בש"פ 3670/15 מדינת ישראל נ' בן צבאן

   לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' שריזלי) במ"ת 53493-03-15 שניתנה ביום 27.5.2015, ובה נדחתה בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו והוחלט לשחררו לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

הרקע העובדתי

1. ביום 25.3.2015 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס למשיב שתי עבירות: עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ועבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961. על פי כתב האישום, בתאריך 9.7.2014 סמוך לשעה 19:25 נהג המתלונן בכביש 20 (נתיבי איילון) מצפון לדרום באופנוע. אותה עת נסע המשיב אף הוא באותו הכביש ובאותו כיוון נסיעה ברכב מדגם פורד. במהלך הנסיעה, לפני מפגש וולפסון, התגלע ויכוח בין המשיב למתלונן על רקע שימוש בדרך. בשלב זה איים המשיב על המתלונן באומרו: "אני אהרוג אותך, אני ארצח אותך, תעצור בצד" או מילים בעלות משמעות דומה. לאור הוויכוח האמור לעיל החליט המשיב לגרום למתלונן חבלה חמורה שלא כדין באמצעות הרכב כמפורט: המשיב עצר את הרכב בשול הימני. המתלונן, שנסע בסמוך לרכב והבחין בעצירתו, עצר אף הוא בשול הימני כ-20 מטרים מאחורי הרכב. בשלב זה החל המשיב לנסוע לאחור בפתאומיות ובמהירות ופגע בעוצמה באופנוע. מעוצמת המכה הועף האופנוע באוויר, נגרם לו נזק רב והוא יצא מכלל שימוש. בשל תושייתו קפץ המתלונן מהאופנוע בטרם פגע בו הרכב, כשהוא קופץ לנתיב הנסיעה הימני בכביש, ובכך ניצל מפגיעת הרכב. כל אותה עת הייתה תנועה ערה של רכבים בכביש מצפון לדרום, ורק בנס לא נפגע המתלונן מהרכבים שנסעו בכביש. בסמוך לאחר מכן, הפקיר המשיב את המתלונן וברח עם הרכב במהירות ממקום התאונה, לא עצר ולא הזעיק עזרה. במעשיו האמורים לעיל, ניסה המשיב לפגוע במתלונן שלא כדין והפקירו בכך שלא עצר ולא הזעיק עזרה.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בהתאם לסעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה נטען כי קיימות בידי העוררת ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב בעבירות המיוחסות לו. נטען כי אמנם הראיות הן ברובן נסיבתיות, אך הצטברותן והשתלבותן זו בזו מקימות בנסיבות העניין תשתית ראייתית חזקה שמצביעה על המשיב כמי שנהג ברכב במועד האירוע ומפלילה אותו בביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לפיכך נטען כי קמה בנסיבות העניין עילת מעצר של מסוכנות לשלום הציבור ולביטחונו, ובנוסף קיים חשש להימלטות המשיב מאימת הדין ושיבוש מהלכי משפט.

החלטת בית המשפט המחוזי באשר לראיות לכאורה

3. ביום 29.4.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי באשר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי פירט את הראיות העיקריות שהציגה העוררת במקרה דנן ואת טענות הצדדים ביחס אליהן. צוין כי הרכב הפוגע אותר בהתאם למספר הרישוי שנרשם על ידי שני עדי ראיה לאירוע. צוין כי המשטרה חקרה תחילה את א', שהיה בעליו של הרכב בחודש פברואר 2014 (להלן: א'), אלא שבחקירתו של א' התברר כי במועד האירוע הרכב כבר לא היה בבעלותו, שכן עוד בחודש אפריל או מאי 2014 מכר את הרכב לאשתו של המשיב. צוין כי בעימות שנערך בין המתלונן לבין אותו א' טען המתלונן כי הוא מזהה את א' כמי שנהג ברכב במועד התאונה ופגע באופנועו ונמלט מהמקום. ואולם, לנוכח העובדה כי במועד האירוע הבעלות ברכב כבר עברה לאשתו של המשיב, ומכיוון שמחקרי התקשורת ביחס לטלפון של א' העלו שבמועד התאונה הוא לא שהה באזור תל-אביב, נזנח כיוון החקירה בנוגע ל-א' והחוקרים התמקדו מאותו שלב במשיב. עוד צוין כי שורה של מסמכים (דוחות תנועה, טיפולי מוסך ועוד) מעידים על כך שהרכב המדובר הוא הרכב שהיה מעורב באירוע, ועל כך שהמשיב השתמש ברכב בתקופת התאונה. צוין כי בשלב זה של החקירה גילו החוקרים כי המשיב מרצה עונש מאסר בבית סוהר בגין תיק אחר, ומשכך הופעלו אמצעי חקירה סמויים, כגון האזנה לשיחותיו עם חבריו לתא המאסר. עוד צוין כי בחקירתו הראשונה הודה המשיב כי הרכב היה ככל הנראה בבעלותו ביום התאונה, אך הכחיש שהיה מעורב בתאונה. צוין כי המשיב טען בחקירתו כי באותה תקופה נתן לכמה מחבריו לעשות שימוש ברכב – אך סירב לספק פרטים לגביהם – שכן לטענתו הוא עצמו הקפיד להחליף רכב בכל יום משום שחייו היו בסכנה. עוד צוין כי העוררת מבקשת לבסס את התשתית הראייתית לכאורה על מספר ראיות נסיבתיות: העובדה שהטלפון הסלולארי של המשיב אוכן בשעת האירוע באזור שבו אירעה התאונה; העובדה שהמשיב נפגש כמה דקות לאחר האירוע עם חבריו בחולון (דהיינו, בסמוך למקום התאונה); שתיקתו של המשיב בחקירה השנייה; אופיין המפליל של השיחות שניהל המשיב עם חבריו לתא המאסר, אשר מלמדות על ידיעתו של המשיב כי מאזינים לו וכי הוא מכוון את אמירותיו בהתאם; העובדה שהמשיב בחר לשנות את הופעתו החיצונית – על ידי גילוח זקנו בסמוך לפני מסדר זיהוי שנערך לו לפני המתלונן – ואף הקדים ושוחח על כך עם חבריו לתא המאסר, מבלי שנתן הסבר הגיוני לשינוי זה.

4. בית המשפט המחוזי קבע כי בתשתית הראייתית שהובאה על ידי העוררת גלום פוטנציאל להרשעה, אך הדגיש כי הראיות השונות שהציגה העוררת מצויות "כולן בפריפריה הרחוקה של האירוע וההתרחשויות שלאחריו" וכי מתעוררים מספר סימני שאלה המובילים למסקנה שחל כרסום מסוים בעוצמת הראיות: באשר לדיוק רישום מספר הרישוי של הרכב הפוגע על ידי עדי ראיה לאירוע; באשר לתיאור הנהג; באשר לאפשרות שהמשיב שוחח עם חבריו לתא המעצר אודות תאונה אחרת. בנוסף הודגשה העובדה כי בשלב מוקדם יותר של החקירה זיהה המתלונן את א' כמי שנהג ברכב הפוגע. בית המשפט אף ראה לנכון לקבוע בנקודה זו כי המשטרה השהתה את הטיפול בחקירה שיהוי בלתי סביר שפגע באיכות החקירה ובאופי הממצאים. בית המשפט קבע כי הדברים משליכים על עילת המעצר. צוין כי המעשים המיוחסים למשיב מקימים אמנם עילת מעצר שעניינה מסוכנות – וכי הדבר אף מוחרף עקב קיומו של עבר פלילי מכביד – אך לצד זה יש לזכור כי קיימת זיקה בין עוצמת הראיות לבין האפשרות של חלופת מעצר. נקבע כי לנוכח קיומן של ראיות לכאורה בעוצמה קטנה יחסית במקרה דנן, ובאיזון שבין זכותו הבסיסית של המשיב לחירות כל עוד לא הורשע לבין אינטרס הציבור, יש מקום לשקול שחרורו של המשיב לחלופת מעצר נאותה ככל שחלופה כזו תוצע ותימצא הולמת. לפיכך הורה בית המשפט על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

החלטת בית המשפט המחוזי באשר לחלופת המעצר

5. ביום 27.5.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הביא את עיקרי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של המשיב וקבע כי התסקיר "פרש תמונה מטרידה ביחס למסוכנותו של המשיב". צוין כי מהתסקיר עולה התרשמות שלילית של שירות המבחן מהמשיב; כי המשיב בעל עבר פלילי עשיר וכי הוא מנהל מזה שנים אורח חיים עברייני; כי שירות המבחן העריך שהמשיב הינו בעל דחפים תוקפניים ומתקשה בשליטה עצמית במצבי תסכול; כי סנקציות ועונשים שהוטלו על המשיב בעבר לא הרתיעו אותו ולא עזרו להציב לו גבולות והוא המשיך לבצע עבירות; וכי במסגרת הליך פלילי קודם נעשה ניסיון לשלב את המשיב בהליך טיפולי לאיון אלימותו, אולם הניסיון כשל והמשיב נדון לעונש מאסר בפועל. זאת ועוד, מתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב שולל צורך ואפשרות להתערבות טיפולית, ובכלל את הצורך לערוך שינוי בדפוסיו העברייניים ובאורח חייו, וכי הוא תולה את האחריות למצבו כיום במערכת אכיפת החוק. בית המשפט ציין כי מהתסקיר עולה שלנוכח מכלול הנסיבות – היעדר היציבות בחיי המשיב, עברו הפלילי לרבות עבירות בתחום האלימות, התנהגותו האימפולסיבית והאלימה, נוקשות חשיבתית, קשריו השוליים, ניסיונות טיפוליים שנכשלו בעבר עקב חוסר שיתוף פעולה מצד המשיב, עמדותיו הבעייתיות ביחס לחוק – התרשמות שירות המבחן הינה ש"קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות אלימה, ובאם תתרחש תוצאותיה צפויות להיות ברמה גבוהה". עם זאת, צוין כי שירות המבחן המליץ בסופו של דבר על שחרור המשיב לחלופת המעצר המוצעת בבית אמו – בפיקוחה ובפיקוח חותנו – והסביר את המלצתו באיכות הפיקוח שמציעים שני המפקחים הללו: האם שיש לה השפעה מסוימת על המשיב ומסוגלת להוות גורם סמכותי ומרסן; והחותן, איש חוק וגמלאי של משטרת ישראל, המעוניין לסייע בפיקוח על המשיב, כדי לסייע לבתו ונכדתו לשמר את התא המשפחתי.