בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוחה

בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 12.3.2015 והתנגדות – על דרך בקשה להוספת הוראה לצוואה.
העובדות הרלוונטיות:-
1. הגברת פ' (א') מ' הלכה לעולמה ביום 18.4.2015, כשהיא רווקה וללא צאצאים (להלן: "המנוחה").
2. למנוחה בחייה הייתה אחות בשם גב' פ.מ ז"ל ואח בשם ד.מ  ז"ל.
3. תובעים 1-4 הם ילדי אחות המנוחה גב' פ.מ ז"ל.
4. תובעים  5-7 הם ילדי תובע 2.
5. הנתבעת היא אשת אח המנוחה, מר ד.מ ז"ל, שהלך לעולמו ביום 29.3.2002. (להלן: "ד' ז"ל").

6. תובע 1 הגיש בקשה למתן צו קיום לצוואת המנוחה בעדים מיום 12.3.2015 (להלן: "הצוואה"). על פי הוראות הצוואה, תובעים 5-7 זוכים מהעיזבון במנה שסכומה עד לסך של 100,000 ₪ מתוך הכספים שיהיו במועד הרלוונטי בחשבון הבנק של המנוחה בבנק לאומי, וזאת בחלקים שווים ביניהם ויתרת עיזבון המנוחה מונחלת, בחלקים שווים, לתובעים 1-4. 
7. הנתבעת הגישה התנגדות לצוואה והתנגדותה נתמכת בעמדת תובעים 2, 5-7.
8. עמדת תובע 1 נתמכת בעמדת תובעים 3-4.
טענות הצדדים:
9. בהתנגדות למתן צו קיום לצוואה שהגישה הנתבעת, התבקש בית המשפט להורות על תיקון צוואת המנוחה מיום 12.3.15, מכוח סעיף 30 (ב) לחוק הירושה התשכ"ה-,1965 ובאופן שיתווסף סעיף 3 לצוואה ולאחר המילים "בכפוף לאמור בסעיף 2, לעיל" ירשמו המילים "הריני מצווה את מלוא זכויותיי בדירה ברחוב XXX בXXX, הידועה כגוש XXX, חלקה XX, תת חלקה XX, לאשת אחי, הגב' ר.צ...". נטען כי בעת עריכת הצוואה סברה המנוחה בטעות כי אין לה כל זכויות בדירה בה התגוררה ברחוב XXX XXX, הידועה כגוש XXX חלקה XX תת חלקה XX (להלן: "הדירה") מאחר וסברה, ויתרה על זכויותיה בעת שהסתלקה, בשנת 2002, מעיזבון בעלה של הנתבעת, לטובת הנתבעת. נטען כי אלמלא הטעות והעובדה כי המנוחה סברה שאין לה זכויות בדירה לאחר שזכויותיה הועברו לנתבעת מכוח ההסתלקות,  הייתה המנוחה מנחילה לנתבעת את הזכויות בדירה. 
נטען כי המנוחה, ילידת 1933, עלתה לישראל עם כל משפחתה בשנת 1956. כי למנוחה לא היו השכלה או מקצוע והיא עבדה כפועלת ייצור בתנובה, חיה חיים צנועים והייתה קשורה קשר רגשי עמוק ומשמעותי לאחיה ד' ז"ל, בעלה של נתבעת 1. נכתב כי המנוחה טיפלה בילדיו של ד'  וראתה בהם ילדיה. כן נטען כי ביוזמתו של ד' ז"ל שדאג למנוחה, רכשו המנוחה וד' ז"ל בשנת 1999 את הזכויות בדירה בחלקים שווים ורכישת הדירה עבור המנוחה התאפשרה אך ורק בשל מימון מחציתה על ידי ד' ז"ל. בנוסף נטען כי הוסכם שהמנוחה תוכל להתגורר בדירה עד אחרית ימיה ללא תמורה ולאחר אריכות ימיה יעברו זכויות המנוחה בדירה אל ד' ז"ל ומשפחתו. נטען כי תובעים 2,5-7, מודעים ומסכימים לכך. כן נטען כי על פי אותה הבנה, ובהתאמה, ערכו ד' ז"ל והמנוחה צוואה בעדים וזאת ביום 14.4.01. בצוואה הללו הורישו האחים זל"ז את זכויותיהם בדירה, בכפוף לזכות מגורים של אחותם הגב' פ.מ, אשר התגוררה באותה עת עם המנוחה בדירה. בצוואת ד' ז"ל הוספה הוראת יורש אחר יורש בדבר העברת הזכויות לאשתו, נתבעת 1. נטען כי בשל הקשרים החמים בין נתבעת 1 וילדיה לבין המנוחה,  לאחר פטירת ד' ז"ל גמלה בלב המנוחה ההחלטה להעביר את זכויותיה בדירה לנתבעת 1 בעודה בחיים. בשל כך, הסתלקה המנוחה מצוואת ד' ז"ל וביום 13.8.02 ניתן צו לצוואתו מיום 14.4.01, אגב הסתלקות המנוחה לטובת נתבעת 1. טענת הנתבעת היא כי המנוחה סברה שהסתלקות זו משמעה כי כל הזכויות בדירה עברו לנתבעת. נטען כי הקשר החם נשמר וכי נתבעת 1 ומשפחתה העניקו למנוחה סיוע יום יומי אף בעזרת תובעים 2,5-7 ועזרה זו גדלה לאחר פטירת האחות פ' ז"ל בשנת 2012. כהכרת תודה ועל מנת להסדיר רכושה לאחר פטירת ד' ופ', ערכה המנוחה צוואה חדשה, בעדים מיום 8.6.2012 ואחר כך צוואה מיום 12.3.2015 שנערכה כחודש טרם הפטירה. נטען כי בכל מקרה המנוחה נתפסה לכלל הטעות הנ"ל ובעטייה לא נכללה בצוואה הוראה המורה על הנחלת הזכויות בדירה לנתבעת חרף כי רצונה היה ידוע לכל המשפחה. לראיה הצביעה הנתבעת על כי לא נכתב אזכור ספציפי של פרטי הדירה תחת פירוט הרכוש ולהבדיל מחשבונות הבנק ועל כי סעיף 3 הוא סעיף שיורי שנועד להקיף את כל הנכסים שבבעלות המנוחה, גם אם לא ידעה אודותיהם. נטען כי לכן נכתב "כל נכסי דלא ניידי...". בנוסף נטען כי המנוחה לא יכולה הייתה להבין את המונח "נכסי דלא ניידי". לסיכום נטען כי לאור הקשר החם לא ייתכן שנתבעת  וילדיה הודרו מעיזבון המנוחה, אלא סביר להניח כי המדובר בטעות שביסוד הצוואה וצוואת המנוחה משנת 2001 מעידה על רצונה זה. נתבעת 1 הפנתה לסעיף 30 (ב) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965, וטענה כי מתקיימים התנאים המתירים שימוש בסמכות בית משפט על פי הסעיף הנ"ל, לתיקון הצוואה בהתאם לרצון המנוחה.
10. ב"כ היועמ"ש הודיע כי מאחר וכל הצדדים בגירים וכשירים אין לו כוונה להתערב בהליכים.
11. תובעים 1,3,4, הגישו תגובה להתנגדות. בתגובתם נטען כי ההתנגדות יסודה בתאוות בצע חסרת גבולות של הנתבעת המנסה להשתלט על עיזבון המנוחה. באשר לתיאור הרקע לרכישת הדירה נטען כי המנוחה במהלך חייה צברה זכויות מעבודתה, משך כ-25 שנים בתנובה, ואורח חייה והיותה רווקה ללא ילדים אפשר למנוחה לחסוך חלק ניכר מהכספים וזכויות שנצברו. כן נטען כי במהלך השנים בגלל הקרבה הגיאוגרפית של ד' ז"ל ומשפחתו למנוחה, נרקמה בין ד' ז"ל למנוחה מערכת יחסים קרובה והמנוחה סייעה לד' ז"ל ולמשפחתו "סיוע כספי נרחב" – למשל, כך נטען, בארוחות שבת או חג שקיימו יחדיו הייתה המנוחה מתקינה את הארוחות מכספה ואף נהגה לרכוש עבור ד' ז"ל ומשפחתו מצרכי מזון. נטען כי בשנת 1989 מכרה המנוחה דירתה בXXXומכספי התמורה וכספי פרישתה מעבודה, רכשה את הדירה נשוא המחלוקת. בנסיבות אלו, נטען כי "עובדת רישום הזכויות בדירת המנוחה, ע"ש המנוח, בחלקים שווים, מעלה שאלות קשות  וכבדות משקל, ולמעשה, לוטה בערפל כבד מאוד, ביחס לנסיבות השיתוף בדירה זו...עובדה זו כלל לא היתה בתחום ידיעתם של המשיבים 1, 3 ו-5, אשר היו בטוחים שהדירה שייכת כולה למנוחה, ולא בכדי". נטען כי תובע 1 זוכר שהמנוחה ביקשה להיוועץ עימו טרם הרכישה וד' ז"ל כלל לא היה שותף למו"מ עובר לרכישת דירה. בנסיבות אלו ולאור הכספים שהיו בידי המנוחה נטען כי ד' ז"ל לא שילם תמורה עבור הזכויות ולמעשה המנוחה לא הייתה זקוקה כלל לסיוע כספי מאת ד' ז"ל לצורך רכישת הדירה. כן נטען כי "ערפל כבד מרחף" גם בנסיבות הסתלקות המנוחה מן המחצית השניה שצוותה לה בצוואת ד' ז"ל מיום 14.4.01 וצוואת המנוחה מאותו מועד נערכה על ידי הנתבעת, בכתב ידה, בעברית וכחלק מתוכנית הנתבעת לרוקן את עיזבון המנוחה. הוסף כי דווקא בעובדה שבמקום לרשום הערה בדבר זכות מגורים, בחר ד' ז"ל לרשום הדירה על שמו ולהנחילה למנוחה בצוואתו, יש להעיד על חולשת הטענות שנטענו מטעם הנתבעת. בהקשר זה נטען כי המנוחה חתמה על הצוואה בשנת 2011 מבלי שידעה תוכנה או הוטעתה לגבי תוכנה וכך גם לגבי תצהיר ההסתלקות - בפרט כאשר בשנת 2001 לערך עברו ד' ז"ל והנתבעת  להתגורר בXXXX. כן נטען כי מאחר ובעת עריכת הצוואות בשנת 2001 היה ד' חולה והיה ברור כי ימיו ספורים, לא היה היגיון לערוך צואה "סימטרית" בקשר עם הזכויות וצוואת המנוחה מאותו מועד נערכה משום לחץ שהופעל על המנוחה. הודגש כי באופן עקבי הן בצוואה משנת 2012 והן בצוואה האחרונה לא הורישה המנוחה דבר לנתבעת או משפחתה. 
באשר לטענות הנתבעת כי המנוחה לא יכולה הייתה להבין את המונחים בעברית שבצוואה, נטען כי יש להפנות טענות אלו גם כלפי הנתבעת ותצהיר הסתלקות המנוחה מעיזבון ד' ז"ל. נטען כי המנוחה הייתה צלולה, ידעה והבינה היטב את המשמעות המשפטית של פעולותיה ולראיה – שינוי הוראות ספציפיות בצוואה האחרונה למול הצוואה משנת 2012. גריעת הגב' ע.ק, בת האחיינית, והדרת גב' ר.א, אחיינית, עימה הייתה המנוחה בסכסוך. עובדות אלו מעידות על הבנה. כן נטען כי באם רצתה המנוחה להעביר לנתבעת את הזכויות בדירה עוד בחייה, הייתה המנוחה פועלת ופונה לעו"ד כפי שעשתה בעת שביקשה לערוך צוואות ולא על דרך הסתלקות, כשהיא אינה שולטת בעברית. 
באשר לרצון המנוחה נטען כי רצון המנוחה בא לידי ביטוי בצוואה, וההתנגדות רומסת ברגל גסה את רצון המנוחה כפי שבא לידי ביטוי בשתי צואותיה האחרונות. התובעים הצביעו על כי בצוואה משנת 2001 הנחילה המנוחה לד' ז"ל את כל רכושה ומאחר והצוואה נערכה בכתב ידה של הנתבעת לא מן הנמנע שהופעל על המנוחה לחץ בלתי הוגן – לראיה המנוחה שינתה דעתה מקצה אל קצה. באשר למהות הקשר נטען כי לאחר מעבר הדירה היחסים בין המנוחה לבין ד', עברו למתכונת "יחסי משפחה רגילים" כן נטען כי בכל מקרה המנוחה לא הייתה זקוקה לכל סיוע כספי אלא ההיפך הוא הנכון. תובעים 1,3,4 הכחישו כי המנוחה טעתה וטענו כי אין בהעדר פירוט בדבר פרטי הדירה בצוואה לפגוע בהוראות הצוואה ואין להקיש מהפירוט הפוזיטיבי של הכספים וחשבונות הבנק למשמעות העדר פירוט פרטי הדירה או אזכורה. כן נטען כי לתובעים 2,5-7 יש אינטרס כלכלי מובהק בהתנגדות.  
12. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה (מת/11) וכן תצהיר גב' ר.צ – ביתה (מת/4). כן הגישו תובעים 2,6-7 (מת/7, מת/9, מת/5 בהתאמה) תצהירי עדות ראשית התומכים בטענות הנתבעת. בנוסף, לבקשת הנתבעת, זומן ומסר עדות עו"ד עודד ריהן שערך את הצוואה. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של תובעים 1,3,4 (מת/1, מת/3, מת/4).
דיון והכרעה:-
13. המחלוקת נשוא ההליכים כאן היא מחלוקת קשה להכרעה. טענות הנתבעת הן טענות אודות "דברים שבלב", הנסתרים במילה הכתובה שמטרתה להביע את רצון המנוחה - הצוואה. 
14. צוואה מהי? צוואה מבטאת את רצונו האישי של המצווה הקובע מה ברצונו שיעשה עם עזבונו לאחר פטירתו. בית המשפט מצווה לקיים דברי המת, להגשים רצונו ואומד דעתו ובלבד שלא נפל פגם ברצונו והצוואה מבטאת את רצונו האמיתי והחופשי. כיבוד רצון אמת הוא פועל יוצא של זכותו המוחלטת של הפרט לעשות ברכושו כרצונו - זכות המעוגנת בכבוד האדם והיא חוקתית. ראו ע"א 7506/95 שוורץ  נ' בית אולפנא בית א. ישראל, פד"י נד (2) 215, 223. השופט טירקל בפתיח פסה"ד בעניין ע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר מיום 21.6.2005, בהתייחס למהותה של צוואה אומר: 
"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו- והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו"(דברַי בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פז ואח', פ"ד נח(3) 161,165.
15. בהתאמה, קובע סעיף 28(א) לחוק ירושה כי אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו . זה הבסיס והוא איתן - מסמך שלא נערך או נעשה על ידי המצווה בעצמו, במעשה אישי – אינו צוואה. ראו: גד טדסקי צוואה משותפת, עיוני משפט כרך ו תשל"ח-תשל"ט, 662 בעמוד 668 וגם אהרון ברק, פרשנות במשפט,  כרך ב', פרשנות החקיקה (תשנ"ג), בעמוד 71. וכן ע"א 119/89 צבי טורנר נ' מאיר טורנר, פד"י מה (2) 81, 86 כבוד השופט שמגר בסעיף 9, סיפא פסה"ד:-
האמור בסעיף-קטן (א) מבהיר, כי צוואה חייבת להיות מעשהו של המצווה, וכי אין אפשרות להעביר את הכוח לצוות למישהו אחר. זהו מעשה אישי, אשר בעשייתו יכול המצווה, כמובן, להיעזר בעזרה טכנית, כגון באדם אשר ירשום את הדברים מפיו או יערוך את הדברים לפי הוראותיו, אך הציווי הוא שלו ולא ניתן למסרו לידי אחר.
16. סעיפים 28, 29 ו-33 לחוק הירושה כוללים "תנאי סף" להיות מסמך שנערך – צוואה. עניינם של שלושת סעיפים אלו הוא באפיונה של הצוואה כמעשה אישי, בלתי תלוי של המצווה עצמו. מטרתם היא ליישם את הכלל הבסיס  - מצווה לקיים את דברי המת. כפועל יוצא, מורה חוק הירושה התשכ"ה-1965 כי גם צוואה שנפל בה פגם צורני תקוים – ובלבד שתנאי היסוד שנועדו לוודא כי מדובר ברצונו של המת, קיימים בצוואה. ראו: ע"א 4660/94 היועמ"ש נ' לישיצקי, נה (1) 88, 98. 
17. כפועל יוצא, מקום בו הצוואה תקינה, הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצון המצווה, מוטל על הטוען לכך.
18. במקרה דנן לא נפל פגם צורני בצוואת המנוחה שמתן צו לקיימה מתבקש. לאור זאת, הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצון המצווה מוטל על הנתבעת 1 – המתנגדת.             אציין כבר כעת, כי בחינת הראיות והעדויות שהובאו, הביאו אותי למסקנה כי המטולטלת של נטל השכנוע נמצאה מאוזנת כך שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שרצון המנוחה בעת עריכת צוואתה הייתה להעביר זכויותיה בדירה לנתבעת. ולהלן נימוקי:
19. מטבע הדברים, אתחיל בעדות המנוחה עצמה. לתמיכה בטענותיה, הנתבעת הגישה ראיון וידיאו שנערך על חיי המנוחה, עוד בחיי המנוחה, (מת/3). בריאיון, מספרת המנוחה על הקשר המיוחד שהיה לה עם ד' ז"ל ועל רכישת הדירה. וכך אומרת שם המנוחה:-
דוברת: למי הייתי הכי קרובה?א': לזה שנפטר לא מזמןדוברת: מה שמו?א':ד'דוברת ד'.א': הכי..., ביני לבינו היה עשר שנים,דוברת: וואו.א': בשבילי הוא היה החיים, עד שנפטר עד, עד שבאנו פה, בישראל, היינו ביחד, היה לנו אז גדול, גדול, היה חדר אני והוא, מה שקניתי לי, הוא היה ילד, אני עבדתי, מה שקניתי לי קניתי לו, שני מיטות, כל אחד בצד, חדר גדול, הכל מה שהוא רצה, היה מה שרצה. הכי הכי הייתי, לא יכולתי דקה בלעדיו, אם נסעתי ל...לאלכסנדריה, הוא היה איתי, לאן שנסעתי הוא היה איתי."
ובהמשך:
"א':...,יש לו דירה בXXX XX, הוא היה בבית, קנה בית, לי לא היה בית, אז אה, הלך לחפש בית, לא היה,..., אני הלכתי לראות איתו, ראיתי חדר, באנו לפה,...תבשל לשבת, לא תביאי חברות, לא תביאי חברים,דוברת: זה היה התנאים?א': היה תנאים.דוברת: כן.א': הלכתי הביתה הבאתי...,דוברת: אהמ,א': ..,אבל...,הוא עבד, השכיר בית בשבילו, בית שלו נתן לי". דוברת: אח טוב.א': כן."
20. לכאורה, כאשר מתוארת מערכת יחסים הדוקה שכזו בין המנוחה לבין ד' ז"ל, אין זה סביר שלאחר פטירתו של ד' ינושלו אלמנתו וילדיו מעיזבון המנוחה. אלא שמאחר ובידינו צוואה בעדים המצווה אחרת, אין די בראייה בטיב היחסים הקרובים, להצביע על רצון המנוחה. 
21. ראייה אחרת שהביאה הנתבעת הוא אופן ניסוח סעיף 4 לתצהיר הסתלקות המנוחה מעיזבון ד' (נספח נ/2 לתצהיר מש/1) שם נכתב כי "למען הסר ספק, הנני שומרת על הזכות העומדת לי והעומדת לאחותי, הגב' פ.מ, להתגורר למשך כל אריכות ימינו בדירה...". נטען כי הצהרה זו מעידה שהמנוחה סברה שלאחר הסתלקותה, מעמדה בדירה הוא של בר רשות, כי למעשה סעיף 4 הנ"ל מיותר מאחר ובצוואת ד' נכללה הוראה המבטיחה את מגורי אחיותיו, המנוחה ופ' בדירה לכל ימי חייהן. כן הצביעה הנתבעת על כך שבסעיף 3 לצוואת המנוחה משנת 2001 (נספח נ/1 לתצהיר מש/1), נכתב כי ככול שד' לא יהיה בין החיים בעד פטירתה, יועברו הזכויות בדירה לד' וליורשיו אם לא יהיה בין החיים – אך זאת רק לאחר לכתה של פ' באם תאריך ימים אחרי המנוחה. גם ראיות אלו, שהם משנת 2001-2002 אין בהן להעיד על כי במועד עריכת צוואת המנוחה, 14 שנים אחר כך, ביום 12.3.2015, לא השתנה רצונה. מה גם שיש היגיון בהוספת סעיף זה בתצהיר, שכן מדובר בתצהיר הסתלקות מעיזבון ד' ז"ל – היינו, כלל הוראות צוואתו, לרבות הסעיף המורה על זכות מדור. ראו צוואת ד' ז"ל הנכלל כחלק ממוצג מת/1.
22. הנתבעת טענה בעדותה כי המילה נדל"ן שבצוואה לא הייתה מובנת למנוחה מאחר והעברית שלה הייתה בסיסית וחוסר הפירוט מעיד על חוסר ההבנה. הנתבעת לא העידה כי היא ידעה מה המנוחה ידעה או לא ידעה, סברה או לא סברה. כך גם בעדותה, בניגוד לתצהירה, לא העידה כי דברים נאמרו לה ישירות מפי המנוחה. הנתבעת העידה כי "בזמן שא' כתבה את הצוואה ב-2012 וב-2015 היה הייתה בטוחה שההסתלקות שלה מהחלק בדירה מקיום הצוואה של ד', היא הייתה בטוחה שהיא בעצם הסתלקה מהבעלות על הדירה כולה ושהדירה כבר לא שייכת לה ולכן היא מתרכזת בצוואות האלה בסכומים שיש לה בבנק מתוך הנחה שזה עיקר הרכוש שלה". עמוד 17 שו' 6-9. 
23. לטענה זו לא הובאו ראיות והיא נסתרת מעדות עו"ד עודד ריהן שערך את צוואת המנוחה, נשוא ההליכים. עו"ד ריהן העיד כי עבר עם המנוחה סעיף-סעיף לוודא שהצוואה משקפת את רצון המנוחה, עמוד 10 שורות 19-21.
כן העיד כי נקרא לערוך את הצוואה מאחר והמנוחה ביקשה לשנות צוואה קודמת, עמוד 10 שורות 23-30. וכן ראו עמוד 11 שורות 1-8 .
וגם בהמשך, עמוד 11 שורות 16-19 שם חוזר ומעיד "אני יודע שזה אחד הדברים שהראו לי שהיא מאוד צלולה ומבינה כי היא ירדה לפרטי פרטים והסבירה, היה לה פרטי חשבון בנק ובדקתי שאין טעות, והסבירה את רצונה לשנות את הצוואה ולהוריד יורשת אחת ולעשות שינוי ביורשים". אמנם דברים אלה נאמרו ביחס לשינוי הצוואה ביום 8.6.2012 למול הצוואה נשוא ההליכים לפני, אך תיאור הדברים מצביע  על מנוחה שידעה רצונה היטב, הכירה רכושה, וערכה מעת לעת שינויי ברצונותיה, הכתובים בהתאם לנסיבות שהשתנו. 
בהמשך גם נשאל עוה"ד האם ברר עם המנוחה את פרטי רכושה והשיב בחיוב, עמוד 11 שורות 26-31, לרבות נדל"ן. עוה"ד העיד כי למנוחה היה חשוב לפרט את הסעיף שעניינו חשבונות בנק וכספים – בשל מורכבות חלוקת הכספים ולא משום שלא היה לה רכוש אחר, ראו עמוד 12 שורות 1-4. שם גם שב והעיד עוה"ד כי ביקש מהמנוחה לפרט את פרטי רכושה והיא לא נכנסה לפירוט – חרף הסבר עוה"ד כי יש לכך יתרון. 
יתר על כן, עוה"ד העיד כי כאשר שאל את המנוחה אם בבעלותה נכסי מקרקעין, "היא הגיבה בביטול במובן זה שאין לה נכסים רבים. היא לא נכנסה לפירוט של גוש חלקה ספציפי". לאור עדות זו של עוה"ד איני יכולה לקבל את טענת נתבעת, כי המנוחה סברה שוויתרה על זכויותיה בעת הסתלקותה מעיזבון ד' ז"ל וכן איני יכולה לקבל טענתה כי העדר הפירוט, מצביע על כך שהמנוחה טעתה לסבור שאין בבעלותה רכוש פרט לכספים. שהרי באם סברה המנוחה שאין בבעלותה מקרקעין – הייתה משיבה כך לעוה"ד בעת שנשאלה ולא הייתה משיבה כפי שתיאר. וראו גם עדותו כי כפי שהמנוחה לא ציינה שאין בבעלותה זכויות במקרקעין – המנוחה לא ציינה שיש בבעלותה – ראו עדות עוה"ד בעמוד 12 שורות 5-18. 
24. לאמור יש להוסיף כי הנתבעת לא זימנה לעדות את העדה השנייה לצוואה והימנעותה מלזמנה, פועלת לחובתה. בוודאי מקום בו הנתבעת או מי מטעמה פנו לעדה הנ"ל וביקשו לברר עימה, מה נאמר בהקשר של הדירה בעת החתימה על הצוואה. ראו החלפת מסרונים שצורפה כנספח ת/8 לתצהיר הנתבעת מת/11. 
הימנעות בעל דין מלהציג ראיה, להביא עד אשר עדותו הייתה תומכת בטענותיו ותורמת לגילוי האמת, משמעה כי יש להניח שמדובר בעדות או ראיה שתפעל לרעתו ותשמש כנגדו. ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון מסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651, ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיל פד"י נ"ד (3) 107. כלל זה חל, אחת כמה וכמה כאשר המדובר בראיות או בעדות שהן בשליטת בעל דין – או שיש את פרטי ההתקשרות עם אותו עד שמבוקשת הזמנתו, כבמקרה כאן.
25. יתר על כן, בעדות הנתבעת (להבדיל מתצהירה) נטען כי התנגדותה מתבססת לא על שיחות בינה לבין המנוחה בשנים שלאחר פטירת ד' ז"ל. כך, במענה לשאלה כיצד ייתכן שבשנת 2001 המנוחה מורישה לד' את הדירה למרות שברור שימיו ספורים, העידה: "הדירה בגדול הייתה מיועדת לבת שלי ר'. זה היה מקובל גם על ד' וגם על א'. אני מניחה שלכן היא כתבה את זה. היא בעצם לא מורישה לי. אני לא אגור בדירה. זה היה אמור לעבור לר' כפי שהוסכם על כולם. היא הייתה אם חד הורית חסרת כל וחסרת מקצוע. א' הייתה ערירית ומאוד הזדהתה עם העובדה שר' נכנסה להיריון ללא בעל. לכן אני חושבת שזה היה רצונה לעזור לה".  עמוד 18 שורות 11-15. 
בהמשך כאשר נשאלה מדוע לא נרשמה הוראה המנחילה את הדירה ישירות לר', השיבה "אני יכולה לנחש. ר' בתור אם חד הורית ואז זה היה בתקופת רבין, אמהות חד הוריות קיבלו הרבה הטבות מהממשלה. זה היה שיקול להשאיר את ההריון, בין השאר הם קיבלו שכ"ד מביטוח לאומי. אילו היה לה רכוש משלה היא הייתה מפסידה את זה. זה יכול היה להיות הסיבה. אני מניחה שדיברנו על זה" . רק בהמשך כאשר מותב זה העלה תהייה, כיצד ייתכן שיש הסבר שכזה והעדה אינה זוכרת במפורש כי דיברנו על כך – השיבה כי "דיברנו על זה לפני זה. הבת של ר' נולדה ב-99 ואז הייתה כבר בת שנתיים. הכל הוסכם על ד' ועליי". כשהיא אינה מזכירה כלל וכלל את רצון המנוחה. ראו שם בעמוד 18 שורות 30. גם גב' ר.צ בעמוד 28 שורות 24-30 העידה אודות רצון אביה ופחות אודות רצון המנוחה ואיני סבורה כי ניתן לתת אמון בעדותה בעמוד 29 שורות  9-10, שם העידה כי המנוחה דיברה איתה על רצונה להוריש לה את זכויותיה בדירה  - שכן דברים אלו סתרו עדותה המוקדמת. 26. אוסיף, כי עדויות הצביעו על כך שהצוואה משנת 2001, בה העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה לד' ז"ל או ליורשיו, לא שיקפה לכאורה את רצון המנוחה. הצוואה משנת 2001, נכתבה על ידי הנתבעת שהיא בת הזוג של זוכה על פי הצוואה – ד' ז"ל, שהוא הכתיב את הוראותיה ראו למשל תובע 2 בעמוד 37 שורות 11-15. והדבר אף תואם את תיאור המנוחה אודות מערכת היחסים בינה לבין ד' בראיון מת/3. כן ראו עמוד 13 שורות 8-16 לעדות תובע 1. כן ראו לעניין זה, הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 שנועד להבטיח כי הצוואה תעשה כמעשה אישי על מנת שתשקף את רצון המצווה.  
27. בנוסף, הנתבעת בהמשך עדותה, מאשרת כי עם השתנות הנסיבות, לגיטימי היה שהמנוחה תשנה צוואתה ותנחיל מעיזבונה לקרובים שהיו קרובים אליה פיזית וטיפלו בה – כן היא מאשרת כי "ההגיון" של המנוחה היה שמי שעזר לה מגיע לו ולעיזבונו ומי שלא עזר, לא מגיע לו. ראו עמוד 20 שורות 13-29 – וכדבריה "זה היה ההגיון שלה". 
בהתאמה ועל פי "ההגיון" של המנוחה כפי שתואר בעדות הנתבעת, מאחר ובעת פטירת המנוחה, הייתה הבת ר' נשואה ואם לשלושה (ראו עמוד 28 שורות 17-19), ובשנים שלאחר פטירת ד', לא הנתבעת או ילדיה הם שתמכו במנוחה, הרי שסביר להניח כי עובדות אלו הן שהביאו לצוואה – כפי שעולה גם מעדות עו"ד זריהן שהובאה לעיל, ולא טעות כטענת הנתבעת. לא זו אף זו אלא, שהנתבעת נשאלה מדוע דיברה המנוחה על הדירה באם סברה שאין לה זכויות, משנת 2002 ובשנת 2012 ו- 2015 עת ערכה צוואות, השיבה, כי המנוחה לא אמרה לה שהזכויות בדירה יעברו לבעלותה או לביתה – ר', ראו עמוד 25 שורות 1-11. 
28. אציין כי נתתי אמון בעדות תובעת 7 אשר עשתה עלי רושם מהיימן מאוד. למרות זאת, לאור "ההגיון" של המנוחה, כפי שתואר, גם בעדות תובעת 7, ובשים לב שבערוב ימיה ולאחר שהתגלתה אצל המנוחה מחלתה, אין לכחד כי המנוחה החליטה לא להנחיל למי שלא נותר לצידה. אמירותיה של המנוחה לתובעת 7 – כי נתנה כבר את הדירה למשפחתו של ד' ז"ל, מתיישבות עם הסתלקותה של המנוחה מעיזבונו של ד' ז"ל אשר הוריש לה את הזכויות בדירה בצוואתו, ולאו דווקא עם העברת זכויותיה של המנוחה ליורשיו של ד' ז"ל כטענת הנתבעת, שהרי הדירה רשומה הייתה בחלקים שווים על ד' ז"ל ועל המנוחה. ראו בהקשר זה עדות תובע 1 בעמוד 12 שורות 8-10. 29. מנגד אציין כי התובעים 1 ו-3 לא עשו עלי רושם מהיימן כלל וכלל. עדותם הייתה פתלתלה ולא נתתי אמון בה אמון.  אבהיר כי הרושם שעלה מהעדויות ומעדותם של תובעים 1,3,4 הוא, שהצדדים האמינו כי המנוחה העבירה/תעביר את זכויותיה בדירה ליורשי ד' ז"ל ורק לאחר פטירתה התברר כי הן הועברו לתובעים 1-4. אלא שלא הונחה לפני תשתית מספיקה להוכיח, כי צוואת המנוחה, אינה משקפת את רצון המנוחה בעת עריכת הצוואה וכי הצוואה נערכה כפי שנערכה, בשל טעות שטעתה המנוחה לסבור אחרת. העדויות הצביעו על מנוחה פעילה, צלולה, דעתנית המעורה ברכושה ובנדרש לעשות כדי לחלקו.
30. לסיכום, מאחר והנטל להוכיח את הטענות מוטל על כתפי הנתבעת ולא הוכח מה היה רצון המנוחה, כוונתה או טעותה -במועד עריכת הצוואה נשוא ההליך כאן, ואמירות המנוחה כי משפחתו של ד' ז"ל קיבלה את הזכויות בדירה, תואמות גם את העובדה כי המנוחה הסתלקה מעיזבונו לטובת הנתבעת ולאו דווקא כי המנוחה מעבירה/מורישה את החלק שהיה בבעלותה מעת רכישת הדירה, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שנפלה טעות בצוואה. 
31. נפסק, בת"ע 18836-11-15 ההתנגדות נדחית. בת"ע 18815-11-15 ניתן צו לקיום צוואת המנוחה.
בהתאמה לפסה"ד החלקי שניתן ביום 4.1.2018 מחלקם של התובעים 1-4, יש לשלם לנתבעת את ההוצאות שהוציאה עבור אחזקת הדירה,  מיום פטירת המנוחה ועל פי האסמכתאות שיוצגו. לאחר ביצוע התשלום, ניתן להגיש צו פורמאלי לחתימתי.
בנסיבות העניין ולאור אופן ניהל ההליך, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.ניתן היום,  ו' שבט תשע"ח, 22 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.