בקשה להארכת מועד להגשת ערעור

1.        ביום 21.1.2009 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתביעה שטרית שהתבררה בין המשיבה 1 למשיב 2 (להלן - פסק הדין). המבקש לא היה בעל דין בהליך. הוא העיד במשפט מטעם משיב 2. בפסק הדין נכללו אמירות ביחס למבקש, בקשר לחיובים כספיים שלו כלפי משיב 2.

2.        הבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 22.2.2009, היא להאריך למבקש "מטעמי זהירות ויעילות הדיון" את המועד להגשת ערעור על האמרות שבפסק הדין הנוגעות למבקש, עד לאחר הכרעה סופית בערכאה משפטית בשאלה האם האמרות שבפסק הדין שנאמרו ביחס למבקש מהוות מעשה בית דין לחובתו, אם לאו. המבקש מדגיש כי לא היה צד להליך שבו ניתן פסק הדין, לא באופן פורמאלי ולא בפועל ולכן הזכות לערער אינה נתונה לו. ואולם, נוכח העובדה שמשיב 2 הודיע לו כי יפתח נגדו בהליכים משפטיים על יסוד פסק הדין, המבקש סבור כי אם ייקבע על ידי הערכאה השיפוטית שתדון בתביעה שיגיש משיב 2 נגדו, שהאמרות בכל זאת מהוות מעשה בית דין כלפי המבקש, קביעה זו כשלעצמה תקים לו זכות לערער על פסק הדין. מכאן הבקשה להארכת מועד, המוגשת, כך נטען, מתוך זהירות ובתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. המבקש מציין כי הגשת ערעור כבר עתה עשויה לסרבל ולהכביד שלא לצורך, שכן רק אם תידחה עמדת המבקש בפני הערכאה המוסמכת שתדון בתביעת משיב 2, ככל שתוגש, כי האמרות אינן מהוות מעשה בית דין לחובתו, תקום לו הזכות לערער על פסק הדין. בכל תרחיש אחר תתייתר ממילא הגשת הערעור מטעם המבקש. משיבה 1 הודיעה כי אינה מתנגדת לבקשה, הגם שעסקינן בארכה המתבקשת ביחס לתוצאותיו של הליך תיאורטי, שטרם נפתח וספק אם ייפתח. משיבה 1 ביקשה להבהיר עם זאת כי אין בהסכמתה לארכה כדי להוות הסכמה או ויתור ביחס לגופן של טענות המבקש, ככל שהן מופנות כלפיה.

3.        עמדתו של משיב 2 היא כי יש לדחות את הבקשה. משיב 2 הרחיב את הדיבור על כך שהאמרות בפסק הדין בנוגע למבקש אינן אגביות כי אם מהותיות וכי לאמיתו של דבר המבקש אינו "צד זר" להליך אלא צד מרכזי ומהותי בכל הפרשה נשוא פסק הדין. לשיטתו של משיב 2, הכרעות בית המשפט המחוזי בעניין המבקש מהוות השתק פלוגתא. משיב 2 מוסיף וטוען כי על פסק הדין הוגש ערעור מטעם משיבה 1 (ע"א 1794/09). היעתרות לבקשת המבקש להארכת מועד תיצור מצב לפיו, לאחר שיוכרע הערעור מטעם משיבה 1, יוכל המבקש, במועד עתידי כלשהו שאינו תחום בזמן, להגיש ערעור נוסף על אותו פסק דין. הדבר יוביל לכך שתתקיימנה שתי התדיינויות שונות ונפרדות בקשר עם אותו פסק דין ויינתנו שתי החלטות שונות, ייתכן סותרות, של בית המשפט. משיב 2 סבור כי לא מתקיים כל טעם להארכת המועד, במיוחד כאשר עסקינן בארכה למועד בלתי ידוע, וכי הארכת המועד תסרבל ותסבך את המצב המשפטי ותפגע בסופיות הדיון.

4.        אין בידי להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, מן הטעם שלמבקש לא נתונה הזכות לערער על פסק הדין נשוא הבקשה. זכות הערעור להארכת מועד להגשת ערעור אינה קיימת כשלעצמה אלא רק ככול שהוענקה בחוק. זכות הערעור נתונה למי שהיה צד להליך השיפוטי. אמנם, היא אינה מצטמצמת רק למי שהיה בעל דין על פי המסמכים הפורמליים הפותחים את ההליך. כך למשל, הוכרה זכות ערעור של עד עליו הטיל בית המשפט סנקציות לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ההלכה הפסוקה קבעה כי צד הוא מי שהתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכות הופלדיאנית שלו, צד הוא כל מי שהיה "בעל דין למעשה" (ראו, בש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670). אך לא כל אדם שחש פגיעה מתוכן פסק דין הוא בבחינת צד להליך. כך למשל, ציין הנשיא ברק בפרשת חסן כי כאשר שופט קובע בפסק-דין פלילי כי הנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו וזו בוצעה על ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. ברוח זו נפסק בפרשה אחרת כי פגיעה באינטרס גרידא אינה יכולה להקנות לנפגע זכות ערעור (בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום, פ"ד נב(3) 721, 742). המבחן שהותווה לעניין זה הוא האם פסק הדין שבמחלוקת "...שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו" (שם, שם).

5.        במקרה שלפניי, אין באמור בפסק הדין כדי להקנות למבקש זכות ערעור על פסק הדין. פסק הדין אינו מטיל חבות ישירה על המבקש. לא התבקשה ולא ניתנה במסגרתו הכרעה לגבי המצב המשפטי בין המבקש למשיב 2. פסק-הדין, כשלעצמו, לא חל על המבקש במישרין ולא שינה את מערך הזכויות והחובות שלו ביחסיו עם מי מהמשיבים עובר לנתינתו של פסק הדין. נמצא, כי לא נפגעה זכות הופלדיאנית של המבקש, באופן המקנה לו זכות ערעור. יוער בהקשר זה כי הזכות לערער על פסק הדין נשוא הבקשה אינה יכולה להיגזר מקביעה עתידית כזו או אחרת בהליך אחר, נפרד, שיתנהל בעתיד בין המבקש למשיב 2, ככל שיתנהל. שאלה זו מוכרעת על יסוד פסק הדין נשוא הערעור, ולא על יסוד קביעות שיפוטיות בהליכים אחרים. קביעות שיפוטיות בהליכים אחרים, בין צדדים אחרים, אינן יכולות להצמיח, יש מאין, זכות לערער על פסק הדין המקורי בין משיבה 1 למשיב 2. המערער יוכל כמובן להשיג על אותן קביעות, ככל שיחפוץ בכך, בהליכי הערעור המקובלים. סיכומו של דבר, משאין בידי המערער זכות לערער על פסק הדין, אין כל אפשרות להאריך את המועד להגשת ערעור כאמור.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד באייר תשס"ט (18.5.2009).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il