החלטה
מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד בהליכי חדלות הפרעון של החייב המנוח מר אוריאל טקס, לבטל שתי הענקות שביצע החייב לטובת בתו, וזאת פחות משלוש שנים טרם תחילת הליכי פשיטת הרגל. בהענקה האחת, הסתלק מחלקו בעזבונה של רעייתו בכל הנוגע לדירת מגוריהם, וכך הועברו 25% מזכויות הבעלות בדירה לידי בתו;
בהענקה השניה, כחודש אחד מאוחר יותר, העביר לבתו במתנה את זכויותיו שלו בדירה, באורח שהעביר לידה 50% נוספים ולמעשה את מלוא הזכויות באותה דירה.
אי לכך, ולאחר שבת החייב (להלן: המשיבה) פתחה בהליכים אזרחיים למתן צו הצהרתי כי הדירה כולה שייכת לה, הגיש בעל התפקיד בקשה לביטול הענקה, וזאת בהתאם לסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
המשיבה מתנגדת לבקשה; תחילה, הטילה את עיקר יהבה על טענות דיוניות; ואילו בהמשך, לאחר שכבר נערך דיון, נשלחו הצדדים לנסות להידבר אולם ההדברות לא עלתה יפה, הגישה במאוחר תצהיר מלא בטענות עובדתיות חדשות.
החלטת ביניים, שניתנה על ידי ביום 9.11.12, קבעה כי התנהלות זו הינה הרחבת חזית הנוגדת את תקנות סדר הדין האזרחי; עם זאת, נוכח המשמעות הקשה ביותר שתהא לקבלת הבקשה כלפי המשיבה, נהגתי בה לקולא והתרתי את הגשת התצהיר, תוך מתן זכות תגובה לנאמן ולכונס הנכסים הרשמי, כמו גם הבהרה כי אתחשב בהתנהלות זו של המשיבה בעת פסיקת הוצאות הבקשה.
הוגשו כל התגובות, ולאחר כי למרבה הצער לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה ולפשרה, חרף העובדה כי בנסיבות המקרה, היתה אפשרות זו ראויה ושמא אף עדיפה בהרבה על פסק-דין, המסוגל להכיל הרבה פחות "גווני ביניים" מהסכמה בין הצדדים, אין מנוס ממתן החלטתי, בהתאם לכתבי הטענות ולחומר המצוי בתיק; וכך אני עושה.
הסוגיה הראשונה שיש לדון בה, עניינה טענות הסף אשר מעלה המשיבה.
בעניין זה, די להעיר כי אם אכן היה הדין כטענת המבקשת, הרי שסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, כמו גם ההלכה הפסוקה הענפה הקיימת בעניינו, היו הופכים במידה רבה לאות מתה.
אם ירדתי לסוף דעתה של המבקשת, הרי שהיא עותרת לזכותה לנהל הליך מקביל לצו הצהרתי אודות הבעלות בדירה, בערכאה אזרחית. זאת, בין היתר הן נוכח טענתה כי ההלכה הפסוקה אוסרת בירור שאלות אודות בעלות בנכסים במסגרת בית המשפט של פשיטת רגל; והן בטענה המזכירה את "מירוץ הסמכויות" המתקיים לעיתים בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין הרבני בענייני מעמד אישי, קרי: לשיטת המשיבה, קנתה הערכאה האזרחית סמכות העדיפה על זו של בית המשפט של פשיטת רגל. בין השאר נוכח העובדה כי היא פעלה ראשונה והגישה את תביעתה לשם, טרם פנה הנאמן לבית משפט זה בבקשה לפי סעיף 96 לפקודה.
טענות אלו לא אוכל לקבל, באשר הן סותרות את הדין ואת שורת ההגיון, שלא לומר מבקשות לייבא לתחום דיני חדלות הפרעון תופעה שהינה בעייתית די צרכה אף ב"כור מחצבתה" ובוודאי שאין צורך להרחיבה לתחומים שטרם ידעוה.
בעניין זה, המשיבה מנסה להיבנות על פרשנות מרחיבה ביותר בהערת אגב של השופטת פרוקצ'יה בע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי אשר עסק, לכשעצמו, בפרשיה סבוכה מאד עובדתית שאכן לא התאימה לדיון בפני בית המשפט של חדלות פרעון. זאת, באורח שהיה יוצר סתירה רבתי בין פסק-דין זה לבין החלטות אחרות של בית המשפט העליון.
די להזכיר את קביעותיו המפורשות של כב' השופט טירקל בר"עא 5540/97 שמחון נ' כונס הנכסים הרשמי, בדבר היקפו הרחב של שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של חדלות פרעון בהחלטה, האם עניין כזה או אחרת הולם דיון בפניו; כמו גם את קביעתו המפורשת של כב' הנשיא גרוניס ברע"א 4627/04 עינב נ' אדלר:
"הליכים בנוגע למאסה של נכסי החייב ראוי להם, ככלל, שיתנהלו בבית המשפט של פשיטת הרגל, אפילו אין מדובר בעילה יחודית לפשיטת רגל".
אם כך הוא בעילה שאינה יחודית לפשיטת רגל, הרי בעילה ייחודית מובהקת כגון ביטול הענקה - קל וחומר; ודי בכך, בכדי להבהיר הבהרה היטב כי טיעוני הסף של המשיבה סותרים את ההלכה הפסוקה, תוך נסיון להפוך את היוצרות באמצעות פרשנות מרחיבה של החלטה שניתנה בעניין ספציפי ומיוחד, שאינו דומה כלל ועיקר למקרה שבפני.
כך או אחרת, הרי שאין כל מקום לנסיונה של המשיבה ליצור "מבנה דו-שלבי", שמהותו מתן אפשרות להתדיינות כפולה; תחילה בפני בית המשפט האזרחי בעניין תוקף ההענקה לפי הדין הכללי, ורק לאחר מכן, אם בכלל, בפני בית המשפט של פשיטת רגל.
יגעתי ולא מצאתי, הכיצד מתיישב נסיון זה עם הדין, המרכז את כל ההליכים בעניין מאסת נכסי החייב בפני בית המשפט של חדלות פרעון.
זאת ואף זאת; בנסיבות המקרה, הרי ממילא לא עולות כנגד ההענקה טענות מן הדין הכללי, אלא אך ורק טענה פשוטה, הנסמכת על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. לשון אחר; אלמלא נקלע החייב לפשיטת רגל, ממילא ספק גדול אם היה אי-מי תוקף את עסקת המתנה דלעיל; הן בחלקה נשוא ההסתלקות של החייב מעזבון רעייתו, והן בחלקה נשוא המתנה הישירה של זכויות החייב בדירה לבתו.
אי לכך, ספק גדול אם יש טעם להתדיינות כפולה, מלבד מה שנראה כמו דבק בו אבק-ריחו של נסיון למשוך זמן, ולהתיש את בעל התפקיד בהליך משפטי ארוך, וזאת בלא טעם ממשי.