ברוך נ' עיריית טירת הכרמל ואח'

פסק דין

בפניי תביעת התובעת כנגד הנתבעות, לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת עקב נפילתה בשביל הליכה במבואותיה הצפוניים של העיר טירת הכרמל, במקביל לכביש מס' 4.

התובעת ילידת 01.11.1937. ביום 07.07.06, בסמוך לשעה 16:00 עשתה מסלול הליכה בשביל הנ"ל המיועד להליכה, ותוך כדי הליכתה נפלה בשל בור שהיה בשביל (להלן: "התאונה").

תחילה, התביעה הוגשה כנגד עיריית טירת הכרמל. לאחר מכן, ולנוכח טענות הנתבעת 1 לפיהן, קטע השביל בו נפלה התובעת היה בבעלותה של מע"צ או עיריית חיפה, וכי מע"צ הייתה הגוף שסלל את השביל נשוא התביעה (להלן: "השביל"), התובעת תיקנה את כתב תביעתה וצירפה את עיריית חיפה ומע"צ כנתבעות נוספות בתיק.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

נסיבות התאונה

כפירתן של הנתבעות בסיבות התאונה הייתה סתמית לחלוטין ולא מצאתי כל ממש בטענותיהן בהקשר זה.

כעולה מעדות התובעת ומעדותו של מר דוד ג'ני שראה את התובעת נופלת ונחלץ לעזרתה, התובעת נפלה בקטע השביל שהיה בו אספלט קעור כלפי מטה והצטברו בו מים (ראו: עמ' 10 לפרוטוקול שורות 9-10, עמ' 11 שורות 16 ו- 22, עמ' 13 שורות 27-28, עמ' 14 שורות 16-17, עמ' 15 שורות 22-25).

עדויות התביעה יצרו עלי רושם אמין ומהימן ביותר. עדויות התביעה נתמכו אף במוצגים נ/3 ו- נ/4, התמונות שמראות את קטע האספלט הקעור. עדויות התביעה לא נסתרו כלל וכלל על ידי מי מהנתבעות.

האחריות כלפי התובעת לעומת אשמה התורם של התובעת

אותו קטע אספלט קעור בשביל המיועד להליכה, מהווה גורם סיכון המקים בעקבותיו חבות כלפי התובעת, ואין להכביר מילים בהקשר זה.

יחד עם זאת, שוכנעתי, וכפי שהדברים הוכחו במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, כי התובעת לא נזהרה באופן מיוחד מפני אותה סכנה, חרף העובדה כי מדובר בשביל המוכר לתובעת שנהגה לעשות את הליכותיה שם, וחרף העובדה כי הייתה מודעת לקיומו של הקיעור בשביל. על כן אני משיתה עליה אשם תורם בשיעור של 10%.

והשאלה שנותרה לדיון בהקשר זה, הינה: על מי מהנתבעות מוטלת האחריות כלפי התובעת?

עיריית טירת הכרמל אינה הבעלים של קטע השביל שבו נפלה התובעת. לטענת עיריית טירת הכרמל, אותו קטע הינו בבעלותה של עיריית חיפה או בבעלותה של מע"צ (ראו: סעיף 7 למוצג נ/1, תצהירו של מהנדס עיריית טירת הכרמל).

עיריית חיפה לא הגישה כל ראיה מטעמה. עיריית חיפה טענה באופן סתמי לחלוטין, כי לא ניתן לקבוע שמא השטח בו נפלה התובעת הינו בבעלותה של עיריית חיפה. נשאלת השאלה? מדוע לא טרחה עיריית חיפה להביא כל ראיה מטעמה על מנת להפריך את טענות התובעת או טענות הנתבעות 1 ו- 3 בדבר בעלותה בשטח?! הימנעותה של עיריית חיפה מהבאת כל ראיה מטעמה פועלת לרעתה, ואין מנוס מהקביעה כי השטח שבו נפלה התובעת הינו בבעלותה של עיריית חיפה.

עיריית חיפה טוענת כי אותו קטע היה תחת חסותה של עיריית טירת הכרמל אשר סללה שם שביל הליכה המיועד לשרת את תושבי טירת הכרמל.

השביל נסלל על ידי מע"צ, לבקשת עיריית טירת הכרמל (ראו: עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 26-31). השביל נסלל בשנת 2000. עיריית טירת הכרמל טוענת, כי מע"צ הייתה אחראית אף על תחזוקתו של השביל, ביצעה ומבצעת בו עבודות תחזוקה שוטפות (ראו: סעיף 8 למוצג נ/1).

עיריית טירת הכרמל, בשיתוף פעולה עם קופת חולים כללית, יצאה במסע עידוד והזמנה לקהל לצעוד בשביל שתוכנן וסומן כמסלול הליכה (ראו: מוצג נ/2). הדבר מקים את אחריותה של עיריית טירת הכרמל למצב השביל ומקים את חבותה כלפי המשתמשים בשביל.

עיריית טירת הכרמל לא ביקשה את הסכמתה של עיריית חיפה לסלילת מסלול ההליכה שבחלקו עובר בשטחה המוניציפאלי של עיריית חיפה (ראו: עדותו של מהנדס עיריית טירת הכרמל, מר בוריס טיקמן, בעמ' 22 לפרוטוקול, שורות 17-20). יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את עיריית חיפה, בהיותה הבעלים של אותו קטע, מאחריותה כלפי המבקרים ו/או הצועדים בשטח שבבעלותה. עצם אדישותה של עיריית חיפה לנעשה בשטח שבבעלותה מקימה את חבותה כלפי התובעת שנפלה כתוצאה ממפגע הנמצא בשטח שבבעלותה, הגם שעיריית חיפה לא סללה את השביל בעצמה והגם שלא נתבקשה הסכמתה לסלילת השביל בשטחה.

טענות עיריית טירת הכרמל בדבר אי קבלת כל הודעה על קיומו של מפגע כלשהו בשביל אין בה די להוכחת העדר חבותה כלפי התובעת. למותר לציין, כי טענתה של עיריית טירת הכרמל בעניין זה לא הוכחה כלל וכלל ולא הובאה כל ראיה מטעמה שיש בה כדי להראות כי אכן לא התקבלו במוקד 106 אצלה כל קריאות בנוגע לשביל. זאת ועוד, העירייה נמנעה מהבאת כל ראיה באשר להיקף הפיקוח שהיה מטעמה בכל הנוגע למצב השביל, לבדיקות שנעשו בשביל לאחר סלילתו על ידי מע"צ, או למעקב אחר מצב השביל. הנתבעת 2, עיריית חיפה, לא טרחה אף היא להביא כל ראיה בהקשר זה. נהפוך הוא, עיריית חיפה אף הודתה שלא תחזקה את השטח (ראו: עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 5-8).