בנק מזרחי טפחות בע"מ סניף טבריה נ' אליהו ואח'

החלטה

התובע הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך 86,462 ₪ כנגד הנתבעים, בשל ערבותם לחיובים שנטלו ה"ה אליהו משה וליבנת שעזבו את הארץ (להלן: "החייבים"), בהתאם להסכם הלוואה מיום 14/12/97.

הנתבעים הגישו בתחילה, בקשת רשות להתגונן, ללא ייצוג, בטענה שלא קיבלו הודעה על החוב, שהחוב סולק ממכירת נכס משועבד ואת שארית החוב יש לגבות מהחייב. עוד נטען, כי התובע לא פעל לגבות את החוב ראשית מהחייב.

לדיון שהתקיים ביום 2/1/13, בבקשת רשות להתגונן, הנתבעים הגיעו עם בא כוחם, שטען כי קיבל את הייצוג לאחרונה וביקש אורכה ללמוד את התיק ולהגיש בקשות בהתאם. אורכה ניתנה, ובקשה לתיקון הבקשה למתן רשות להתגונן הוגשה לתיק ביום 11/2/13. התובע הגיש תגובה לבקשה וכן הוגשה תשובה לתגובה.

בדיון שהתקיים ביום 21/10/13, הסכים ב"כ התובע שהבקשה לתיקון בקשת רשות להתגונן, תתקבל. בנוסף, הסכימו הצדדים להסדר דיוני, לפיו המצהירים לא ייחקרו וב"כ הצדדים יסכמו בעל פה בבקשת רשות להגן.

להלן אדון בטענות הנתבעים, כפי שנטענו בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת:

1.הנתבעים ערבים מוגנים להלוואת משכנתא שנטלו החייבים לצורך רכישת דירה. מנגד, טען התובע כי אין מדובר בערבים מוגנים לאור מועד חתימת הערבות.

הגדרת המונח "ערב מוגן" בחוק הערבות, חוקק במסגרת חוק הערבות (תיקון מס' 2) התשנ"ח-1997, תיקון שפורסם ביום 14/11/97 בס"ח 1637 תשנ"ח. התיקון נכנס לתוקף רק ביום 1/6/98 ואין לו תחולה למפרע. משנכתב כתב הערבות ביום 14/12/97, חלות על ההסכם ההוראות לפני התיקון, הן הוראות תיקון חוק הערבות שנכנס לתוקף ביום 24/4/92. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים הינם ערבים יחידים, ולא ערבים מוגנים, בהתאם להוראות חוק הערבות שחל עד ליום 1/6/98.

2.הימנעות התובע ממתן הסבר לערבים ואי מסירת עותק מכתב הערבות כנדרש על פי סעיפים 22 עד 24 לחוק הערבות. סעיפים אלו, אליהם מתייחסים הנתבעים, תוקנו בחוק הערבות בתיקון מס' 2, כאמור לעיל. משכך, אין תחולה לסעיפים אלו על המקרה שלפני ודין הטענה להידחות.

3.אי משלוח הודעות ע"י התובע. לטענת הנתבעים לא קיבלו כל הודעה מטעם התובע לאורך חיי ההלוואה, לא בדבר הפיגורים ולא לעניין הסרת המשכון שרבץ על הדירה.

זה המקום להרחיב את היריעה העובדתית כפי שזו עולה מכתבי הטענות.

נתבע 1 הינו אביו של החייב אליהו משה (להלן: "האב") ונתבע 2 הינו אחיו (להלן: "האח").

על פי תצהירו של האב, עסקת המכר של הדירה בוצעה באמצעות עו"ד לנקרי, לאחר שפנה אליו מתווך שהתעניין ברכישת הדירה. בהמשך, שלחו החייבים ייפוי כוח קונסולרי לטובת האב, שיוכל להמשיך ולטפל במכירת הדירה. האב, הוא שפנה לתובע לקבל מכתב כוונות לשחרור השעבוד. מכתב כוונות ראשון יצא על סכום של 200,000 ₪ ולאחר מכן, לאור דרישת התובע להפקדת סכום בסך של 214,000 ₪ במקום 200,000, נטל האב הלוואה על סך 14,000 ₪, לצור השלמת עסקת המכר. בשל הליכים אלו, סבר האב כי בכך סולק מלוא חוב ההלוואה. מעובדות אלו, שעולות מתצהירו של הנתבע, מתברר כי האב היה שותף מלא למכירת הדירה, בכל שלב ושלב וידע ידיעה מלאה לגבי מצב ההלוואה בתקופה הרלוונטית לתביעה.

באשר לטענת האב שסבר כי בשל ההליכים שתוארו לעיל, סולקה מלוא יתרת חוב ההלוואה. מכתב הכוונות שצורף לכתב התביעה מיום 4/2/10, המופנה לחייבים, והתקבל אצל האב, כמי שהיה מיופה כוח, קובע מפורשות "אין האמור לעיל משום ויתור מצידנו על יתרת החוב המגיעה לבנק". נוכח סעיף מפורש זה במכתב הכוונות, לא ברור על מה מבוססת טענת האב שבמכירת הדירה סולקה מלוא יתרת חוב ההלוואה. בנוסף, על פי בקשת רשות להגן המקורית, נטען כי יש לגבות את שארית החוב מהחייבים, כך גם בבקשת רשות להתגונן המתוקנת, נטען כי טרם מוצו ההליכים כנגד החייבים, מכאן, שהנתבעים מודים שקיימת יתרת חוב ולא סולקה כל יתרת החוב. לפיכך מדובר בטענות עובדתיות סותרות.

גם בעניין זה, כל החובות החלים על נושה מכוח חוק הערבות, סעיף 26 לחוק הערבות, המחייב את הנושה בהודעות לערבים בדבר אי קיום החיובים, חוקק במסגרת התיקון השני ואיננו חל על הנתבעים שחתמו על ההסכם ביום 14/12/97, קודם כניסת התיקון לתוקף. עם זאת, חובת הבנק להודיע לערב על אי קיום החיובים בידי החייבים, מבוססת על עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, כפי שנפסק ברע"א 2443/98 ליברמן נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו 5/9/99), עוד נפסק שם, כי הערבים יופטרו מחבותם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם.

בענייננו, נמצא שהאב ידע ידיעה מלאה על מצב יתרות החוב בהלוואה והיה שותף מלא לניסיונות לשלם את החוב ואף נטל הלוואה בעצמו כדי לשלם חלק מהחוב, לפיכך, אין לקבל טענתו שלא קיבל הודעות בדבר אי קיום התחייבויות החייבים.

לא כך המצב לגבי האח. אין כל ראיה לפני שהתובע מסר לו הודעה כלשהי לגבי אי קיום ההתחייבויות של החייבים, עד למכתב הדרישה שנשלח לאחר מימוש הדירה. בעניין זה נטען ע"י האח, שככל שהיה מקבל הודעה, היה פועל, נוכח הקרבה המשפחתית, להביא להסדר עם התובע.

לסיכום פרק זה, אני קובעת, שאין מקום ליתן לאב להתגונן בטענה שלעיל, תחת הנסיבות שתוארו לעיל, ויש לתת לאח להתגונן, בטענה שלא קיבל הודעות מהתובע בדבר אי קיום התחייבויות החייבים, נוכח ההלכה הפסוקה שלעיל.

4.הימנעות מנקיטת הליכים כנגד החייבים – אי מיצוי הליכים. לטענת הנתבעים, החייבים לא עזבו את הארץ לצמיתות, מכאן, היה על התובע לקבל פסק דין כנגד החייבים בטרם פעל כנגד הנתבעים.

הנתבעים מבססים טענתם, על כך שהחייבים שילמו את תשלומי ההלוואה כסדרם, עד למכירת הדירה, וכניסות לארץ לסירוגין של החייבים.