פסק דין
בפני תביעה כספית ע"ס 58,256 ₪ למועד הגשת התביעה שעילתה חוב כספי, שהוגשה בסדר דין מקוצר ושנתנה בה רשות להתגונן.
נטען על ידי התובע, שהנו בנק העוסק במתן הלוואות, כי ביום 26.06.1991 חתמו נתבעים 1 ו 2 על הסכם הלוואה על סך של 77,000 ₪, וביום 26.06.1991 חתמו הנתבעים 3-7 כערבים על הסכם ההלוואה.
מטרתה של ההלוואה היתה רכישת דירה הידועה כחלקה 300/4 בגוש 38201 בערד, כאשר בהמשך תוקן הסכם ההלוואה כך ששונו פרטי הדירה לחלקה 20/24 בגוש 38209 בערד. ביום 12.05.1998 נרשמה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע לטובת התובע בגין זכויות חוזיות ואחרות שיש לנתבעים בחלקה 20/24 בגוש 38209 בערד, וזאת לצורך הבטחת פרעון ההלוואה.
נטען כי הנתבעים לא שילמו את חובם בהתאם להסכם ההלוואה, ועל כן ננקטו כנגדם הליכים למימוש הדירה, בחודש מרץ 2004 נמכרה הדירה בהסכמת הנתבעים ועל ידי כונס מטעם התובע שמונה במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח למימוש המשכנתא והדירה נמכרה תמורת סך של 215,970 ₪. לאחר מכירתה של הדירה, נותרה יתרת חוב של הנתבעים, שעמדה ביום 14.05.2009, ועל פי ספרי התובע, על סך 58,256 ₪. נטען כי התובע שלח לנתבעים התראה לפיה נדרשו לשלם את יתרת החוב, אך אלו נמנעו מלעשות כן, ועד למועד הגשת התביעה.
הנתבעים 1 ו 2 מאשרים כי לא עמדו בתשלומי המשכנתא החודשיים, וצברו חוב על סך 12,545.50 ₪, נכון ליום 09.03.2003, בגינה הוגשה כנגדם תביעה לביהמ"ש השלום בראשון לציון. ביום 11.08.2003 שלח התובע מכתב התראה, לפיו יתרת חובם של הנתבעים לתובעת הנו בסך 162,451 ₪, משכך ולאור פנייתם של הנתבעים לב"כ, הוחלט על מכירת דירתם באופן עצמאי לצד ג'. נטען כי בהסכמת ב"כ התובע, מונתה עורכת דין מטעם האחרון ככונסת הנכסים וסוכם כי תפעל לאישור המכירה לצד ג', וכן להסרת כלל העיקולים שהוטלו, או יוטלו על זכויות הלווים בנכס. כן נטען, כי סכום המכירה הראשוני שהוסכם בין הלווים לצד ג' לא אושר על ידי התובע, שדרש את הסכום ששולם בפועל בהסכמת צד ג', ולסילוק חובם של הלווים. בהמשך, אישר ראש ההוצל"פ את בקשת התובע, וכונסת הנכסים, למכור את הזכויות בדירה לצד ג' כאשר הנה נקייה מכל חוב עיקול, שעבוד, ובהתאם לאמור בסעיף 34א' לחוק המכר, התשכ"ח-1968.
נטען כי הזכויות בדירה נמכרו תמורת סך של 215,970 ₪, ובהתאם להסכם שאושר על ידי התובעת מיום 23.02.2004, וכשישה חודשים לאחר הודעת התובעת כי החוב הנו 162,451 ₪. בנוסף, נטען כי התמורה הועברה במלואה לתובעת וזאת על אף שהאחרונה קיבלה 53,519 ₪ ביתר, ביחס לחוב שדרשה שישה חודשים טרם המכירה. הלווים סברו כי בכך סיימו את פרשת ההלוואה וכי אינם חייבים עוד דבר לתובעת, ובעתיד לא צפויה פנייה או דרישה מצד התובעת בעניין החוב האמור. הנתבעים טוענים כי לאורך המו"מ מול התובעת, ועובר לביצוע המכר, היה ברור כי הסכום יכסה את כל חובם של הלווים לתובעת, ולו היו יודעים כי סכום המכירה נמוך מסכום החוב, היו עומדים על העלאת המחיר הנדרש מצד ג'.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כאשר נתבע 1 חזר בתצהירו על גרסתו כפי שהובאה הן בבקשת הרשות להגן והן בתצהירו. התובע, טוען בתצהיר עדותו הראשית כי הבנק אישר את המכר מאחר ועמד בגבולות השמאות שהוצאה לנכס, ומתוך רצון להיעתר לבקשת הנתבעים ולמעט בהוצאות הכינוס. התובע מדגיש כי מעולם לא ניתן אישור לנתבעים, שתמורת המכר מכסה את מלוא החוב אליו, ומשכך התובע שלח לנתבעים מכתב דרישה ביום 20.12.2005, שמאוחר למכר, ואף המשיך לחייב חשבון ההלוואה, בנוסף, נטען כי הנתבעים 1 ו 2 פנו בעקבות אותה דרישה לוועדה הבינמשרדית, בבקשה למחיקת חובם, וזו קבעה כי במידה וישלמו 1,000 ₪ לחודש למשך 30 חודשים, תימחק יתרת ההלוואה, אך לבסוף הנתבעים בחרו שלא לשלם. נטען שסכום הדרישה בטרם נפתח תיק המימוש, התייחס רק להלוואה אחת ולא לכלל ההלוואות.
ביום 19.11.2009 ניתן פס"ד כנגד נתבעים 5 ו 6, ובהמשך הושגה פשרה בינם לתובע.
לאחר עיון בחומר הדיון, וסיכומי הצדדים אני מחליט לקבל את התביעה כמפורט להלן:
אין חולק כי הנתבעים פעלו למכירת דירתם במסגרת הליכי מימוש ולשם כיסוי חובם כלפי התובע ותוך שיתוף פעולה עם בא כוחו ומינויה של כונסת נכסים שנמנית על צוות משרדו של ב"כ התובע. בסופם של הליכי המימוש נמכרה דירתם של הנתבעים תמורת סך של 215,970 ₪.
אני מתרשם כי גרסת הנתבעים כפי שעולה מתצהירם ומסיכומיהם לפיה, האמינו שעם מימושה של הדירה כיסו את חובם כלפי התובע, הנה אפשרית בפאן הסובייקטיבי. למרות האמור, וכפי שעולה מהשתלשלות העניינים, לאחר מכירת הדירה, עולה כי נותר בגין ההלוואה חוב בסך מצטבר של 58,256 ₪, נכון ליום 14.05.2009, חוב זה לא נסתר על ידי הנתבעים, או עד אחר מטעמם, ובעיקרו נובע ככל הנראה, מהוצאות הליך המימוש ושכ"ט כונס במסגרת הליך הכינוס בשנת 2004 , ושנוספו לחוב, ובצירוף ריבית פגורים. הנתבעים לא הוכיחו במסגרת ההליך כי הריביות אותן דורש התובע חורגות מהמוסכם.
לנתבעים טענות שונות באשר לחיובי כונסת הנכסים, שראוי לו היו נטענות בזמן ובמקום המתאים, כמו כן, עמדה לנתבעים האפשרות לזמן את כונסת הנכסים להיחקר בפני ביהמ"ש בקשר לטענתם, שהיתה הסכמה עמה, לפיה תמורת המכר, תסלק כל חוב קיים, אך הם בחרו שלא לעשות כן. לעניין זה ידוע הכלל שמי שנמנע מלהביא עד רלוונטי לעניינו, הדבר פועל לחובתו.
חלק מטענות הנתבעים מתמקדות בכך, שלא יודעו על ידי הבנק או מי מטעמו, שלאחר מימוש הדירה יוותר חוב, לטענתם, במידה ועובדה מהותית זו היתה מובאת לידיעתם, היו מתנהלים באופן שונה, כך שלא היו נותנים את הסכמתם למכירת הדירה במחיר שסוכם, אלא במחיר גבוה יותר המכסה את מלוא חובם. לא שוכנעתי כי הנתבעים הוכיחו את טענותיהם בהקשר זה, וזאת מעבר לאמונתם הסובייקטיבית. אציין כי במועד הרלוונטי לענייננו, לא קיימת אינדיקציה או ביטוי אובייקטיבי כלשהו, בדבר גמירות דעתו של התובע, כי תיק ההלוואה של הנתבעים נסגר בסכום המכר, ולהבדיל כמובן מתיק ממוש המשכון . משכך אני סבור שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענתם בהקשר זה, וטענתם שחובם נסגר בסכום המכר נדחית.
אוסיף כי כבוד ראש ההוצל"פ, גרינוולד-רנד יוכבד, אישרה לכונסת הנכסים, בהחלטתה מיום 14.10.2004, למכור את הדירה תמורת סך של 48,500 $, נקיה מכל עיקול, שעבוד, משכון ומשכנתא. ביום 20.10.2005 הועבר מכתבו של התובע לב"כ הנתבעים, בו צוין כי יתרת חובם של הנתבעים ליום 13.12.2005 הנה בסך של 39,304 ₪, וכי מתבקשים להסדיר את תשלום החוב טרם נקיטת הליכים כנגד הערבים.
אני סבור כי בעניינו רובצת האחריות לפתחם של הנתבעים, אשר לא טרחו לוודא כי תמורת המכר אכן מכסה את כלל החוב הקיים אצל התובע, ולקבל מסמך מתאים וכמקובל בין צדדים, כאשר מתנהל הליך משפטי ביניהם, בתיק מימוש, משלא עשו כן, אז, ולא שכנעו בעניין בראיות כיום, לא ניתן לקבל טענתם. מצופה מחייב סביר, הפועל לסגירת תיק הלוואה, כי יגלה מעש מינימלי הכולל בדיקה ודרישה שכלל חובותיו הוסדרו וכוסו, ותוך קבלת אישור מן הבנק המלווה, או מבא כוחו, בכתב וכמקובל
יצוין, כי ביום 15.05.2007 הנתבעים פנו לוועדה הבינמשרדית בבקשה למחוק את יתרת חובם, במסגרת פנייתם, פרסו את טענותיהם בדבר סילוק החוב כלפי התובע באמצעות מימושה של הדירה, ואף הוסיפו ותיארו את מצבם הכלכלי והאישי הקשה. בהחלטתה של הוועדה הבינמשרדית מיום 21.11.2007 נקבעה פריסה של החוב למשך של 30 חודשים רצופים כאשר כל תשלום יעמוד על 1,000 ₪. כפי שניתן לראות הבקשה וההחלטה האמורה, הכירה בקיום החוב כלפי התובע, ותוך קביעת פריסת חוב ההולמת לדעת הוועדה את נסיבות המקרה, ובנקודת זמן שלאחר ממוש הנכס, למרות האמור, נמנעו הנתבעים מסיבותיהם הם, למלא אחר החלטתה של הוועדה הבינמשרדית.
בקשה להקלה בחוב, סותרת על פניה, טענה להיעדר חוב.
מכל האמור, אני מחליט, שעל הנתבעים 1,2,3,4,ו-7, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 58,256 ₪ בצירוף ריבית כאמור בכתב התביעה מיום 14.05.2009 ועד לתשלום בפועל, בצירוף אגרה ששולמה, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום התשלום ועד לתשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ביצוע החיוב, כנגד הנתבע 1 מעוכב, נוכח הליכי פש"ר, שננקטו נגדו, וישלם החיוב במסגרת תיק הפש"ר.