פסק דין
א'.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' א. פריאל) מיום 13.9.2012 בת"א 2701-08-08 לפיו חוייב המערער-הבנק (להלן: "הבנק") לשלם למשיבים סך של 100,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 20,000 ₪.
ב'.עסקינן בתביעה שהגישו המשיבים כנגד הבנק בטענה שהלה סיכל הסדר שהושג עימו לגבי מכירת נכס מקרקעין של המשיבים (דירה באילת), שעליו רשום שעבוד לטובת הבנק בגין הלוואות שקיבלו המשיבים מן הבנק, ופיגרו בהחזרתן.
לטענת המשיבים סיכל הבנק הסדר שהושג עימו, לפיו הם יוכלו למכור את הדירה שבאילת בעצמם (מכר עצמי). סיכול ההסדר גרם למשיבים, לטענתם, נזק שבגינו הם תובעים קבלת פיצוי מן הבנק.
ג'.בפני בית משפט קמא נפרשה מסכת הראיות במלואה, וזו נדונה בהרחבה במסגרת פסק דינו המנומק של בית משפט קמא.
המסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא היא כי המשיבים הוכיחו במידה הדרושה בהליך אזרחי כי הבנק גרם בהתנהגותו לסיכול מכירת הדירה באילת.
ד'.כעולה מן האמור בפסק דינו של בית משפט קמא, הציעו המשיבים לבנק למכור את דירתם שבאילת כך שפדיון המכירה ישמש לסילוק החוב בתיק ההוצאה לפועל.
לצורך זה נפגש המשיב מס' 1 עם מר גיא שמאי (הממונה על נושא התשלומים בבנק) וביקש את אישורו של הבנק לצורך הצעתו כי הוא ימכור, כאמור לעיל, את הדירה שבאילת על מנת שהפדיון ישמש לסילוק החוב.
מר שמאי, נתן את הסכמתו להצעתו זו של המשיב מס' 1 (סעיף 9 של פסק הדין), וכדי לאפשר את המכירה גם הסכים מר שמאי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד סוף אוגוסט 2007.
בית משפט קמא מציין, כי בנוגע לעמדתו של מר שמאי להסדר (הן בשלב זה והן בשלב מאוחר יותר, לאחר שנמצא קונה בכוח) לא נסתרה גירסתו של המשיב מס' 1, והיא מוצאת את חיזוקה בהימנעות הבנק מזימונו של מר שמאי למתן עדות.
בית משפט קמא הדגיש, ואנו מסכימים עם בית משפט קמא, שעדות מר שמאי היתה חיונית לביסוס גירסתו של הבנק אשר בחר, מטעמיו, שלא לזמן את מר שמאי למתן עדות, מבלי שניתן לכך הסבר ו/או הסבר מניח את הדעת. הימנעות זו, לפי קביעת בית משפט קמא, נזקפת לחובת הבנק. לא נותר לבית משפט קמא אלא להסיק שאילו זומן מר שמאי לעדות, היה בדבריו כדי לתמוך דווקא בגירסת המשיבים. מסקנתו זו של בית משפט קמא, מקובלת גם עלינו.
ה'.נוסיף, כי בהמשך הדרך היו עיכובים בביצוע הליכי ההוצאה לפועל כנגד המשיבים, וכמצויין בסעיף 12 לפסק דינו של בית משפט קמא, כל אימת שעוכבו הליכי ההוצאה לפועל, ניתנה למשיבים גם אורכה למכירת הדירה באילת, אם כי עד סוף אוגוסט 2007 לא עלה בידי המשיבים למוכרה, למרות מאמציהם.
במהלך אוגוסט 2007, נמצא הקונה המיוחל וביום 26.8.07 נחתם עימו חוזה מכר שתוקפו הותנה בתנאי מתלה, דהיינו, אישור הבנק לעסקה.
לפי תנאי החוזה, עתידה היתה הדירה באילת להימכר בסכום שהינו שווה ערך ל- 60,000 $ ארה"ב, והקונה בכוח, התחייב לשלם את התמורה לידי הבנק.
ו'.דא עקא, עיסקה זו, בסופו של דבר, לא יצאה לפועל, זאת לאחר מהלכים והתכתבויות בין הצדדים, כמפורט בפסק הדין של בית משפט קמא. ביום 18.11.07 הודיע ב"כ הבנק כי ההצעה למכירת הדירה באילת נדחית, והוסיף שלהבא אַל למשיבים לחתום על חוזה בטרם תתקבל הסכמת הבנק, והוסיף כי יתרת חוב ההלוואה המובטחת במשכון הדירה באילת מסתכמת בסך 345,076 ₪.
הבנק הודיע כי לא יסכים לסילוק חוב זה מבלי שיושג הסדר כולל לסילוק החוב, הן בגין הלוואה זו והן בגין ההלוואה הנוספת של המשיבים, זו שבגינה מושכן בית השייך למשיבים באלישיב.
בית משפט קמא מציין, שבשום שלב לא נאמר ע"י הבנק שההתנגדות לעסקה נעוצה במחיר המוסכם, בשער הדולר הנקוב, או בשל העיקול שהוטל לבקשת בנק איגוד. עקב עמדתו של הבנק הודיע הקונה על ביטול החוזה, ועיסקת מכר הדירה באילת לא יצאה אל הפועל.
ז'.בית משפט קמא דחה את טענת הבנק לפיה לא ניתן היה לאשר את מכירת הדירה באילת
מן הטעם שלפי החוזה מיום 26.8.07 סוכם כי בתמורה ישלם הקונה בכוח 60,000$ (ארה"ב), מחיר הנופל משמעותית משווי הדירה כפי שצויין במכתב בא כוחם של בני הזוג מיום 19.3.07 (90,000$).
בית משפט קמא קבע, כי מדובר בגירסה כבושה שהעלה הבנק לראשונה במסגרת ההליך נשוא הדיון, וכי במכתבי הבנק שנשלחו במהלך ההתכתבות הענפה בין באי כח הצדדים בעקבות חתימתו של חוזה המכר, לא עלתה כל טענה בדבר העדר יחס סביר בין התמורה המוסכמת לבין הצהרת בני הזוג באמצעות בא כוחם.