ברזל ואח' נ' מוסדות ברסלב נחמת ציון, ירושלים ואח'

החלטה

הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה עמותה רשומה אשר נוסדה למטרות של הקמת ישיבה וכולל לבעלי תשובה, הפצת תורה ויהדות בקרב רחוקים. עמותה זו ידועה גם בכינוי קהילת "שובו בנים", ההולכת בדרכו של הרב נחמן מברסלב, ומונהגת על ידי הרב אליעזר ברלנד, אביו של הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). הנתבע עצמו הינו אחד ממנהלי הקהילה. התובעים הם בני זוג החברים בקהילה מזה שני עשורים.

התובעים הגישו תובענה כספית כנגד הנתבעים וכנגד אחרים. הסכום הנתבע הוא 12,028,000 ₪, והתביעה הוגשה בשל טענת התובעים כי נכסים וכספים שהיו בבעלותם נלקחו מהם שלא כדין, תוך הפעלת לחץ נפשי ואלימות פיזית וחברתית כנגדם. לטענתם הנתבע עמד בראש קבוצת אנשים - "המושכים בחוטים", ששולטים באופן מוחלט בחיי הקהילה ובהתנהלותה. במסגרת זו נטען על ידי התובעים כי אולצו לחתום על מספר הסכמים, אשר ההרלוונטיים לבקשה הינם הסכם מיום 10.1.2001 (להלן: "הסכם 2001"), והסכם מיום 7.12.2006 (להלן: "הסכם לונדון").

התובעים טוענים כי במסגרת ההסכמים האמורים העבירו נכסים שהיו בבעלותם לידי הנתבעים - וזאת מבלי שהבינו את משמעות הדבר, ותוך שהופעלו עליהם לחצים כבדים המגיעים לכדי כפייה, עושק וניצול מצוקתם. כן טוענים התובעים כי ההסכמים האמורים הינם בלתי חוקיים ונוגדים את תקנת הציבור, ולחלופין הופרו בחוסר תום לב מצד הנתבעים. הסעד המבוקש הוא הצהרה על בטלותם של ההסכמים והשבת הנכסים שהועברו מכוחם. נכסים אלה כוללים מספר דירות וכן נכס באומן שבאוקראינה (המכונה "הבנק"), אשר היו רשומים על שמם של התובעים או שהייתה להם זיקה או זכות חוזית כלשהי ביחס אליהם. כן כוללת התביעה גם דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים ופיצויים בגין נזקים לא ממוניים. לתובעים תביעות לסעדים נוספים נגד נתבעים אחרים.

הנתבעים טוענים כי התובענה שהגישו התובעים הינה בגדר ניסיון פסול לסחוט כספים שלא כדין, וכי ההסכמים שנחתמו בין הצדדים תקפים, קוימו על ידי הצדדים ולא נמצא בהם כל פסול. הנתבעים מכחישים את הטענות ללחץ כלשהו שהופעל על התובעים. כן מפרטים את הרקע לחתימת ההסכמים, אשר לטענתם נבעו מתוך ניסיון של הנתבעים לסייע לתובע מס' 1 להיחלץ מחובות שצבר בשל התנהלותו הכספית. עוד נטען כי התובעים לא נתנו הודעת ביטול להסכמים. לאור האמור מבקשים הנתבעים לדחות את תביעת התובעים.

הנתבעים הגישו בקשה לעיכוב הליכים בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). לטענת הנתבעים בשני ההסכמים קיימות תניות המורות כי סכסוכים בין הצדדים להסכמים יתבררו בבוררות: סעיף 6 להסכם 2001 וסעיף 17 להסכם לונדון. התובעים מתנגדים להעברת הדיון לבוררות ובין היתר טוענים כי סעיפי הבוררות, כמו כל ההסכמים שבמסגרתם נחתמו, הינם תולדה של כפייה ועושק, וכי גמירות הדעת נשללה מהם כאשר חתמו עליהם. לאור זאת, מאחר שמהות התביעה טוענת כנגד עצם קיום ההסכמים ונטען לבטלותם, הרי שסעיפי הבוררות שבהם בטלים גם הם, ולפיכך המקום הראוי לבירור התביעה הינו בבית המשפט.

שני הצדדים לא הגישו תצהירים לתמיכה בטיעוניהם. לאור בקשת הנתבעים בתשובתם לתגובת התובעים, להתיר להם להגיש באיחור תצהיר בתמיכה בבקשתם, החלטתי ביום 30.1.13 לאפשר לצדדים להשלים את טענותיהם באשר למתן אפשרות להגשת תצהיר בשלב הנוכחי.

הנתבעים חזרו על בקשתם לאפשר את תיקון הפגם שנפל ולהתיר להם לצרף תצהיר. התובעים מתנגדים לבקשה, בטענה שהתצהיר לא צורף גם לאחר שניתנו לנתבעים מספר הזדמנויות. לטענת התובעים קשה לקבל את הטענה כי התצהיר לא צורף בשל "טעות אנוש", ויש לראות בנתבעים כמי שזנחו את בקשתם לצירוף התצהיר. לחלופין, במידה ויוחלט להתיר לנתבעים לצרף תצהיר לבקשתם, מבקשים גם התובעים להגיש תצהירים מטעמם, לרבות חוות דעת מומחה מתוקנת וחתומה לתמיכה בתגובתם, וכן שתינתן להם האפשרות להשלמת טיעוניהם בסוגיה זו.

הנתבעים משיבים לכך בטענה כי מעולם לא זנחו את בקשתם לצירוף תצהיר. עמדתם היא כי בשלב כה מוקדם של ההליך יש להרשות את תיקונן של תקלות פרוצדוראליות, וכי צירוף התצהיר בשלב זה לא יגרום נזק רב לתובעים מחד, ומאידך ימנע קיפוח קיצוני של זכות הנתבעים לבירור טענתם בעניין הפורום המתאים להכרעה בסכסוך שבין הצדדים. כן טוענים הנתבעים כי ניתן לתקן את הפגם הנובע מכך שלא צורף תצהיר בנקל, וכי אין מקום להתנגדות התובעים לצירוף התצהיר, שעה שהם עצמם לא צירפו תצהיר לתגובתם. הנתבעים מצדם מתנגדים להגשת חוות דעת מתוקנת מטעם התובעים.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להיענות לבקשות הצדדים להוספת תצהירים לתמיכה בטיעוניהם, ולאפשר את השלמת כל הטעון השלמה באופן הדדי.

תקנה 205(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת כי תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף אליה אלא ברשות בית המשפט או הרשם. כפי שנפסק בעבר, בקשות כגון אלה יש לבחון לגופן, מתוך תפיסה כי יש להעדיף את תיקון הפגמים הפרוצדוראליים, כל עוד הדבר אינו נובע מחוסר תום לב או פוגע מהותית בזכויות הצדדים האחרים.

כך למשל נפסק כי:

"בקשה להגשת תצהירים נוספים, ככל בקשה אחרת הנתונה לשיקול-דעתו של בית המשפט, צריכה להישקל לגופה לאור כל הנסיבות. בין היתר, תישקלנה גם השאלות, מה הסיבה שניתנה להגשת התצהירים באיחור, והאם יש באמור בהם כדי לבסס לכאורה את טענת ההגנה של המבקש. ככל שהשיקול השני יגבר, כך תמעט חשיבותו של השיקול הראשון. כמו כן, יש לשקול, אם ראוי להיענות לבקשה לצורך עשיית צדק בין הצדדים, ואם לא ייגרם בכך עיוות-דין למשיב, ושיקולים אחרים כיוצא באלה. אם אין בתצהירים כדי להקים למבקשים עילת ההגנה לכאורה, או אם הסיבה לאיחור בהגשתם נובעת משיקול טאקטי מכוון"

(ב"ש 839/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מ(4) 126, 130-131 (1986))

הגישה הכללית בעניין זה הינה גישה ליברלית (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית (2009), 410 (להלן:"גורן")), בדומה לגישת בית המשפט גם ביחס לבקשות לתיקונים של פגמים פרוצדוראליים חמורים יותר, כגון בקשות לתיקון כתבי טענות, בהתאם לתקנה 92 לתקנות. גם בנושא זה נקבע כי בית המשפט ייעתר לבקשות לתיקון כתבי טענות, מקום בו התיקון המבוקש נדרש לצורך הכרעה בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת (ראו עע"ם 5128/04 עיריית תל-אביב-יפו נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, פסקה 8 (4.6.08), גורן, שם, עמ' 152). בנוסף, נקבע כי ככל שנגרם לצד השני חוסר נוחות בעקבות קבלת בקשה לצירוף תצהיר, ניתן להתגבר על קושי זה בדרך של פסיקת הוצאות. יש לזכור כי אי נוחות זו אינה שקולה כנגד התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מבחינת הצד השני להכרעה כוללת או חלקית מבלי שמתקיים דיון לגופו של עניין (ראו ע"א 5520/90 חברת שבת שרון בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 462, 466 (1992)).

בנסיבות אלו, בו עומדת לדיון בקשה מהותית לעיכוב הליכים בשל תניות בוררות, נראה כי יש מקום להכריע בבקשה זו כאשר עומדות בפני בית המשפט כל העובדות הצריכות לעניין, ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות המלאה לטעון את טיעוניהם. איני סבור כי ניתן לייחס לנתבעים חוסר תום לב בהימנעותם מצירוף תצהיר ואיני סבור כי מדובר בפגם קיצוני שלא ניתן לרפא אותו. לא מצאתי כי ייגרם לתובעים נזק חמור בשל צירוף תצהיר בשלב הנוכחי. מסקנה זו אף מתחזקת בהינתן כי גם התשתית העובדתית שהניחו התובעים לתמיכה בתגובתם חסרה (התובעים לא צירפו תצהיר לתמיכה בטענותיהם העובדתיות והגישו מטעמם חוות דעת מומחה שאיננה חתומה - וזאת מבלי להתייחס לשאלת הרלוונטיות שיש לחוות הדעת).

באופן דומה יש לדחות את טענת הנתבעים כלפי תיקון חוות הדעת מטעם התובעים. ברי כי עם מתן זכות לתיקון לצד אחד, תינתן זכות דומה לצד האחר ואפילו באופן אוטומטי – כך למשל נקבע גם בתקנה 94 לתקנות ביחס לתיקון כתבי טענות (ראו והשוו גורן, 162).

לאור האמור, אני מאפשר לנתבעים לצרף תצהיר בתמיכה לבקשתם לעיכוב הליכים בתוך 30 יום. אני מתיר לתובעים לתקן את תגובתם לבקשה ולהוסיף לה, ככל שימצאו לנכון תצהירים או חוות דעת וזאת בתוך 30 יום לאחר מכן. כמו כן אני מאפשר לנתבעים להשיב לתגובת הנתבעים בתוך 15 יום ממועד הגשתה.

בהתאם לבקשת הצדדים תתקיים לאחר הגשת התצהיר, התגובה והתשובה ישיבה שבמהלכה תערך חקירה קצרה של המצהירים. מועד לדיון יקבע לאחר השלמת כל הטעון השלמה.

התיק יובא לעיוני ביום 24.3.13.