בנק הפועלים בע"מ סניף הרצליה (628) נ' רף סיירת גבעתי בע"מ ואח'

החלטה

התובע (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים בגין חובות בחשבונות הבנק של הנתבעים ובגין פיגורים בהחזרת הלוואות שנתנו לנתבעים על ידי התובע. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה לצורך ניהול התביעה.

בהתייחס להחלטה זו הנתבעים הם המבקשים ולכן אפרט את תמצית טענותיהן תחילה:

תמצית טענות הנתבעים – המבקשים:

הטענה שעולה וחוזרת בטיעוני המבקשים היא כי הבנק פעל בנגוד להוראות הנתבעים כאשר כיבד המחאה על סך 45,000 ₪ בגינה ניתנה הוראת ביטול. כיבוד המחאה זו גרם לקשיים באיזון הכספי של הנתבעים ולמעשה גרר את הנתבעים למצב בו נוצרו חובות שלא היו נוצרים לו היה הבנק מכבד את הוראת הנתבעים לביטול ההמחאה. כתוצאה מכך הבנק אף חייב את הנתבעים בריבית חריגה על יתרות החובה אשר גם היא העלתה את גובה החוב מעבר לחוב הממשי. מוסיפים וטוען נתבע 3 כי הבנק אילץ אותו לחתום על מכתב לפיו ביטל את מכתבו לבנק בו מחה על כיבוד ההמחאה. לאחר שנחתם מכתב הביטול העמיד להם הבנק הלוואה על סך 45,000 ₪. כמו כן טענו הנתבעים כי סכום התביעה כולל חיובים כפולים כאשר הבנק הגיש תביעתו בגין פיגור בהלוואות שנתנו , וחזר וחייב את סכומי ההלוואות ביתרת החובה שנוצרה בחשבונות הבנק. בנוסף יש להפריד בין הנתבעת 2 לנתבעים 1 ו 3, שכן הנתבעת 2 חתמה על ערבות רק ביחס להלוואה מספר 1 אשר יתרתה עומדת על סך של 63,694 ₪ וכן על הלוואה 4 , אשר יתרתה עומדת על סך של 45,609 ש"ח.

מוסיפים וטוענים הנתבעים כי הבנק חסם את גישתם לחשבונות הבנק ובכך מנע מהם מלהכין את הגנתם כראוי.

תמצית טיעוני התובע – המשיב – הבנק:

לעניין הנתבעת 2 (מיטל) אין מחלוקת על כי היא נתבעת רק לגבי יתרת החוב בגין הלוואות 1 ו 4 ואשר יתרתן ביום הגשת התביעה הינה כמפורט לעיל (סעיף 11 לסיכומים). לטענת הבנק אין למבקשת כל הגנה כנגד התביעה נגדה והיא אף מודה בקיום החוב בגין שתי ההלוואות, ומכאן שאין לתת לה רשות להגן.

לגבי הנתבעים 1 ו 3, הרי שמדובר בטענות כלליות לא מפורטות שלא ניתן להתייחס אליהן, ובמיוחד הדבר נכון לגבי טענת הקיזוז. על הנתבעים היה לפרט את טיעוניהם ומשלא עשו כן הרי שאין לקבל טענות הגנה בעלמא.

לגבי הטענה בדבר ההמחאה על סך 45,000 ₪ בחר הנתבע לצרף את הודעת הביטול בלבד ולא צירף את מכתבו מיום 18.12.11 (להלן: "מכתב הביטול"), שהוגש במהלך החקירה הנגדית , ולפיו מבטל הוא את מכתבו הקודם שצורף כנספח ב' לבקשתו (ללא תאריך, ולהלן מכתב הפנייה לבנק בגין כיבוד ההמחאה לאחר שבוטלה"). את טענת האילוץ לחתום על מכתב הביטול העלה לראשונה במסגרת החקירה הנגדית ויש לראותה כטענה כבושה בלתי קבילה. מכל מקום הטענה המתייחסת להמחאה על סך 45,000 ₪ היא לכל היותר טענת קיזוז מכלל החוב . גם אם בית המשפט יקבל את הבקשה לגבי סכום זה, למרות טיעוני התובע, מבוקש להתנות את קבלת הבקשה בהפקדתו. לגבי יתרת הסכום סבור התובע שיש לתת פסק דין חלקי אם תתקבל הבקשה ככל שהיא מתייחסת לסכום ההמחאה.

עוד טוען הבנק שלא ניתן לייחס את קריסת הנתבעים בינואר 2013, לחיוב של 45,000 ש" מאוקטובר 2011, גם אם נעשה בטעות .

מוסיף וטוען הבנק שאין לקבל את התצהירים שצורפו לסיכומים, שכן לא ניתנה לכך רשות על ידי בית המשפט ולא ניתן לצרף לסיכומים תצהירים.

לעניין הטענה בדבר חסימת הגישה לחשבונות הבנק, הרי שהיה על הנתבעים לפנות למשיב או לבא כוחו לקבלת המסמכים הנדרשים ומשלא עשו כן מנועים הם מלעלות טענה זו.

דיון והכרעה:

הלכה פסוקה היא מקדמת דנא כי בית המשפט רשאי שלא לתת רשות להתגונן "כשהשופט משוכנע לא רק שאין קיימת הגנה אלא גם שלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע (ר' לענין זה ע"א 534/61 חפציבה קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לוי בן ארי, פד"י ט"ז 699,694 וכך גם בע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק), פד"י ל"ט 1 (511) "די להראות כי הגנה אפשרית בפיו ולו רק בדוחק, ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן. טענת הגנה בתצהיר שלא התמוטטה בחקירת שתי וערב השופט חייב להניח כי אמת היא".

נשאלת השאלה האם בהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, יש להיענות לבקשת המבקשים למתן רשות להגן.

מבחינה פרוצידורלית אני מקבלת את טענת הבנק שהתצהירים שצורפו לסיכומים צורפו שלא כדין, ואין הם המווים חלק מהסיכומים, ומסיבה זו לא עיינתי בהם ולא ערכתי השוואה בינם לבין אלו שצורפו לבקשה.

לגבי הנתבעת 2 מיטל – אין מחלוקת על כי התביעה מתייחסת רק לשתי ההלוואות כפי שפורט בכתב התביעה ובסיכומי הצדדים. טענתו ההגנה של הנתבעים 1 ו 3 חלות גם על הנתבעת 2 שהינה ערבה לחלק מהחוב הכולל.

לגופו של עניין, שלב בקשת הרשות להגן הוא השלב המקדמי, אשר בית המשפט בוחן בו אם קיימת לנתבעים הגנה, ולו לכאורה, כנגד התביעה. במידה ובית המשפט מגיע למסקנה כי קיימת הגנה ליכאורית אין הוא נכנס לבדיקת חומר הראיות, אלא אם הגרסה מופרכת בחקירה הנגדית. במקרה הנדון אמנם מדובר בגרסה שאינה מפורטת דיה, אך היא מהווה ראיה לכאורית מספיקה למתן הרשות להגן. צודק הבנק כי על פניו אין הגנה לגבי הסכום כולו אלא לגבי חלקים ממנו, אלא שמדובר בסיטואציה של "חיוב גורר חיוב" , שכן יש קשר בין יתרת חובה גבוהה שנוצרה בטעות וריבית חריגה וכד'. אין זה המקום להיכנס לפרטים, אלא רק להתייחס באופן כללי לטיעוני הצדדים.

לעניין טענת המניעות לגבי נזקי הנתבעים עקב ביטול ההמחאה הרי שזו צריכה להידון במסגרת התביעה ושמיעת ראיות מטעם שני הצדדים. הטענה בדבר האילוץ לחתום על מכתב הביטול אמנם הועלתה במסגרת החקירה הנגדית, אך זאת בתשובה לשאלת ב"כ התובע, כך שהתשובה קבילה מבחינת דיני הראיות, ויש בה די לצורך בקשת הרשות להגן. את משקלה של התשובה והטענה הטמונה בה יוכל בית המשפט לחזור ולשקול במסגרת בחינה מכלול הראיות .