו-כן חויבה המערערת בהוצאות המשיבים בסכום של 3,000 ₪.

לאחר עיון בכתבי הטענות מטעם הצדדים, ולאחר שהוסכם, בעת הדיון בערעור ליתן הפס"ד עפ"י החומר המונח בפני, מסקנתי היא שהערעור בדין יסודו.

מדובר בתביעת השבה כספית המצויה, עפ"י סכומה, בסמכות בימ"ש השלום. המחלוקת בין הצדדים אינה סביב השטח "האמיתי" של הדירה, ובמישור זה נראה שבימ"ש השלום נתפס לטעות, ולכן אינה נושא להשגה או בירור בפני וועדת ערר לענייני ארנונה. אין גם עסקינן בתקיפת החלטה של הרשות המקומית הראויה להידון בפני ביהמ"ש לעניינים מינהליים. המחלוקת - משפטית גרידא. היא ממוקדת בנפקותו של פסה"ד 1998.

האמנם קיומו של פסה"ד דנן יוצר מחסום "לעולמי עד" מלשום מחדש את שטח הדירה, כל עוד לא התקיים שינוי הנסיבות הנקוב בגוף הפסה"ד, או שמא נופל העניין בגדרי מה שנדון בעניין "דשנים וחומרים כימיים" ופסקי דין נוספים הרלוונטיים לסוגיה, והמסייגים את כללי סופיות הדיון באותם מקרים.

עפ"י מבחני הסעד המבוקש ולפי היות מהות התביעה השבה כספית על רקע הטענה המשפטית הנ"ל, היה ההליך מצוי בסמכות בימ"ש השלום ותביעה מסוג זה אכן דרכה להידון בבתי המשפט "הרגילים" עפ"י כללי הסמכות העניינית ביחס לסכום התביעה (ראה למשל ע"א 5262/08 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, פס"ד מיום 29/7/10, פורסם באתר נבו).

מכאן - שיש לקבל הערעור, לבטל את החלטת המחיקה על הסף ולהשיב ההליך לבימ"ש השלום לשם דיון והכרעה לגוף התובענה.

אטעים, שבהינתן טעם הפסק של החלטת בימ"ש קמא, בעניין הסמכות העניינית, ממילא - קביעותיו הלכאוריות לעניין היות פס"ד 1998 מעשה בי-דין, אם לאו, הינן בגדר אמרות אגב ואינן חוסמות את בימ"ש השלום מלהכריע, לאחר שמיעת הטיעונים המלאים (ואולי אף הראיות בפן העובדתי של הסכומים והחישובים הצריכים להשבה אם יהיה צורך בכך), כטוב בעיניו ולפי שיקול דעתו.

על כן החלטתי כאמור לעיל.

המשיבים ישאו בהוצאות המערערת ושכ"ט עו"ד בערכאה זו, בסכום של 10,000 ₪, וכמובן מתבטלות ההוצאות שנפסקו כנגדה בערכאה דלמטה.

יש להשיב למערערת את העירבון באמצעות בא-כוחה.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.