בנק לאומי לישראל בע"מ סניף עסקים אשדוד ואח' נ' ענבי הנגב במערבי בע"מ

פסק דין

התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה על סך של 135,597 ₪. העובדות שאינן במחלוקת הם כי חברת חולית מחצבים 2004 בע"מ (להלן: "החייבת") שיעבדה לטובת התובע מס' 1 (להלן: "התובע") שני נגררים שהם נגרר מס' רישוי 9665657 (להלן: "נגרר א' ") וכן נגרר מס' רישוי 9617352 (להלן: "נגרר ב'"). אין מחלוקת כי התובע החליט לממש את השעבודים על הנגררים.

נפתח תיק הוצל"פ 14-02229-2-08 והתובע מס' 2 מונה כונס נכסים על הנגררים (להלן: "הכונס").

בבוא הכונס לממש את השעבודים התברר כי הנגררים אינם ברשות החייבת ואין מחלוקת כי הנתבעת טוענת כי היא רכשה אותם לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל תמורת הסך של 175,000 ₪.

אין מחלוקת כי שיק על סך הסכום האמור הופקד בחשבון החייבת אצל התובע ונפרע בחודש מאי 2007. עסקת רכישת הנגררים מהחייבת נכללה בעסקה יותר רחבה של רכישת משאית ונגרר אשר היו משועבדים לבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, ונטען כי שולם תמורתם הסכום של 500,000 ₪.

בהליך המימוש נתפס נגרר ב' ואילו נגרר א' לא אותר. לגרסת הנתבעת היא השיבה לחייבת את נגרר א' כי השעבוד לא הוסר וגם מחמת מצבו המכאני. נגרר ב' נתפס אצל הנתבעת.

סכום התביעה מורכב מסך של 135,591 ₪ שוויו של נגרר א' וכן הסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ עלות תפיסה וגרירה של נגרר ב'.

הנתבעת טוענת כי עם תשלום הסכום של 175,000 לחשבון החייבת המתנהל אצל התובע היה על התובע להסיר את השעבוד מהנגררים. עמדת התובע היא כי משלא התקבלה הסכמתו מראש לכך כי כנגד תשלום סכום זה יוסרו השעבודים , אין התשלום מחייב אותו.

התביעה לשווי נגרר א' שלא אותר

גרסת הנתבעת היא כי כאשר היא נוכחה לדעת כי השעבודים על הנגררים אינם מוסרים, היא השיבה את נגרר א' לחייבת שמצבו המכאני גם היה לקוי. בתמיכה צורף אישור בכתב של החייבת [נספח ג' לתצהיר עדות ראשית של מנהל הנתבעת (להלן: "האישור")]. באי כוח התובע חולקים על אמינות האישור כראיה .

אין מחלוקת כי מעבר לאישור, העדות היחידה שהוצגה כי נגרר א' הושב לחייבת היא של מנהל הנתבעת. לטענת בא כוח התובע הנטל חל עליה להרים את נטל הבאת הראיות ואת נטל השכנוע כי הנגרר הושב לחייבת. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ועל כן לפי סעיף 54 לפקודת הראיות,התשל"א-1971 אם בית המשפט מחליט להסתפק רק בעדות זו על ביהמ"ש לנמק מדוע החליט לעשות כן. אחרת נדרש סיוע לעדות זו . נטען כי הנתבעת נמנעה מלהעיד את מר דוד פטל מטעם החייבת שהיה יכול לסייע ולתמוך בגרסתה או כל עד אחר שהיה בידו לשפוך אור על המחלוקת. נטען כי אי העדת העדים האמורים מצביעה על האפשרות כי עדותם הייתה סותרת את גרסת הנתבעת על השבת נגרר א' לחייבת.

הודאתה של הנתבעת כי רכשה מהחייבת את שני הנגררים וכי הם הועברו לידיה העבירה את נטל הבאת הראיות אליה להוכיח כי נגרר א' יצא מרשותה והושב לחייבת.

הנתבעת ביקשה להוכיח כי נגרר א' הוחזר לחייבת על ידי אישור בכתב יד שהוא לכאורה בחתימת החייבת שצורף כנספח ג' לתצהיר עדות ראשית של העד מטעם הנתבעת. העד מטעם הנתבעת מס' 1 העיד כי תיאם את השבת הנגרר עם מנהל החייבת, דוד פטל, ואחר כך שלח נהג שהשיב את הנגרר וקיבל את האישור.

ניסיון להציג את נספח ג' לעדה מטעם התובע נדחה (עמ' 11 לפרוטוקול) אך לאחר חקירת העד מטעם הנתבעת, על האישור, על ידי בא כוח התובע, המסמך התקבל כמוצג (עמ' 33 לפרוטוקול).

בעדותו של מנהל הנתבעת, אלרומיילי יוסף, הוא הסביר כי הוא לא ביקש מדוד פטל לבוא ולהעיד כי העד חולה סרטן. לא הוגש על כך אישור רפואי.

לאחר עיון בטיעוני באי כוח הצדדים, השתכנעתי כי נגרר א' הושב לחייבת כאמור באישור. הנמקתי לכך היא כי על אף שהעד מטעם הנתבעת לא קיבל את האישור לידו במישרין, והוא לא העיד את הנהג שהשיב את הנגרר וקיבל את האישור, אני מאמינה לעד כי תיאם את השבת הנגרר טלפונית עם דוד פטל.

אכן דוד פטל לא הועד, וגם לא הועד הנהג של הנתבעת שהשיב את הנגרר. אך החיזוק לעדות מנהל הנתבעת אני מוצאת בשניים. אם הגרסה שמר פטל חולה לא הייתה נכונה היה בידי התובע לבקש להזמין את מר פטל לעדות הזמה. ויתור על כך מאשר את עדותו של אלרומיילי יוסף כי מר פטל אינו במצב בריאותי שמאפשר לו לבוא ולהעיד.

כמו כן, האישור המקורי היה בידי בא כוח הנתבעת וזאת עולה מהפרוטוקול. היה בידי התובע לבקש לאפשר לו להגיש חוות דעת מומחה כי המסמך מזויף וזאת לא נעשה וגם לא התבקש. אמנם מדובר בשלב מאוחר של ניהול התיק אך לנוכח חשיבות ברור אמיתות המסמך היה מקום לבקש זאת, אם היה חשד מבוסס כי הנתבעת זייפה את האישור. משלא התבקש בית המשפט לבחון את האישור על ידי מומחה נחה דעתי כי גם באי כוח התובע סברו כי הסיכוי שמדובר בזיוף נמוך. לכן מהטעמים המצטברים אלה מצאתי חיזוק לראיות הנתבעת ברמה העולה על 50% כי נגרר א' הושב לחייבת.

הזכות לתבוע את הנתבעת לשווי נגרר א' מותנית בהוכחת החזקה, כי הבעלות בנכס נד מועברת במסירה (סעיפים 2-3 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971). משלא הוכחה החזקה או קיום רישום על שם הנתבעת ומשהובא ראיה למסירה לחייבת לא הורם נטל השכנוע כי הנתבעת צריכה לשלם עבור הנגרר שלא ברשותה.

לפיכך התביעה לתשלום עבור נגרר א' שהוגשה נגד הנתבעת נדחית.