בן חיים נ' י.ו. טירת כרמל בע"מ ואח'

פסק דין

בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת מעשה בית-דין והתיישנות.

רקע בקצרה:

המשיבה מחזיקה במבנה ברחוב השחרור 5 בטירת הכרמל, המצוי על מקרקעין בשטח של 29,236 מ"ר, הידועים כחלק מגוש: 10674, חלקות 4,5,33,124,128,129,133,134,136,137,138,139; גוש: 10676, חלקה 141 וגוש: 12701, חלקות 11,14 (להלן: "הנכס" ו- "המקרקעין").

המבקשות הגישו כנגד המשיבה ובנה תביעה לסילוק יד מן המקרקעין בסדר דין מקוצר, בטענה כי המשיבה ובנה הינם פולשים ומחזיקים שלא כדין בנכס ובמקרקעין. התביעה התבררה בבית משפט השלום בחדרה, בפני כב' הרשם שמעון רומי.

המשיבה טענה בבקשת רשות להתגונן כי היא, ולפניה אביה, החזיקו בנכס משנות ה- 60 וכי הינה דיירת מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר, התשל"ב -1972, ומשכך אין מקום לפנותה מן הנכס.

המשיבה נחקרה על תצהירה והרשם הורה לצדדים להגיש סיכומיהם.

משלא הוגשו סיכומי המשיבה (לאחר שניתנו לה ארכות) ולאחר שנדחתה בקשתה לגילוי מסמכים וצירוף ראיות חדשות (כאמור בהחלטת כב' הרשם מיום 8.1.2014), ניתן פסק דין ביום 19.1.2014, לפיו התקבלה התביעה והמשיבה ובנה חויבו לפנות את המקרקעין נשוא התביעה (להלן: "פסק הדין בחדרה").

המשיבה ובנה הגישו בקשה לביטול פסק הדין בחדרה וזו נדחתה על ידי הרשם, כאמור בהחלטתו מיום 18.2.2014.

ביום 20.2.2014 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין בחדרה לבית המשפט המחוזי בחיפה, אשר הינו תלוי ועומד.

בתובענה דנן, אשר הוגשה לבית משפט זה ביום 28.11.2013, עותרת המשיבה למתן סעד הצהרתי, לפיו ייקבע כי הינה דיירת מוגנת בנכס ולמצער, ברת רשות אשר אין לפנותה מהנכס.

לטענת המבקשים יש לדחות את התביעה דנן על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין, הן מכוח השתק עילה הן מכוח השתק פלוגתא, שעה שטענות המשיבה בדבר זכותה לדיירות מוגנת והיות הזכות בלתי הדירה הועלו במסגרת בקשת רשות להתגונן בבית המשפט בחדרה והוכרעו בפסק הדין.

לטענת המשיבה, אין תחולה לכללים בדבר מעשה בית דין בעניינה, מאחר ובית המשפט בחדרה לא הכריע בטענותיה לגופו של עניין ומאחר ובתביעה דנא הועלתה טענה משפטית נוספת מטעמה.

דיון והכרעה

תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סד"א") קובעת כי לבית המשפט נתונה הסמכות לדחות תובענה, בין היתר, בשל קיומו של מעשה בית-דין.

עקרון מעשה בית דין מבוסס על העיקרון בדבר סופיות הדיון ונועד למנוע דיון חוזר בעניין שנדון והוכרע במסגרת פסק דין סופי. בבסיסו של כלל זה עומדים שיקולי וודאות ויעילות בצד שמירה על תקינותה של המערכת השיפוטית ומניעת החלטות סותרות [ראו: רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על 2007 (2) 448 (2007); ע"א 4078/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל (8.9.2005); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 12-15].

הכלל בדבר מעשה בית-דין חל בשני רבדים, האחד – במצב בו תביעה אשר נדונה לגופו של עניין והוכרעה, לא תידון בשנית תביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, בגין אותה עילה; עקרון זה מכונה "השתק עילה". השני - כאשר נדונה שאלה עובדתית או משפטית במשפט הראשון וההכרעה בה הייתה חיונית לתוצאת פסק הדין, כי אז לא יתאפשר דיון מחדש במחלוקת שהוכרעה, במסגרת הליך אחר בין הצדדים, אף אם עילת התביעה אינה זהה. כלל זה ידוע בשם "השתק פלוגתא" [ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-584 (1968) (להלן: "פס"ד קלוז'נר")].

הכלל בדבר השתק עילה חל כאשר עילת התביעה בשתי התובענות זהה, ניתן פסק דין סופי שאינו ניתן לשינוי או ביטול (מבחינת בית המשפט שנתן אותה) וניתנה הכרעה לגופו של עניין, כאשר בתביעה שהתקבלה לא נדרש דיון לגופו של עניין ואף פסק דין בהעדר הגנה מקים השתק עילה [נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, עמ' 32]. כלל זה מכוון כנגד תובע המבקש לחזור ולתבוע בשנית בגין אותה עילה, אך אינו משמש כמחסום לנתבע אשר הפך לתובע בהליך הנוסף, נוכח חילופי עמדות בעלי הדין (זלצמן בספרה הנ"ל, עמ' 42-44) ומשכך אין תחולה בענייננו לכלל בדבר השתק עילה [לגישה שונה ראו: רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ (23.2,2006) לפיה השתק עילה קיים גם כאשר התובע בהליך השני היה נתבע בהתדיינות הראשונה].

על מנת שיחול הכלל בדבר השתק פלוגתא, נדרש כי יתקיימו ארבעה תנאים מצטברים, כדלקמן [ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000)]:

א.הפלוגתא בכל אחת מההתדיינויות הינה אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;