החלטה
העניין שבפני, בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה ביום 15.11.2010, ע"י כב' הרשמת ש. פומרנץ. הנתבע מס' 2 הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ביום 27.7.2011.
יחד עם הבקשה לביטול פסק דין, הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, במסגרתה מודה הנתבע מס' 2 כי אודות פסק הדין נודע לו בחודש מרץ 2011, וכי הבקשה לביטול פסק דין הוגשה כארבעה חודשים לאחר מכן.
לטענת הנתבע, מאז חודש מרץ 2011 ועד למועד הגשת הבקשה לביטול, אירעו מספר אירועים בעטיים התעכבה הגשת הבקשה, ובהם פטירת אביו, אשפוזו של הנתבע מס' 2 בביה"ח, נישואיו ומחלת בא כוחו.
לגופו של ענין, בכל הנוגע לעילות ביטול פסק הדין, טען הנתבע מס' 2, נפל פגם באישור המסירה הנוגע למסירת כתב התביעה (על פיו ניתן פסק הדין בהיעדר הגנה), בין בשל אי כלילת פרטים מסוימים ע"ג אישור המסירה, ובהן ציון נסיבות ושעת המסירה, ופגמים טכניים נטענים נוספים; כמו כן טען הנתבע, כי אמנם החתימה המתנוססת על כתב הערבות הינה חתימתו, ואולם לטענתו חתימה זאת הינה פרי הטעייה מטעמו של התובע או נציגיו, שכן לטענת הנתבע מס' 2, הגיע על מנת לחתום על כתב ערבות להתחייבויות אחותו כלפי התובע, בערבות המוגבלת עד לסך של 40,000 ש"ח, כאשר אותה ערבות כלפי התחייבויות גיסו כלפי התובע, לא עמדה כלל על הפרק, ומסמך זה, ככל הנראה, שורבב לערימת המסמכים, והוא הוחתם תוך הונאתו ובניגוד להסכמתו המפורשת. עוד הוסיף הנתבע מס' 2 כי לטענתו, התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו.
בכל הנוגע לשאלת הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול, סבורני כי יש להאריך המועד להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן. כבר נקבע בפסיקה כי ידיעה על קיומו של פסק דין במשך תקופה ארוכה בעקבות הליכי הוצל"פ שננקטו לביצוע פסק הדין יוצרת מניעות והשתק מלטעון לביטול פסק הדין מחמת אי קבלת התביעה . בש"א (תל-אביב) 161700/08 יוסף ראובני נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, סעיף 6 להחלטה (מאגר נבו).
בתי המשפט מעדיפים לעסוק במהות ככל שניתן ולפצות בהוצאות ובערובה על אי הנוחות שנגרמת למשיב כאשר מבוקש לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה. לפיכך לא בנקל תידחה בקשה לביטול פסק דין גם כאשר הוגשה באיחור. יחד עם זאת כאשר הבקשה לביטול פסק הדין מוגשת באיחור ניכר מבלי לצרף בקשה להארכת מועד המפרטת את טעמי האיחור, כאשר טענות המבקש בנוגע לסיבת האיחור אינן מעוררות אמון וכאשר טענות ההגנה העומדות בסתירה להודעת בעל דין, יש מקום לבחון האפשרות לדחות את הבקשה גם אם משמעות הדבר שלא יינתן למבקש יומו להעלות טענות הגנה במסגרת הליך משפטי מלא. בר"ע 515/08 רמי ברהום נ' עיריית ירושלים (מאגר נבו).
עוד נקבע כי יש מקרים בהם המחדל בדמות איחור בפנייה לבית המשפט לבקשה לביטול פסק דין יהיה כה משמעותי עד שיאפיל על השיקול של סיכויי ההגנה. רע"א (חיפה) 10940-05-09 הכובש חולון מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ (מאגר נבו).
בנסיבות מקרה זה, האיחור אינו ניכר (יחסית), כאשר במסגרת אותה תקופה לא ממושכת, אירעו מספר לא מבוטל של אירועים בעלי משמעות מן הבחינה האישית, באופן אשר לדעתי מאפשר ומצדיק הקלה משקה עם הנתבע מס' 2.
מבחינת עילות הביטול, הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.
להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.
אין אני סבור כי קמה עילת ביטול מחובת הצדק, כאשר ממילא לא הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, בחלוף המועד הקבוע לכך על פי דין. נתבע אינו יכול לשקוט על שמריו תוך שהוא מסב הוצאה ניכרת לתובע, וטרחה רבה, ובחלוף המועד, לטעון לבטלות מכח כללי הצדק הטבעי (ראה פסה"ד בנושא יוסף ראובני, הנזכר לעיל).
לפיכך, ככל שיבוטל פסק הדין, מדובר בביטול על פי חובת הצדק. במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה. אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).
במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.
בכל הנוגע לסיכויי ההגנה, אציין, כי לגבי אותה ערבות נטענת כלפי אחותו של הנתבע מס' 2, הסכימו הצדדים כי היא נפרעה ושולמה, במסגרת הליך אחר שבין הצדדים. מעיון בנספחים אשר צורפו לבקשה למתן רשות להתגונן, עולה כי אכן ביום 8.6.2007, אותו מועד בו נטען שחתם הנתבע מס' 2 על כתב הערבות לטובת התחייבות הנתבע מס' 1, נחתם אף כתב ערבות לטובת אחותו, הגב' חורי עביר.
בנסיבות אלו, יכול וקמה לנתבע מס' 2 הגנה, גם אם דחוקה ביותר. חזקה כי אדם החותם על גבי מסמך, קרא אותו והבין את תוכנו. אין מדובר בנתבע חסר השכלה או חסר יכולת קריאה, אלא ההיפך מכך הוא הנכון. הנתבע מס' 2 עוסק בעמילות מכס וניתן לומר כי הוא מבין את החשיבות שבדיוק במסמכים רשמיים; ואולם לא ניתן לשלול, בשלב זה, בהיעדר גרסה מטעם פקיד הבנק, לא את האמירה כי כלל לא היתה כוונה לחתום על ערבות להתחייבויות הנתבע מס' 1, באופן המצדיק את ביטול פסק הדין, על מנת להכריע בסוגיה זאת.
אציין, כי תמוהה היתה הטענה בדבר הפרת חובת הגילוי; ככל שחובת הגילוי מופרת, משמעות הדבר שהחבות והחתימה מוסכמים, אף ההסבר לקוי. לא ניתן לדעתי לטעון בהקשר זה, דבר והיפוכו: האחד, כי אין חבות בשל הטעייה ותרמית, והאחר, כי יש חבות אולם ההסדר לקוי.
צירופן של הטענות, מעמיד את טענות ההגנה, כדחוקות עד מאוד. דומה כי הנתבע מס' 2 עוד לא בחר גרסה עובדתית אחת, ומעלה הוא טענות, במספר מישורים אשר אינם יכולים להתקיים בו זמנית; ככל ש"נבחרה" מסכת עובדתית אחת, אמור היה הנתבע מס' 2 להישאר בגידרה, ואולם גיבובן של טענות נוספות (וברור כי ככל שההתקשרות בכתב הערבות הינה פרי תרמית, אין בין חובת הגילוי ובין החבות, דבר וחצי דבר).
יש לזכור, כי מדובר בתובענה בסדר דין מקוצר, כך שעצם ביטול פסק הדין, מהווה מתן רשות להתגונן בפני התובענה. אין מקום או טעם לפצל את הדיון, כאשר ממילא, בבסיס ההחלטה בנוגע לביטול פסק הדין, נדונות ונבחנות טענות ההגנה של הנתבע מס' 2, וממילא הרף הנדרש, במהותו, הינו דומה, אם לא זהה.
תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, מסמיכה את רשם ביהמ"ש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים. יחד עם זאת, פסיקת בתי המשפט סייגה סמכות זאת, ונקבע כי יש להשתמש בסמכות זאת בשיקול דעת, כאשר סיכויי ההגנה הינם דחוקים עד מאוד, ותצהיר ההגנה "כמעט" שאינו מגלה הגנה (ראה לענין זה, א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 413, ע"א 219/65 דגני וקורנפלד נ' דגני, פ"ד יט (4) 149 וכן ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה (3) 757).