פסק דין
לפני תביעה לסילוק יד הנתבעת ממקרקעין שחוק הגנת הדייר חל עליהם, ותשלום דמי שכירות חופשיים ראויים בסך 267,760 ₪.
התביעה וטענות הצדדים
התובעת, בעלים של בניין בפינת דרך הים, שד' הנשיא 126 במרכז הכרמל בחיפה, הידוע כחלקה 41 בגוש 10807, בלשכת רישום מקרקעין חיפה. בין התובעת לבין ה"ה אברהם גינצבורג ז"ל, יונתן גינצבורג ז"ל וברוך גינצבורג ז"ל, נחתמו בתאריכים 31.12.58 ו-9.3.60 חוזים, במסגרתם השכירה התובעת לנ"ל חנות בקומת הקרקע לצורך ניהול חנות פרחים ומחסן בחצר הבנין, בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. (החנות והמחסן יכונו להלן ביחד ולחוד: "המושכר" או "החנות" לפי הענין).
אברהם גינצבורג ויונתן גינצבורג הלכו לעולמם לפני שנים רבות, ומר ברוך גינצבורג ז"ל (להלן: "המנוח") החזיק במושכר וניהל אותו עד פטירתו ביום 28.1.11.
הנתבעת, ילידת 1930, הייתה רעייתו של המנוח. היא עבדה כאחות בבית חולים רמב"ם משנת 1949 ועד יציאתה לגמלאות בשנת 1995, ולאחר מכן עבדה בבית האבות "מגדלי אלישע" בחיפה, כאחות גריאטרית.
התובעת טוענת כי במחצית השניה של שנת 2011, נודע למנהלה, מר אורי ברגר, כי המנוח הלך לעולמו וכי מי שמנהל את המושכר הוא מר מנחם פלג (להלן: "פלג"), שהינו גיסו לשעבר של מר אמיר גינצבורג/בנם של הנתבעת והמנוח.
עוד היא מציינת כי מר פלג הוא בעל מניות ומנהל בחברת "אינטרפלורה ישראל בע"מ" אשר שֶלֶט פרסומת שלה מתנוסס לאחרונה מעל חזית המושכר ללא אישור והסכמת התובעת, ומכאן כי מר פלג אינו עובד שכיר בחנות אלא מנהל ובעל ענין ממש.
התובעת טוענת כי הגם שהנתבעת היא אשתו של המנוח, סעיף 23(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), לא מקנה לנתבעת זכות לדיירות, שכן סעיף 26 לחוק קובע כי הזכות לפי סעיף 23 לא תעמוד, אלא למי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר לפניו ניהל בו ולא השכירו כולו או מקצתו.
לשיטתה של התובעת, לא יכלה זכות הדיירות המוגנת לעבור לנתבעת, הואיל וכיום ידוע שהמנוח חדל לנהל בעצמו את העסק במושכר כבר שנים אחדות לפני פטירתו באופן שמשפטית הוא נטש אותו ואיבד את מעמדו כדייר מוגן לפי החוק, ולכן לא יכול היה להוריש זכויות אשר הוא איבד עוד בחייו.
התובעת מוסיפה וטוענת, כי המנוח השכיר או הרשה להשתמש במושכר שלא בהסכמת התובעת לשותפות בשם "גינצבורג ובנו" וגם מטעם זה איבד את מעמדו כדייר מוגן.
התובעת מסתמכת כאמור אף על חוזי השכירות וטוענת להפרה מחמת העברת השימוש לאחר, דבר הגורם לפקיעת זכות הדיירות המוגנת.
התובעת טוענת כי הנתבעת לא מנהלת את העסק, לא בעצמה ולא ע"י אחרים. מי שמנהל אותו הוא פלג ועל פי ההלכה הפסוקה מי שמעביר את הניהול לאחרים, איננו בגדר מי שממשיך לנהל את העסק.
בנוסף או לחלופין טוענת התובעת כי הנתבעת משכירה את החנות לדייר אחר ואף מפיקה מהשכרת המשנה רווח בלתי ראוי ובלתי הוגן, והתנהגות זו מהווה עילה נוספת לפינויה מהמושכר, בהתאם לסעיף 131(6) לחוק הגנת הדייר.
התובעת טוענת כי היה על הנתבעת לפנות את המושכר לכל המאוחר מיד עם פטירת המנוח, כפי שדרשה ממנה התובעת, היינו ביום 28.1.11 והואיל והנתבעת לא עשתה כן, עליה לשלם את דמי השכירות החופשיים הראויים העומדים על 20,000 ₪ לחודש לפחות. סכומים אלו עד יום הגשת התביעה ובניכוי דמי השכירות המוגנים ששולמו עומדים על 267,760 ₪.
הטענה ביחס לגובה דמי השכירות הראויים נתמכת בחוות דעת שמאי מטעמה, מר גדעון קרול.
הנתבעת טוענת כי מטרת השכירות מאז חתימת חוזי השכירות וכפי שמפורשת שם, הייתה הפעלת עסק למכירת פרחים, נטיעות, זרעים, עציצים וכלי גננות. לטענתה, החנות התנהלה כשותפות בין האחים גינצבורג תחת השם גינצבורג כל השנים בידיעת התובעת.
טענת התובעת לפיה העסק הושכר לעסק אחר בשם "גינצבורג ובנו" חסרת בסיס. השותפות (עסק מורשה גינצבורג ובנו) הוקמה לפני 35 שנים בידיעת התובעת ובאישורה, כפי שהופיעו על גבי ההמחאות איתם שולמו דמי השכירות לתובעת במהלך כל השנים ובכלל, ברבות השנים "בנו" הוסר כך שממילא נשאר רק הדייר החוקי.
לאחר פטירת אברהם ויונתן ניהל המנוח/בעלה, את העסק באמצעות העסקת עובדים שכירים ובכללם, מר מנחם פלג כמנהל שכיר המקבל תמורת עבודתו משכורת חודשית בסכום קבוע. המנוח מצידו נהג להגיע לעסק ולקבל דיווח שוטף מפלג.
המנוח מעולם לא חדל להשתמש בעסק לאותה התכלית לשמה ניתנה לו הזכות במושכר, ולא נטש את העסק חרף מצבו הבריאותי בשנים האחרונות לחייו.