בן טוב נ' מדינת ישראל

           לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים, הנשיא א' טל, ש' בורנשטיין ו-ד' עטר) מיום 15.5.2018 בעפ"ת 60830-09-17, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו מיום 19.3.2017 וגזר דינו מיום 7.9.2017 של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופט א' בועז) בגמ"ר 1298-05-16, בגדרם הורשע המבקש בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית והושתו עליו, בין היתר, 10 חודשי מאסר בפועל ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים.

הרקע לבקשה

1. ביום 4.5.2016 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה, המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה). על פי עובדות כתב האישום, ביום 8.2.2016 בשעה 15:13 או בסמוך לכך, נהג המבקש במונית מסוג סקודה ברחוב לבונטין בעיר נתניה. המדובר בכביש עירוני, חד סטרי, בעל נתיב נסיעה אחד מדרום לצפון, שמהירות הנסיעה המותרת בו היא 50 קמ"ש. באותה העת הכביש היה תקין ויבש, מזג האוויר היה נאה, הראות הייתה טובה, ושדה הראייה דרך מראות הרכב וחלונותיו היה פתוח לאחור. המבקש נסע בחלקו השמאלי של הכביש ועצר בהגיעו בסמוך לבניין מספר 26 ברחוב. במטרה להתקרב לבניין מספר 28 ברחוב, החל המבקש בנסיעה לאחור, במהירות נמוכה, בניגוד לכיוון התנועה, בהביטו במראה השמאלית בלבד. באותה עת חצתה את הכביש לרוחבו, שלא במעבר חצייה, הגב' ב.פ. ז"ל (להלן: המנוחה).

2. המבקש, אשר לא נקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה בהולכי רגל, לא הבחין במנוחה אשר הספיקה לחצות כשישה מטרים מהכביש, ופגע בה עם אחורי רכבו. כתוצאה מכך הוטחה המנוחה אל הכביש ונפגעה באורח קשה. היא הובהלה לבית החולים, שם מצבה התדרדר עד שנפטרה ביום 11.2.2016. לנאשם יוחסה רשלנות בכך שנסע בכיוון הפוך לכיוון התנועה; בכך שלא נקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה בהולכי רגל בכלל ובמנוחה בפרט; בכך שלא האט או בלם על מנת למנוע פגיעה במנוחה; בכך שלא נהג כפי שאדם מן הישוב היה נוהג בנסיבות העניין.

3. ביום 19.3.2017, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש במיוחס לו בכתב האישום. תחילה מצא בית המשפט כי המבקש נסע לאחור, נגד כיוון התנועה, שלא לצורך, בזמן שעמדו לפניו אפשרויות אחרות. כמו כן, בית המשפט דחה את עדות המבקש לפיה הביט בכל מראות הרכב בקבעו כי מדובר בגרסה כבושה, והעדיף את הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה לפיה הוא הביט רק במראה השמאלית. כמו כן, בהסתמך על עדות הבוחן המשטרתי מטעם המשיבה (להלן: הבוחן), נקבע כי בשים לב למרחק הנסיעה של המונית לאחור, לכיוון חציית המנוחה את הכביש ולמרחק שחצתה, מבט במראות הרכב ובחלונותיו היה מעניק למבקש שדה ראייה מלא שהיה מאפשר לו להבחין במנוחה. בנסיבות אלה, בפרט שמדובר בצהרי היום, אדם סביר היה צריך להיות מודע לאפשרות שהולך רגל יבקש לחצות את הכביש, מבלי לצפות שכלי רכב ייסעו בכביש חד-סטרי בניגוד לכיוון התנועה, וינהג בכל אמצעי זהירות אפשרי כדי למנוע תאונה. ברם, המבקש לא נקט באמצעי זהירות מספיקים בנסיבות העניין ולא כיוון מבטו אל הדרך, ועל כן התרשל. כן פסק בית המשפט כי משעה שנסע לאחור שלא לצורך ומבלי להביט במראות, המבקש אף נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה. נוסף על האמור, דחה בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, בקבעו כי מחד גיסא הוא לא חלק על ממצאי הניסויים שנערכו על ידי הבוחן, אך מאידך גיסא הוא הסתמך על הממצאים בהגיעו למסקנה הפוכה לגמרי. עוד נפסק כי אף אם למנוחה הייתה רשלנות תורמת לעצם התרחשות התאונה, אין בכך כדי לבטל את אחריות המבקש לתאונה. גם קיומו של "שטח ראייה מת" באזור אינו יכול לעמוד לו להגנתו, שכן גם מצב כזה מצדיק נקיטת אמצעי זהירות מתאימים. בסופו של יום הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

4. ביום 5.7.2017 הוגש לבית משפט השלום תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש, אשר סקר את אורחות חייו, מצבו הבריאותי, משפחתו והתייחסותו לעבירה בה הורשע. שירות המבחן המליץ על הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, ובצדו מתן צו מבחן למשך שנה. ביום 7.9.2017 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. תחילה קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות של דריסת הולך רגל בנסיעה לאחור נע בין מאסר בפועל למשך 8 חודשים לבין מאסר בפועל למשך 24 חודשים, לצד פסילת רישיון נהיגה לתקופה ארוכה וענישה נלווית בדמות מאסר מותנה ופיצוי למשפחת הקרבן. עוד קבע בית המשפט כי מהכרעת הדין עולה כי רשלנותו של המבקש ניצבת ברף הבינוני. משכך, ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר ובטיעוני הצדדים, השית בית המשפט על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי; פסילה מקבלת רישיון למשך 8 שנים; פיצוי בסך של 20,000 ש"ח למשפחת המנוחה; קנס בסך 500 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם.

5. ביום 27.9.2017 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור נטען כי בית משפט השלום הגיע למסקנות שגויות המבוססות על ממצאים שגויים. לטענתו, לא הוכח שהוא אחראי לקרות התאונה ולא הוכח כי התקיימו יסודות הרשלנות ובכללן נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה. כן נטען לקיומה של רשלנות תורמת מצד המנוחה, בכך שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה. לחלופין, נטען כי מתחם העונש שנקבע גבוה מהענישה הנוהגת וכך גם העונש שהושת בפועל.

6. ביום 15.5.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש על שני חלקיו. נקבע כי בצדק קבע בית משפט השלום כי לא התקיים צורך בנסיעת המבקש לאחור, ומשעה שהחליט לעשות כן, חלה עליו חובת זהירות מוגברת הנובעת מהסיכון המוגבר הטמון בנסיעה לאחור ומהעובדה שהולכי רגל אינם מצפים להגעת רכב מכיוון המנוגד לכיוון התנועה. כן אימץ בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום לפיה הוכח קיומו של שדה ראיה שאפשר למבקש להבחין במנוחה באמצעות מבט לשמשות המונית, מראות הצד או המראה הפנימית, וכי המבקש הביט רק במראה השמאלית. נקבע כי אף אם היה "שטח מת" לא היה בכך כדי לסייע למבקש, שכן הנסיעה לאחור עצמה חייבה אותו לנקוט באמצעי זהירות ולתת דעתו לשטח המת שהיה מאחורי רכבו. יתרה מכך, במצב שכזה היה על המבקש להימנע לחלוטין מנסיעה אחורנית. עוד נמצא כי המבקש לא השתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו – מבט במראות הרכב ובחלונותיו והסבת ראשו לאחור – כדי לשפר את ראייתו וכי הוא לא פעל באופן המצופה מנהג סביר לפעול, אלא נהג בקלות דעת ונטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התאונה. באשר לטענה בדבר רשלנות תורמת מצד המנוחה, נקבע כי אין בכך כדי לבטל את אחריותו של המבקש. בהתחשב בכך שלא היה מעבר חציה בקרבת מקום, היה על המבקש לצפות כי באזור מגורים זה, אותו הכיר היטב, הולכי רגל יבקשו לחצות את הכביש. נוכח האמור, צדק בית המשפט משקבע כי התקיימו יסודות הרשלנות שבסעיף 21(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ומשהרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום.

7. באשר לערעור על גזר הדין, בית המשפט המחוזי קיבל את קביעת בית משפט השלום כי יש לייחס למבקש דרגת רשלנות בינונית. בית המשפט מצא כי אין הצדקה להתערב במתחם העונש ההולם שנקבע למבקש, וכי העונשים שהושתו עליו אינם חורגים ממדיניות הענישה ואינם מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.