בר אל נ' קיבוץ שדות ים ואח'

פסק דין

1.התובעת, ילידת 1967, הינה נכה בשיעור של 100% בשל מחלה שחלתה בה בהיותה כבת שנתיים לערך.

התובעת נולדה בקיבוץ שדות ים – הנתבע (להלן: "הקיבוץ"), ואביה, דן הצבי, ואף שני אחיה הם חברי הקיבוץ, ואילו אמה, דליה רותם, (להלן: "האם") התגרשה מאביה בשנת 1985, ומאז היא מתגוררת בחדרה.

2.התובעת גדלה בקיבוץ, ואף נישאה לבן זוגה דרור בראל, ובשנת 93 אף נולדה להם בת ושמה דור.

3.בשנת 1999 החליטה התובעת לעבור עם משפחתה להתגורר אצל האם בחדרה. לטענתה, המעבר נבע ממשבר נפשי ממנו סבלה כתוצאה מהתנכלויות ואלימות מילולית מהן סבלה מצד חברי הקיבוץ.

4.בעקבות הליכים שהתנהלו בביהמ"ש לעניני משפחה בחדרה בתמ"ש 1660/01 התקיימו הליכי גישור בין התובעת לבין הוריה והקיבוץ, אשר בסיומם הגיעו הצדדים לידי הסכמה, בקשר לכלל המחלוקות שביניהם, בעניין הסדרת מגוריה וצרכי מחייתה של התובעת, ובתאריך 20.2.02 נחתם הסכם גישור אצל המגשרים עורכי הדין תמר ברק ויעקב אשכול (להלן: "המגשרים").

5.הסכם הגישור הינו הסכם מפורט ביותר הקובע בראשיתו כי: "דקלה ומשפחתה יתגוררו בקרבת האם דליה רותם, שתלווה ותדאג לניהול חייהם כפי שיידרש מעת לעת. ליווי זה של דליה הינו שקול כנגד התשלומים שישולמו על פי סעיף ב' להסכם זה על ידי הקיבוץ ו/או דן הצבי".

סעיף ב' להסכם נוקב בתשלומים אשר הקיבוץ מתחייב לשלם לתובעת, וכך לשונו: "קיבוץ שדות ים ודן הצבי, שניהם ביחד או לחוד, ישלמו לדקלה ולבתה דור תשלום חודשי בסך 4,000 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ליום 16.1.02...".

על פי הוראות ההסכם, התחייבות הקיבוץ לשלם לתובעת את הסך של 4,000 ₪, כאמור לעיל, הינה עד הגיעה התובעת לגיל 65.

ההסכם קובע עוד כי הוא מחסל באופן סופי את הסכסוכים שבין הצדדים וכי לא תהיינה להם תביעות או טענות הדדיות.

6.על הסכם הגישור מופיעות חתימות של הקיבוץ, דן הצבי, התובעת והאם, וכן מופיעות חתימות של המגשרים.

7.הסכם הגישור החתום הובא לאישורו של ביהמ"ש למשפחה, ולמתן פסק דין, וביום 6.3.02 התקיימה ישיבה בפני כב' השופטת זהבה (קאודרס) בנר, בה נכחו נציג הקיבוץ ומר דן הצבי בלבד. מפרוטוקול הדיון עולה כי ביהמ"ש החליט לשוחח טלפונית עם התובעת ועם אמה לוודא כי חתימתן על הסכם הגישור נעשתה מרצונן ולאחר שהוסבר להן תכנו, וכך עשה. מהפרוטוקול עולה כי התובעת והאם הצהירו כי הבינו את ההסכם וכי הוא נעשה ללא לחץ וללא כפייה.

לאחר שביהמ"ש נכח כי הצדדים עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ותוצאותיו, נתן לו ביהמ"ש תוקף של פסק דין.

8.מאז שניתן פסק הדין קויים ההסדר ככתבו וכלשונו, ואין מחלוקת כי הקיבוץ עומד בהתחייבותו ומעביר מדי חודש את הסכום שהתחייב בו, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, ואשר שיעורו להיום עומד על כ-5,000 ₪ לחודש.

9.התובעת הגישה את תביעתה דכאן בה היא עותרת להחזרתה לקיבוץ כחברה, או לחלופין כתלוית חבר קיבוץ. התובעת טוענת כי על פי תקנון הקיבוץ עליו לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים, החינוכיים והאישיים של חברי הקיבוץ והתלויים בהם ולדאוג לבריאותם. עוד טוענת התובעת, שהיא אמנם אינה חברת הקיבוץ, אולם יש לראותה כתלויה מכח היות אביה חבר קיבוץ. עוד טוענת התובעת כי האסיפה הכללית של הקיבוץ, מכח תקנונו, רשאית להחליט על קבלת חבר חדש, וכי למרות פניית האב למזכירות הקיבוץ בבקשה כי התובעת תתקבל כחברה בו, הקיבוץ טרם נענה לבקשה זו.

טענה נוספת בפי התובעת היא כי אי קבלתה כחברה בקיבוץ מהווה הפרה של חובת הקיבוץ לנהוג בתום לב מתוך ערבות הדדית ושיוויון.

התובעת עוד הוסיפה וטוענת כי אחריות הקיבוץ כלפיה גדולה במיוחד, לאור שיעור נכותה התפקודית הגבוהה, אשר בעטיה מחוייב הקיבוץ לתת מענה הולם לצרכיה באופן שיאפשר לה לחיות את חייה באופן עצמאי ובכבוד.

עוד טוענת התובעת כי התנהלותו של הקיבוץ, בסירובו לקבלה כחברה, מהווה גם אפלייה וחוסר שיוויון אל מול אחיה – ארז הצבי יליד 1970 ואורלי הצבי ילידת 1978, שהם בריאים בגופם ובנפשם, ואותם קיבל הקיבוץ כחברים.

10.האם טענה כי נאלצה לחתום על הסכם הגישור תוך שהיתה נתונה ללחץ כלכלי, וזאת ללא שאיש הסביר לה את תכנו ומשמעויותיו המשפטיות. עוד טענה האם כי גזבר הקיבוץ דאז, מר אהוד בר, הודיע לביהמ"ש כי לא תהיה מניעה לקבל את התובעת חזרה לקיבוץ מתי שתרצה, וכי אמנם דברים אלו לא מופיעים בפרוטוקול הדיון אך הם זכורים לה בבירור. היא אף טוענת כי לאחר שאושר הסכם הגישור, התקשרה אליה השופטת לברר מה שלומה, והיא שאלה אותה האם תהיה מניעה שהתובעת תוכל בעתיד לשוב לקיבוץ, והשופטת השיבה לה, כך הטענה, שאם הקיבוץ לא יסכים "תמיד יש בימ"ש".

באשר לחתימה על הסכם הגישור טענה האם כי היא חתמה עליו, אך התובעת לא חתמה והיא חתמה גם בשמה.