בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הרוש

החלטה

1.ביום 14.10.09 הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבעת ע"ס של 2,428,546 ₪.

2.בכתב התביעה עותר התובע לסעדים הבאים : ראשית, תביעה לסעד הצהרתי כי הסכם הממון שנחתם ביום 21.8.03 בין ב עלה של הנתבעת מר יצחק הרוש (להלן: יצחק) ואשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, הינו בטל ומבוטל. שנית, תביעה כספית במסגרתה לחייב את הנתבעת בתשלום סכום התביעה בגין חובו של יצחק מכוח הלכת שיתוף בין בני הזוג ועילות אחרות המפורטות בכתב התביעה.

3.ביום 12.4.10 עתר התובע למתן צו עיקול זמני על זכויות ונכסים של הנתבעת המצויים בידי צד ג'. בין היתר נתבקש צו עיקול על זכויות הנתבעת בבית המגורים המצוי ברח' השקמה 18 מבשרת ציון והרשום בספרים של מינהל מקרקעי ישראל, כמו כן נתבקש צו עיקול על רכב מסוג קאיה הרשום על שמה של הנתבעת, עיקול בבנק דיסקונט לישראל, בנק לאומי למשכנתאות, ולבסוף עיקול על כספים המגיעים לנתבעת מחב' פלאפון .

ביום 13.4.10 ניתן צו העיקול.

4.ביום 29.4.10 עתרה הנתבעת לבטל את צו העיקול הנ"ל, עתירה זו היא נשוא החלטה זו.

5.בטרם אתייחס לבקשה לביטול צו העיקול יש מקום להביא בתמצית את הרקע הן להגשת התביעה והן להגשת הבקשה להטלת העיקול הזמני.

בשנת 2004 הגיש התובע תביעה כספית כנגד חב' אימי הומלי (1990) בע"מ (להלן: החב') בגין חוב כספי שזו נותרה בחשבונה. לשם הבטחת חיובי החב' כלפי התובע ערבו שלושה ערבים וביניהם יצחק. ביום 20.7.04 משלא התגוננה החב' והערבים ניתן פסק דין לטובת התובע.

בגין פסק הדין נפתח כנגד הנתבעים הנ"ל תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. סכום החוב בתיק ההוצל"פ עמד נכון ליום 17.9.09 ע"ס של 2,428,546 ₪ שהוא סכום התביעה בתביעה זו.

ביום 17.11.04 אוחדו תיקי ההוצאה לפועל של יצחק ונפתח נגדו תיק איחוד מס' 03-99409-04-0. במסגרת חקירת היכולת שנערכה לחייב בלשכת ההוצאה לפועל הוצג על ידי יצחק הסכם הממון.

על פי הסכם הממון העביר יצחק את מלוא זכויותיו בדירת המגורים של בני הזוג בכפוף לכך כי הנתבעת תהא אחראית באופן בלעדי לפירעון ההלוואות בסכום של 1,700,000 ₪ שנלקחו מבנק לאומי למשכנתאות ואילו יצחק התחייב להסיר את השעבודים הרשומים על זכויותיו בדירת המגורים וכי החל ממועד חתימת בני הזוג על הסכם הממון תהא הנתבעת הבעלים של מלוא הזכויות בדירת המגורים.

עוד סוכם בין הנתבעת ויצחק כי למרות שיצחק העביר את מלוא זכויותיו בדירת המגורים לנתבעת הוא יוכל להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים וזאת כל עוד לא הוגשה על ידי מי מהם תביעה לגירושין. יצחק אף התחייב בהסכם הממון לשלם מזונות לנתבעת ולשלושת ילדיהם בסך של 10,000 ₪ לחודש.

6.על רקע הדברים הנ"ל טוען התובע בכתב תביעתו כי הסכם הממון הינו פיקטיבי ושיקרי אשר כל כולו נועד לשם הברחת נכסים מנושיו השונים של יצחק.

התובע ממשיך וטוען כי על פי המידע המצוי בידו בני הזוג אינם גרושים ואף לא פרודים אלא מנהלים משק בית משותף בדירת המגורים והלכה למעשה חיים כ זוג נשוי לכל דבר וענין.

עוד מציין התובע כי למרות שחלפו להם כ – 6 שנים ויותר מיום החתימה על הסכם הממון, בני הזוג לא התגרשו. יתרה מכך, יצחק מגדיר את הסטטוס שלו כפרוד ואף על פי כן הוא ישן מספר פעמים בשבוע בדירת המגורים.

חיזוק לטענה כי בני הזוג חיים בצוותא מוצא התובע בתצהיר של הנתבעת אשר ניתן במסגרת הליך משפטי אחר ובו הצהירה כי המשפחה כולה מתגוררת בדירת המגורים.

התובע טוען עוד בכתב התביעה כי הסכם הממון הינו חוזה למראית עין וכי החתימה עליו כאשר החב' היתה בקשיים כלכליים לא נועדה אלא להערים על הנושים תוך הצגת חזות חיצונית שאינה תואמת את המציאות וכל זאת לצורך הברחת נכסים מנושיו של יצחק.

לא זו אף זו, טוען התובע לחילופין כי הסכם הממון הינו הסכם פסול כהגדרתו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי).

טענה נוספת בפי התובע הינה טענת תרמית, דהיינו בחתימתה על הסכם הממון פעלה היא בשיתוף פעולה עם בעלה על מנת לרמות ולהעביר באופן פיקטיבי את נכסי המשפחה ובראשם את דירת המגורים ע"ש הנתבעת. מעבר לכך מציין התובע כי משמעותו של הסכם הממון הינו כי נכסי המשפחה ובעיקר דירת המגורים עברו לידי הנתבעת ואילו יצחק נטל על עצמו את חובות החב'.

במסגרת טענת התרמית מציין עוד התובע כי בטרם חתימת הסכם הממון נוצר שעבוד נוסף מאלה הרשומים לטובת בנק לאומי למשכנתאות לטובת אמה של הנתבעת הגב' מרגלית בואסיס.