בש"פ 6692/16 לירז רז נ' מדינת ישראל

תאריך הישיבה:                     ג' באלול תשע"ו (6.9.16)

 רקע עובדתי והחלטות קודמות         

  לפנַי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.8.2016 (השופט מ' יפרח) במ"ת 38520-06-16, במסגרתה הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים נגדה.

1. ביום 19.6.2016 הוגש נגד העוררת כתב אישום המייחס לה עשרים אישומים, הכוללים מאות עבירות רכוש ומרמה חמורות.
2. על פי המפורט בכתב האישום, העוררת היא בעלת מניות והמנהלת היחידה של נאשמת 2, חברת "כאן גרים" בע"מ, אשר עיסוקה בייעוץ נדל"ן, שמאות ותיווך. החל משנת 2012, ועל רקע מצבה הכלכלי, גמלה בליבה של העוררת ההחלטה לפעול לשם קבלת כספים במרמה ושלא כדין. העוררת הציגה בפני גורמים שונים מצגי שווא שקריים, תוך ניצול קשרי הידידות שרקמה וכן עובדת היותה עיוורת. במסגרת מצגים אלו הציגה עצמה העוררת, בין היתר, כאשת עסקים בעלת חברה מצליחה בתחום הנדל"ן, כעובדת ברשות מקרקעי ישראל, כשמאית מקרקעין מורשית, כבעלת היתר מיוחד להגשת הצעות במכרזים לרכישת נכסי נדל"ן המפורסמים על ידי כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל (להלן: הכנ"ר) וכבעלת קשרים עסקיים ענפים, כל זאת ביודעין כי דברים אלו אינם אמת. בהסתמך על מצגי השווא, קיבלה העוררת מקורבנותיה במרמה סכומי כסף בעבור הגשת הצעותיהם במכרזים בדויים ועסקאות רכישה ושותפות פיקטיביות בקרקעות. חומרה יתרה נמצאה במעשיה של העוררת נוכח העובדה שהתנהגותה נמשכה לאורך זמן רב ונעשתה בקור רוח תוך הצגת מצגי שווא לקורבנותיה אשר כללו בין היתר קיום פגישות בבנייני משרדים יוקרתיים, שימוש ברכב מפואר, נהג ועוזרת אישית, זיוף מכתבים רשמיים של הכנ"ר וחיוב קורבנותיה בהסכמי סודיות חמורים. בנוסף, לא דיווחה העוררת כחוק על הכנסותיה והכנסות החברה שבבעלותה, בסך 3,410,574 ש"ח, בשנים 2015-2012. עוד צוין בכתב האישום כי העוררת ביצעה את העבירות המיוחסות לה שעה שהייתה תחת צו כינוס נכסים והיא נמנעה מלדווח על פעילותה העסקית ועל הכנסותיה למנהל הממונה אשר מונה לה מתוקף צו הכינוס, וכן מסרה מידע שקרי בחקירה שנערכה לה על ידו.
3. בגין מעשים אלו הואשמה העוררת בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הלבנת הון, לפי סעיף 3(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק ביחד עם סעיף 25 לחוק; זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 אמצע + סיפא לחוק; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 419 לחוק; שימוש במרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן:הפקודה); והשמטת הכנסה במזיד בכוונה להתחמק ממס, לפי סעיף 220(1) לפקודה.
4. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרה של העוררת עד לתום ההליכים, במסגרתה טענה לקיומן של ראיות לכאורה ולעילת מעצר, מן הטעם שהמעשים המיוחסים לעוררת בכתב האישום מלמדים על מסוכנותה לציבור ולרכושו, וכן משום שקיים יסוד סביר לחשש כי אם תשוחרר, תנסה העוררת לשבש הליכי משפט ולהתחמק מהדין. בקשתה של המשיבה נתמכה בתסקיר מעצר שנערך בתאריך 22.8.2016 ובו שירות המבחן לא בא בהמלצה על שחרורה של העוררת לחלופת מעצר. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון גבוה להישנות עבירה וחשש מפני שיבוש הליכי משפט, וכן כי יהיה קושי לאכוף הגבלת שימוש באמצעי מדיה ותקשורת, ולפקח על התנהלותה של העוררת בהיותה בחלופת מעצר. כמו כן, התרשם שירות המבחן, כי נוכח סגנון ואורח חייה של העוררת, היא תתקשה להימצא במצב של חוסר מעש מלא ולאורך זמן במסגרת מעצר בית. יצוין כי שירות המבחן נפגש עם אמה של העוררת. מפקחים אפשריים נוספים לא התייצבו לפני השירות, ומסרו כי נבצר מהם להגיע.
5. ביום 28.8.2016 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי, במהלכו סירב בית המשפט לשמוע ערבים נוספים שהציעה העוררת, וקבע כי תחילה יש להחליט האם בכלל קיים מקום לבחון חלופת מעצר.
6. בהחלטתו מיום 29.8.2016 קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה בשלב זה של הדיון, להראות כי מסוכנותה של העוררת והחשש מפני "חזרה לשגרה" מצידה, יש להם אחיזה במציאות וכי בעטיים לא ניתן לשחרר את העוררת לחלופת מעצר. זאת, בעיקר נוכח הקושי לאכוף על העוררת להימנע משימוש באמצעי תקשורת נתונים, וכן נוכח התרשמותו של שירות המבחן, כי אורח חייה של העוררת לא יאפשר לה ישיבה באפס מעש לפרק זמן ארוך בהיותה במעצר בית. בית המשפט הוסיף כי קיים חשש נוסף, והוא שהמשיבה תעשה כל שביכולתה לחמוק מן הדין. חשש זה מתעורר נוכח הימנעותה של העוררת, פעם אחר פעם, מהתייצבות למשפט נוסף שהתנהל נגדה, גם הוא בעקבות ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה, בהן הורשעה העוררת תוך כדי מעצרה בתיק דנן (ת"פ 21065-01-12, בבית משפט השלום באילת). עוד ציין בית המשפט המחוזי כי התסקיר של שירות המבחן לא המליץ על שחרור העותרת לחלופת מעצר. בית המשפט הבהיר, כי על אף שעבירות רכוש אינן מקימות חזקת מסוכנות, הרי עיון בכתב האישום מעלה את מידת הסיכון הנשקף מן העוררת אם לא תהיה נתונה תחת פיקוח הדוק, זאת נוכח תחכומה וכישוריה הוורבאליים אשר עלולים לשמש אותה ליצירת קשר עם קורבנותיה ואף עם מפקחיה המוצעים (בני משפחתה הקרובה). חשש זה מתעצם נוכח העובדה שהמשיבה השיבה לעוררת את המחשב המיוחד המשמש אותה. בשל כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כי אין חלופה אשר תבטיח את השגת מטרת מעצרה של העוררת, ועל כן הורה על מעצר עד תום ההליכים.

           מכאן הערר שלפנַי.

טענות הצדדים בערר

7. במסגרת הערר טענה העוררת – באמצעות בא-כוחה, עו"ד עמית בר – נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי כי שחרורה למעצר בית בפיקוח הוא בבחינת "חזרה לשגרה". לטענת העוררת, קביעתו הדיכוטומית של בית המשפט באשר לשני מקרי קיצון – מעצר של ממש או "חזרה לשגרה" – נוגדת את מהות המושג "חלופת מעצר" ושגויה. העוררת הוסיפה וטענה כי בית המשפט שגה בקביעתו באשר לקיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט מצידה, וציינה כי המשיבה לא הצביעה על פעולות שיבוש שנעשו על ידי העוררת הן בטרם פתיחת החקירה והן לאחר שנפתחה. כך גם חששה של קצינת המבחן מפני שימוש אפשרי של העוררת במחשב אינו מבוסס, זאת משום שהעבירות הנטענות שביצעה העוררת אינן עבירות מחשב אלא עבירות מרמה "קלאסיות" של מצגי שווא אשר ביצוען אינו מצריך בהכרח נגישות למחשב. עוד טענה העוררת כי לא קיימות אינדיקציות קונקרטיות המלמדות על שיבוש או ניסיון לשיבוש הליכי משפט.
8. באשר למסוכנות שייחס לה בית המשפט המחוזי, טענה העוררת כי טעה בית המשפט בקביעתו לפיה העוררת עלולה להשתמש בכישוריה הוורבאליים ותחכומה כלפי המפקחים ולכן מראש לא ניתן לשקול את שחרורה בחלופה. מעבר לכך, הלינה העוררת על סירובו של בית המשפט לשמוע את המפקחים, שכן קביעתו בקשר למפקחים אינה אפשרית ללא שמיעת מפקחים ספציפיים רלבנטיים. על כן שגה בית המשפט משלא בדק את החלופה המוצעת, ולכל הפחות היה עליו לבחון בעצמו את המפקחים המוצעים או לשלוח אותם לשירות המבחן לתסקיר משלים.
9. עוד טענה העוררת כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא נתן משקל ראוי לגורמים מפחיתי סיכון אשר צוינו בתסקיר המעצר וביניהם התובנה הראשונית שגילתה העוררת באשר לכשלים בהתנהגותה וכן פרסום והצפת כישלונה ומעשיה. לעמדתה, עובדת היותה עיוורת והמגבלה הפיזית הכרוכה בכך מהווה גם היא גורם מפחית סיכון אשר לא ניתן לו המשקל הראוי על ידי בית המשפט.
10. באשר למשקל שנתן בית המשפט המחוזי לאי התייצבותה לדיונים שהתנהלו נגדה בבית משפט השלום באילת והשלכתו על התיק שבעניינו, טענה העוררת כי החשש מאי התייצבותה יקטן אם תימצא בתנאי מעצר בית, בנוסף לערבויות שיקבעו.