החלטה
בפני בקשה מיום 1.6.11 לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד כנגד המבקשת ביום 6.3.06 (להלן: "הבקשה" ו"פסק הדין", בהתאמה). עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר בסך נומינלי של 20,575 ₪ שהוגשה כנגד הנתבעת ע"י התובע, תאגיד בנקאי, בגין יתרת חובה בחשבון הנתבעת.
בתמצית, טענת הנתבעת היא, כי המצאת כתב התביעה ומאוחר יותר המצאת האזהרה בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל לא בוצעו כדין, עת נמסרו לכתובת בעיר רמלה, לידי אחיה ברוך ומאוחר יותר, לידי אמה, בהתאמה. זאת, שעה שהתגוררה בעיר אילת במועדים הרלוונטיים לענייננו. עוד טוענת המבקשת כי נודע לה על קיומו של פסק הדין באקראי, עת פנתה לתובע על מנת לקבל העתק מדוגמת חתימתה בכל הקשור עם שיק שהוגש לביצוע נגדה ולפי הנטען חתימתה בו זויפה. רק בעקבות פניה זו, טוענת הנתבעת, החלו להינקט נגדה הליכי הוצאה לפועל פעילים, ולמעשה הייתה סבורה כי לא היה תלוי ועומד נגדה כל תיק הוצאה לפועל גם בעת הגשת הבקשה (שעה שרשימת התיקים שצורפה מתוך רישומי לשכת ההוצאה לפועל אינם מגלים תיק הוצאה לפועל שכזה).
לשיטת התובע דין הבקשה להידחות. זאת, בין היתר הן מאחר שלנוכח דברי המבקשת בחקירתה הנגדית ולאקוניות התצהיר באשר למועד מודעותה הקונקרטית לקיומו של פסק הדין עולה שהבקשה הוגשה באיחור מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד; הן הואיל והלכה למעשה כתב התביעה כמו גם האזהרה הומצאו לה כדין; הן מאחר שהמבקשת עצמה פנתה, כך עולה מרישומי ב"כ התובע, למשרד ב"כ התובע לאחר הגשת כתב התביעה באופן שמלמד על מודעותה לתביעה; והן במיוחד בהתחשב בכך שמאחר שעסקינן בתביעה על יסוד בקשה למתן הלוואה של הנתבעת אין בפי הנתבעת סיכויי הגנה אפשריים מפני התביעה.
שמעתי את הצדדים, עיינתי בכלל כתבי הטענות על צרופותיהן, ושוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.
באשר לטענה שהבקשה הוגשה באיחור. עסקינן בבקשה שהוגשה לבית המשפט ביום 1.6.11. על פי הנטען בתצהיר המבקשת לאחר ששלחה ביום 26.4.11 לתובע מכתב דרישה בקשר עם דוגמת החתימה שלה, חלפו ימים ספורים, או-אז החלו להתקבל אצלה הודעות על נקיטה בהליכי הוצאה לפועל. עיון בהודעות אלה מגלה כי עסקינן בהליכים שננקטו ביום 28.4.11 וגם על פי הוראות תקנה 24 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"מ – 1979, חזקה כי הומצאה לנתבעת רק בחלוף שישה ימים ממועד משלוח ההודעה בדבר נקיטת ההליכים. פועל יוצא, הוא שמאחר שהבקשה הוגשה לבית המשפט ביום 1.6.11, לא ניתן יהיה לקבוע כי הבקשה הוגשה באיחור ככל שתתקבל טענת המבקשת בדבר אי מודעותה לעצם הגשת התביעה או למצער למתן פסק הדין נגדה, קודם למועד המוצהר על ידה.
בנוסף, לא מצאתי נפקות למועד שבו פנתה הנתבעת לקבלת פירוט תיקי ההוצאה לפועל בעניינה, אשר ככל הנראה היה מוקדם מחודש מאי 2011, בהתחשב בכך שאין מחלוקת כפי הנראה, כי ברשימת התיקים שקיבלה המבקשת לידיה לא הופיע פירוט של תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעניינה בגין פסק הדין. התובע ביכר להידרש לדבריה של הנתבעת בחקירתה הנגדית מהן משתמע, כי עוד בחודש פברואר או בסמוך לו 2011 נודע למבקשת על אודות ניהול תיק ההוצאה לפועל מטעם התובע (חרף העובדה שברשימת תיקי ההוצל"פ לא הופיע רישום של תיק זה). אולם מדבריה של הנתבעת בחקירה הנגדית, שהתרשמתי כי התקשתה להיזכר במועדים קונקרטיים במענה לתיזות העובדתיות שהציג בפניה בא-כח התובע, ספק אם ניתן להסיק ממצא חד משמעי ולפיו ידעה המבקשת על אודות פסק הדין כחודשיים לפני המועד הנטען על ידה. גם לו הייתה מסקנתי שונה, בהתחשב בטיעוני המבקשת הן לגופם והן לעניין תקינות ביצוע ההמצאות, דומני שהיה בכך טעם מיוחד כדי להאריך את המועד (אשר ככל שעסקינן בחודשים ספורים בלבד אינו ממושך), אם היה צורך בכך, ואבהיר.
בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן על פי צד אחד בשתי סיטואציות אפשריות. האחת, מחובת הצדק. השניה, משיקול דעתו של בית המשפט.
שעה שמתברר כי פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, בין אם מחמת היעדר המצאה כדין לנתבע ובין אם מחמת אי ידיעה על עצם ההליך, יש לבטל את פסק הדין מבלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה של הנתבע (השוו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2009, 372 והאסמכתאות שם). כידוע הנטל להוכיח חוקיות המצאה מוטל לפתח התובע (השוו: ע"א 203/84 שאול יעיש נ' מנשה הרון , פ"ד מ (1) 328). במקרה שלפנינו, אין מחלוקת כי ההמצאה – הן של כתב התביעה ומאוחר יותר של האזהרה – בוצעו לידי בני משפחה של הנתבעת בבית מגורים ברמלה. אולם, הנתבעת עצמה התגוררה אותה העת בעיר אילת, והדגישה כי עברה להתגורר באילת עוד בטרם שינתה את כתובתה במשרד הפנים בעקבות הליכי גירושין שעברה. גם לו אקבל את האמור בתצהירי המוסר (שלא נתבקשה חקירתו על תצהיריו ואשר לא התייצב ממילא), עדיין לא ניתן יהיה להסיק מהם על ביצוע המצאה כדין, שעה שעסקינן בתצהירים לאקוניים שאף אינם מבהירים כיצד ועם מי אומתו מגורי הנתבעת דווקא, במובחן מבני משפחתה, בכתובת ברמלה, בעת ביצוע המסירות. מנגד, טענה הנתבעת כי יחסיה עם אחיה, אליו לפי הנטען הומצא כתב התביעה היו רעועים ושבה והרחיבה לעניין זה גם בחקירתה הנגדית בה אף הבהירה כי עד שובה למרכז הארץ הקשר עם אמה היה אף הוא רופף כך שהלכה למעשה לא ניתן לשלול את טענותיה לפיהן לא היתה מודעת לביצוע המסירות לידי בני משפחתה, אשר לא התגוררו עימה (לעניין זה השוו ממילא: תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).
בנסיבות אלה לא שוכנעתי, כי כתב התביעה או למצער ההמצאה של אזהרת ההוצאה לפועל, נמסרו לתובעת כדין. לפיכך, המסקנה המתחייבת, היא שיש להיעתר לבקשה לביטול פסק דין. בנסיבות אלה, גם לו הייתי מניח (וכאמור אין זו מסקנתי) כי המבקשת הגישה בשיהוי בן כחודשיים את הבקשה לביטול פסק הדין, ראוי לאזן בין מחדל לכאורי זה ובין שנים ארוכות בהן עמד כנגדה פסק דין על פי צד אחד בנסיבות בהן ספק אם הומצא לידיה כדין (לעניין זה אף לא הוצגו לפני די ראיות לפיהן ניתן היה למצער לבסס העדפה של כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה).
טענה נוספת של התובע הייתה כי התובעת עצמה פנתה בשנת 2006 למשרד בא-כוחו וביקשה לבוא בדברים עמו. טענה זו לא תסייע לתובע משתי סיבות. האחת, שהטענה נטענה בתצהיר שהינו בבחינת עדות מפי השמועה שכן נטענה בתצהיר של נציגה, שבמועדים הרלוונטיים כלל לא עבדה במשרד בא-כח התובע. שנית, מאחר שגם בתצהיר מטעם נציגת התובע לא נטען במפורש כי המגעים נוהלו סביב התביעה עצמה. במיוחד שעה שבתצהירה של המבקשת לא הוכחשה טענה כי לפני שנים התקיים דין ודברים בינה ובין התובע (אולם לא בהכרח סביב התובענה דווקא) לא ניתן להסיק מן השאלה האם נוהלו שיחות בין הצדדים, על מודעות ישירה להליכי הוצאה לפועל או לקיומו של פסק דין או כתב תביעה בנסיבות דנן.
בפי בא-כח התובע בסיכומיו נשמעו גם טרוניות כנגד לאקוניות התצהיר במקרים מסויימים. אולם הלכה למעשה, גם לו אניח כי נכון הדבר, כל שהיה צורך להשלים (דוגמת כתובות מגורים באילת, משכן, טיב היחסים עם בני המשפחה שקיבלו ברמלה את המסמכים וכיוצ"ב), השלימה הנתבעת בחקירתה הנגדית. בנסיבות אלה, ושעה שהדין הוא, כי מקום שבו המשיב לחקור את המבקש על תצהירו, עשויה החקירה הנגדית להשלים את שחסר בתצהיר שתמך בבקשה למתן רשות להתגונן, לא מצאתי כל נפקות לטענות אלה (השוו: ע"א 478/75 אנגלנדר נ' אשכנזי פ"ד ל(3), 437, 443).
אין חולק, כי חלפו שנים רבות מאז ניתן פסק הדין ועד אשר הוגשה הבקשה לביטולו. אולם בנסיבות בהן לא שוכנעתי כי כתב התביעה או למצער האזהרה הומצאו לנתבעת באופן שיאפשר לה להתגונן מפני התביעה, אין די בחלוף השנים כשלעצמו על מנת למנוע מן הנתבעת את יומה. אף לא ראיתי בתגובת התובע כל ראיה לכך שהלכה למעשה נקט בהליכי הוצאה לפועל פעילים כנגד הנתבעת עד לחודש אפריל 2011, שהיה בהם כדי לשנות מסקנה זו או להעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה (ולו רצה לא ראיתי מה מנע ממנו לצרף כל ראיה לעניין זה לתגובתו).
גם לו ניתן היה להניח, כי הנתבעת הייתה מודעת לקיומו של תיק ההוצאה לפועל נגדה מספר חודשים לפני חודש אפריל 2011 (כפי שניסה ב"כ התובע להצביע בכל הקשור עם מודעותה לרשימת תיקי ההוצאה לפועל בעניינה), עדיין דומני שהיה בטענות המבקשת עצמן בכל הקשור לנסיבות היווצרות החוב כדי להוביל למסקנה שיש מקום לבטל את פסק הדין גם משיקול דעתו של בית המשפט, במיוחד שעה שלא ראיתי איזה נזק מהותי היה נגרם לתובע כתוצאה מביטולו, גם בהתחשב בכך שלא הוצגו ראיות בדבר נקיטה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת לפני חודש אפריל 2011 וגם בשים לב לכך שכפי הנראה גם לו ננקטו הליכים מועטים שלא הוצגו בפני, אלה לא נשאו פרי באופן שהיה בו אולי כדי לפגום באינטרס סופיות הדיון של המבקשת.
פועל יוצא של כלל האמור לעיל הוא, כי דין הבקשה להתקבל, וכך אני מורה.
הוצאות ההליכים בסך כולל של 1,500 ₪ תושתנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי, וזאת בהתחשב בכך שלו הייתה דואגת המבקשת לעדכן את כתובתה גם במשרד הפנים מבעוד מועד, לא היינו ניצבים בפני הסיטואציה קא עסקינן, עתה.
כתב הגנה יוגש תוך 30 יום.
תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, ט"ו כסלו תשע"ב, 11 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.