ב.ט. נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

לפני בקשה לאישור תכנית השיקום ליחידים במסגרת הליכי חדלות פירעון לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 (להלן: "חוק חדל"פ").

במוקד המחלוקת בגינה נדרשת החלטה זו, עומדת שאלת זכותם של היחידים לדמי דיור חלוף, נוכח מימוש ומכירת דירת המגורים של היחידים כחלק מתכנית השיקום המוצעת וכאשר על הדירה רשומה משכנתא.

תכנית השיקום – קביעת התשלום החדשי ותקופת השיקום

1. במסגרת תיק זה מתנהלים הליכי חדלות הפירעון של היחידים, בני הזוג י. ב.ט. ("היחיד") וס. ב.ט. ("היחידה").

   הודעה על מתן צו לפתיחת הליכים ליחידים הוגשה ביום 16.3.20.

   המשיבה 2 מונתה להיות נאמנת בשני התיקים ("הנאמנת").

2. ביום 15.2.21 הוגשה ביחס לשני היחידים הצעת הממונה לתכנית שיקום כלכלי.

   היקף חובות היחידים, לפי האמור בתכנית השיקום, מגיע כדי למעלה מ- 7,000,000 ₪.

   לפי הצעת הממונה, תמשך תכנית השיקום של היחידים 36 חדשים, ובמהלכה ישלם היחיד לקופת הנשייה סך של 2,100 ₪ לחדש, ותשלם היחידה לקופת הנשייה סך של 2,700 ₪ לחדש.

   בסך הכל, לפי התכניות שהוצעו, ישלמו בני הזוג ביחד סך של 4,800 ₪ מדי חדש, לפרק זמן של 36 חדשים, והכל בתנאים ובסייגים המפורטים בהצעת הממונה.

3. במהלך הדיון בהצעת הממונה ביום 16.2.21, התברר שהנאמנת והיחידים מקבלים את הצעת הממונה.

   מאידך, אחד מהנושים שהתייצבו לדיון, המשיב 7, ערן רובין (להלן: "רובין") התנגד לפן זה של תכנית השיקום.

   לטענת רובין, סך הכנסות היחידים המפורט בתכנית השיקום מגיע כדי 16,000 ₪ לחדש ונוכח הכנסה שכזו, יש מקום לחיוב בתשלומים חדשיים בהיקף העולה על הסכום שהוצע.

4. בהתאם להוראות סעיף 162 (א) (1) בחוק חדל"פ "גובה התשלומים ייקבע על בסיס כושר ההשתכרות של היחיד לאחר שהופחתו ממנו דמי המחיה".

   בהתאם להוראות סעיף 160 בחוק חדל"פ, מוגדרים "דמי המחייה" כך:

   "הסכום הדרוש ליחיד ולמי שפרנסתם עליו להוצאות המחיה הבסיסיות לשם מחיה בכבוד, ובהתחשב בהכנסתו של בן זוגו ושל ילדיו שפרנסתם עליו; דמי המחיה יחושבו על בסיס כללי המחיה בכבוד שקבע השר לפי סעיף 162(ב) והתאמתם לנסיבותיו האישיות של היחיד".

   לפי הוראות אלו איפוא, גובה התשלומים אשר יושתו על יחידים בתקופת השיקום, יקבע על יסוד כללים אחידים, בהתאמתם לנסיבות המיוחדות של היחידים.

   בכללי הממונה אשר כותרתם "אמות מידה לקביעת תשלום חדשי לחייב" ("אמות מידה"), מוצגים העקרונות שלפיהם יקבע התשלום החדשי המוטל על יחידים, הן בתקופת הביניים והן לפי תכנית השיקום.

   לפי אמות המידה, יעמוד התשלום החדשי על מחצית "ההכנסה הפנויה של התא המשפחתי".

   במקרה דנא, כיוון שסך הכנסות היחידים עומד על כ- 15,900 ₪ לחדש (כאמור בהצעת הממונה) וכיוון שהסכום הבסיסי לבני זוג לפי אמות המידה של הממונה עומד על 4,500 ₪, עומדת ההכנסה הפנויה על 11,400 ₪ ומחצית הימנה על 5,700 ₪.

   עם זאת, כאמור בתכנית השיקום, יש להביא בכלל חשבון גם את גילם המתקדם של היחידים, את העובדה שתכנית השיקום כוללת מימוש דירת המגורים שלהם, ואת מצבם הבריאותי (כאמור בתכנית השיקום).

   בהתחשב בנתונים ייחודיים אלו, לא מצאתי סיבה להתערב בשיקול דעתם של הנאמן ושל הממונה להעמדת התשלום על סכום נמוך במקצת מזה שהוא פרי הנוסחה – 4,800 ₪ לחדש.

   לפיכך, טענת רובין שלפיה יש לחייב את היחידים בתשלום חדשי גבוה יותר בתקופת השיקום – נדחית.

   מימוש דירת המגורים והזכות לדיור חלוף

5. פן נוסף בתכנית השיקום מתייחס למימוש דירת המגורים של היחידים.

   לפי הנטען בתכנית השיקום, בבעלות היחידים דירה ברחוב החלוץ 13 (דירה 72) ברמת השרון ("הדירה") בה הם מתגוררים. שווי הדירה מוערך בסך של כ- 3,000,000 ₪ ועל הדירה רשומה משכנתא לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ ("המשכנתא"), להבטחת תשלום חוב אשר עומד על כ- 1,500,000 ₪.

   בתכנית השיקום שהוצגה הוצע לממש את הדירה ולהותיר מתמורת המימוש ליחידים סך של 500,000 ₪ בגין "דיור חלוף".

   היחידים מסכימים לחלק זה של תכנית השיקום, ברם לא כן הנושים.

    

    

    

6. לטענת רובין, אין ליחידים בנסיבות העניין כלל זכות ל"דיור חלוף".

   • לפי גרסת רובין, כיוון שעל זכויות היחידים בדירה רשומה משכנתא, לא חלות כלל ההוראות המתייחסות לדיור חלוף בחוק, אלא דווקא ההוראות הקבועות בסעיף 38 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). רובין ממשיך ומפנה לסעיף 38 (א) בחוק ההוצל"פ, הקובע כך:

     היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, דירת מגורים לחייב, לא יהיה רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, אלא לאחר שהוכח, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

     לטענת רובין, לפי הוראות אלו נתונה הזכות לדיור חלוף רק למי שנמצא שאין לו "יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר". ליחידים, טוען רובין, הרי יש כזו יכולת כלכלית נוכח סך הכנסותיהם ומכאן שאין להם כלל זכות לדיור חלוף.

     טענה זו לא ניתן לקבל.

   • ראשית, טענה זו מתבססת על הוראות סעיף 38 (א) בחוק ההוצל"פ הדנות במכירת דירת מגורים שעוקלה, בעוד בירור זכות היחידים נעשה לפי הוראות חוק חדל"פ ואלו, בעניין דנא של הזכות לדיור חלוף במימוש דירה עליה רובצת משכנתא, מפנות במפורש להוראות סעיף 38 (ג) בחוק ההוצל"פ ולא להוראות אחרות בחוק ההוצל"פ. והוראות אלו בסעיף 38 (ג) בחוק ההוצל"פ קובעות את היקף הזכות לדיור חלוף, ולא את עצם קיומה או זכות לשלילתה. לשונה של ההוראה הרלוונטית בחוק חדל"פ איננה מאפשרת לפיכך פנייה להוראה עליה מתבסס רובין.

   • שנית, טענה זו איננה מתיישבת עם משמעותם הדרמטית של הליכי מימוש דירת מגורים במסגרת הליכי חדלות פירעון, ובשונה ממימוש שכזה בהליכי הוצאה לפועל.

     כידוע, לדירת המגורים מעמד מיוחד בדין בישראל.

     מימרה עתיקת יומין היא כי "ביתו של אדם הוא מבצרו". הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם. המושג "בית" היה לשם דבר ולהגנת בית המגורים יוחדו בחוק הוראות מיוחדות (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה (1) 199, 246).

     מאידך, בבוא יום סגריר, בהיקלע אדם למצב של חדלות פירעון ובהיעדר יכולת לפרוע חובותיו לנושיו, לעיתים מזומנות ימצא שדווקא "מבצרו", דווקא דירת מגוריו, היא היא הנכס המשמעותי העיקרי של היחיד לצורך פירעון חובותיו. לעיתים אפילו הנכס המשמעותי היחיד. ובמצב זה, עם כל הצער הכרוך בכך, לעיתים אין מנוס מפני מימוש דירת המגורים, מכירתה והעברת התמורה לכיסוי חובות היחיד.

     נוכח מצב אפשרי שכזה, מתוך ההכרח לאזן בין הפגיעה הקשה ביחיד ממנו נלקחת דירתו, לבין זכותם של הנושים להיפרע מהיחיד, נקבע שעל הפגיעה ביחיד להיות "מידתית". שלא ימצא היחיד ללא קורת גג.

     עינינו הרואות כי האיזון בין זכות הזוכה לפרוע את חובו לבין זכות החייב לדור תחת קורת גג עם בני משפחתו, נוטה לכיוון החייב. הדין אינו אדיש להשלכות של פעולת גביית חוב כאשר התוצאה הינה שהמשפחה נותרת ללא מקום מגורים. המנגנון של סידור חלוף אמור לגשר בין האינטרסים של הצדדים, ולאפשר מצב בו הזוכה יוכל לגבות את חובו ויחד עם זה יישמר כבודו של החייב, והוא ובני משפחתו לא יהיו בגדר "נע ונד", ללא בית משלהם. (בר"ע (ב"ש) 526/05 מיכל בן ורון נ' בנק העצמאות [פורסם בנבו] 6.11.05,פסקה 2)

     האיזון בין זכותם של הנושים ולזכותו של היחיד הביא ליצירת מנגנון "הדיור החלוף". תכליתו של מנגנון זה הבטחת המצא קורת גג ליחיד גם לאחר שביתו נלקח ממנו ומומש לטובת פירעון חובותיו. וכאשר עסקינן בהליכי חדלות פירעון, מתווספת לקביעת הזכות לדיור חלוף התכלית השיקומית של הוראות החוק. התפיסה לפיה מקום מגורים מהווה תנאי הכרחי לשיקומו של היחיד.

     ודוק, התכלית העיקרית של הליכי ההוצאה לפועל הינה פירעון החוב לזוכה. לעומת זאת, הליכי חדלות הפירעון מיועדים להביא גם לשיקומו של היחיד. "לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים" (סעיף 1 (3) בחוק חדל"פ). הבטחתה של קורת גג סבירה ליחיד מהווה תנאי הכרחי להשאת הסיכוי לשיקום ולפיכך, כאשר ניתן לבחור בין פרשנות המחייבת שמירת הזכות לדיור חלוף, לכזו המאפשרת שלילתה המוחלטת של הזכות – תועדף זו המשמרת את הזכות.

     וכך גם כאשר עסקינן במימוש דירת מגורים במסגרת הליכי חדלות פירעון וכאשר על הדירה רשומה משכנתא. גם במצב שכזה נתונה ליחיד הזכות לדיור חלוף, כך שישמר כבודו ויגדל הסיכוי לשיקום.

     לפיכך, טענת רובין שלפיה במימוש דירת מגורים עליה רשומה משכנתא ניתן לשלול לחלוטין את הזכות לדיור חלוף על בסיס הטענה ליכולת כלכלית סבירה של היחיד – נדחית.

     תקופת הדיור החלוף

7. לאחר שנקבעה עצם זכותם של היחידים לדיור חלוף, יש לקבוע את משך הזמן שיוקצב בחישוב זכות זו.

   דיור חלוף לפי הוראות חוק חדל"פ, יכול להיות מובטח ליחיד ולבני משפחתו באמצעות שכירת דירה אחרת באזור מגורי היחיד, או בהעברת סכום כספי בהיקף כזה שיאפשר לו לשכור דירה בעצמו ולתקופה שתיקבע.

   בעניין דנא, מוצע על ידי הממונה להקצות ליחידים סכום מתוך היתרה שתיוותר ממימוש הדירה ולאחר פירעון מלוא החוב לנושה המובטח, בנק מזרחי-טפחות בע"מ, כדי שבאמצעותו תובטח זכותם של היחידים לדיור חלוף.

8. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לפרק הזמן שלפיו תחושב זכות זו לדיור חלוף.

   בתכנית השיקום, אין הסבר מפורט לגבי אורכה של תקופת הדיור החלוף, ונראה מטיעוני הממונה (עמוד 15; ש' 16 בפרט'), נראה שהכוונה הינה קביעת דיור חלוף לכל ימי חיי היחידים.

   לפי טענת רובין, יש לצמצם את תקופת הדיור החלוף לפרק זמן בן 18 חודש בלבד.

9. הזכות לדיור חלוף במימוש דירת מגורים במסגרת הליכי חדלות פירעון מוסדרת בסעיף 229 (ג) (3) בחוק חדל"פ, שלפיו לא תאושר מכירת זכות במקרקעין המשמשים למגורי היחיד אלא אם כן נמצא שליחיד ולבני משפחתו הגרים עמו "יהיה מקום מגורים סביר באזור מגוריהם התואם את צורכיהם".

   תקופת הסידור החלופי מוגדרת בסעיף 229 (ד) בחוק חדל"פ המורה כך:

   לעניין יחיד שנחה דעתו של בית המשפט שתהיה לו יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות הפירעון, בין באמצעות יכולת השתכרותו העתידית ובין באמצעות הכנסה או זכויות אחרות – לתקופה של ארבע שנים, ורשאי בית המשפט לקבוע תקופה קצרה או ארוכה יותר אם מצא כי יש הצדקה לכך, בין השאר על יסוד השיקולים המנויים בסעיף קטן (ה).

   הכלל הקבוע בחוק ביחס לזכותו של יחיד לדיור חלוף במצב בו מומשה דירת המגורים שלו, הינו קביעת דיור חלוף לתקופה של 4 שנים, כאשר לבית המשפט הסמכות להאריך או לקצר את התקופה "אם מצא כי יש הצדקה לכך".

10. דא עקא, שהעיקרון באשר לאורכה של תקופת הדיור החלוף משתנה כאשר על אותה דירת מגורים ממומשת רובצת גם משכנתא, והדירה מהווה בטוחה לטובת נושה מובטח.

    במצב שכזה, מערך השיקולים משתנה וכך גם נקודת האיזון שבין זכותו של היחיד למגורים לזכותו של הנושה להיפרע. במצב שכזה הרי גם יש לשקלל את האינטרס הציבורי בהקלה על קבלת מימון ואשראי.

    אך מוטב לו לבית-משפט כי ייזהר בטרם ייקל לבו יתר על המידה באותו אינטרס מסחרי של בנק להבטחת הלוואותיו, פן תפעל פסיקה שכזו כחרב פיפיות על צווארם של המשקים הזעירים, שלהגנתם ביקשה הפסיקה להיחלץ במקור. (ע"א 332/88 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י' נאמן, במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ, פ"ד מד(1) 254, 263)

    נוכח השינוי בנקודת האיזון במצב בו רובצת על דירת המגורים משכנתא, מורה סעיף 229 (ז) בחוק חדל"פ כך:

    הוראות סעיף זה לא יחולו לעניין מימוש של משכנתה או משכון של זכות במקרקעין של היחיד המשמשים, כולם או חלקם, למגוריו, ויחולו לגבי הזכות כאמור הוראות סימן א': נושה מובטח, לפרק ו', ולעניין מתן סידור חלופי – יחולו הוראות סעיף 38(ג) לחוק ההוצאה לפועל, בשינויים המחויבים.

    החוק מפנה לקביעת היקף הדיור החלוף במצב זה להוראות חוק ההוצל"פ, אשר מורה בסעיף 38 (ג) (2) (א) כך:

    שווי הסידור החלוף יהיה בסכום המאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באזור מגוריו התואמת את צורכי החייב ובני משפחתו הגרים עמו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים; ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי להעמיד לרשות החייב ובני משפחתו הגרים עמו סידור חלוף לתקופה ארוכה מהתקופה האמורה אם סבר שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

    משמע, ההוראות הקובעות את זכותם של יחידים לדיור חלוף לפי חוק חדל"פ מיטיבות עמם ביחס להוראות המקבילות בחוק ההוצל"פ. בעוד בחוק חדל"פ הכלל הינו קביעת דיור חלוף לתקופה של 4 שנים, לפי חוק ההוצל"פ הכלל הינו קביעת דיור חלוף לתקופה של 18 חדשים.

11. ויש להדגיש, ההוראה המצמצמת את זכות היחיד לדיור חלוף כך שזו תעמוד על 18 חדש ולא על 4 שנים, איננה מתאיינת ואיננה מתבטלת במצב בו מימוש דירת המגורים ופירעון החוב לנושה המובטח מותיר בקופת הנשייה כספים. היחיד איננו רשאי לטעון לזכות לדיור חלוף בהיקף הרחב יותר שמקנה חוק חדל"פ על בסיס אותם כספים שהם ההפרש בין תמורת המימוש ופירעון החוב לנושה המובטח (ראו: מאור ודגני, הפטר, עמ' 776).

    כך גם נפסק:

    לבסוף, שומה עלי להידרש לטענתם של המבקשים המופנית כלפי הנושים הלא מובטחים. כפועל יוצא של קביעותיי האמורות, רק לאחר שתמומש המשכנתה ויימכר הנכס, תצורף התמורה, ממנה יופחת החוב שיושב למשיב 1, אל נכסי פושטי הרגל המוקנים לנאמן. הואיל ובשלב זה כבר לא יהיה מדובר במקרקעין המשמשים את המבקשים למגורים, כי אם בכספים, הרי שלא תהא תחולה לסעיף 86א לפקודה (רע"א 720/03 ליליאן כהן נ' בנק טפחות לישראל בע"מ [פורסם בנבו] 7.7.03)

    הגיונה של הוראה זו ברור. אם מלכתחילה, כבר עת ביקש ליטול אשראי, ויתר היחיד על הגנת דירת המגורים שלו וניאות למסרה כבטוחה לאשראי שנטל (ולעיתים מזומנות אשראי אשר שימש אותו לרכישת אותה דירת מגורים), אין הצדקה שיזכה להגנה הרחבה יותר הניתנת בחוק חדל"פ למי שלא העמיד מראש את דירתו כבטוחה, ואין הצדקה שמצבו, בבחינת היקף הזכות לדיור חלוף, יהיה טוב יותר ביחס למי שדירת המגורים שלו מומשה כבטוחה מבלי שנקלע להליכי חדלות פירעון. ואכן, זה אף זה, זכאים לדיור חלוף ויש חשיבות גדולה לווידוא הימצאות קורת גג לשניהם, אף היקף ההגנה משתנה בנסיבות אלו.

12. התוצאה היא איפוא כי כאשר ממומשת דירת מגורים של יחיד בהליכי חדלות פירעון עליה רשומה משכנתא, בין אם מימוש זה נעשה בידי הנושה ובין אם על ידי הנאמן, כי אז זכות היחיד לדיור חלוף תהיה בעיקרון לתקופה של 18 חדש, לפי הוראות סעיף 38 (ג) (א) (2) בחוק ההוצל"פ, וזאת אפילו לאחר פירעון החוב לנושה המובטח יוותרו כספים המועברים לקופת הנשייה.

    ולפיכך, אני מקבל את טענת רובין וקובע כי נקודת המוצא בבחינת זכות היחידים לדיור חלוף הינה שזכות זו עומדת להם לפרק זמן של 18 חדשים.

13. ועם זאת, נקודת המוצא איננה בהכרח גם נקודת הסיום. בדיוק כשם שנתונה הסמכות לשנות את תקופת הדיור החלוף לפי סעיף 229 (ד) בחוק חדל"פ, כך גם נתונה הסמכות לפי סעיף 38 (ג) (א) (2) בחוק ההוצל"פ.

    בקביעת תקופת הסידור החלופי יתחשב בית המשפט בגילם של היחיד ובני המשפחה גרים עימו, ובכלל זה קרבתו לגיל הפרישה, (סעיף 229 (ה) (1) (א) לחוק), נסיבותיהם האישיות של היחיד ובני משפחתו, וצורכיהם הנוכחיים והעתידיים ובכלל זה מצבם הבריאותי (סעיף 229 (ה) (1) (ב) לחוק)... החוק קושר בין משך הסידור החלופי ובין התנהגותו של היחיד בחוסר תום לב בהליך או ביצירת החובות, או אם נהג באופן שאינו מצדיק התחשבות בו. (מאור ודגני, הפטר, עמ' 778)

    כאשר בוחנים את נסיבות העניין במקרה דנא, מתברר שהיחידים שניהם בגיל מתקדם (היחיד יליד 1950; היחידה ילידת 1951). אין עסקינן במי שיש להם כושר השתכרות והכנסותיהם מתבססות על פנסיה וקצבאות זקנה.

    עוד מתברר, למרבה הצער, ששני היחידים אינם בקו הבריאות, ואינני מוצא לנכון להרחיב בכך מעבר לאמור בהצעת הממונה.

    אשר לנסיבות קריסתם הכלכלית, אף שלא הוצג פירוט מלא, נראה מהצעת הממונה שהקריסה נבעה מקריסתו של עסק שניהל היחיד במשך כ- 20 שנה (סוככי השרון (סיבט) בע"מ) וערבויות אישיות שהועמדה במהלך פעילותו. לא הוצגה תשתית עובדתית המעלה חשד לחוסר תום לב בהתנהלות היחידים וטענת רובין לכזה חוסר תום לב ביחסם אליו, טרם התבררה.

14. כאמור, לפי טענת הממונה נראה שחישוב דמי הדיור החלוף התבסס על השאיפה לתקופה ארוכה יותר מזו הקבועה בחוק ההוצל"פ ואף בחוק חדל"פ. לתקופה שהיא כל ימי חיי היחידים, והלוואי שאלו יהיו ארוכים.

    טענה זו מתבססת על הסמכות הנתונה בסעיף 229 (ד) (2) בחוק חדל"פ המורה כך:

    לעניין יחיד שלא נחה דעתו של בית המשפט שתהיה לו יכולת לממן מקום מגורים סביר לעצמו ולבני משפחתו הגרים עמו לאחר תום הליכי חדלות הפירעון, בין באמצעות יכולת השתכרותו העתידית ובין באמצעות הכנסה או זכויות אחרות – לתקופה שיקבע בית המשפט, ורשאי הוא לקבוע כי תקופת הסידור החלופי תהיה לכל ימי חייו של היחיד.

    הוראה זו מקנה לבית המשפט סמכות לקבוע דיור חלוף לתקופה ארוכה ועד כדי "כל ימי חייו של היחיד". מאידך, אין הוראה דומה בסעיף 38 בחוק ההוצל"פ, לפיו נתונה הסמכות להאריך את תקופת הדיור החלוף, אך לא נקבע שסמכות זו עשויה להגיע כדי התחשבות בכל ימי חיי היחיד. ניתן להניח שאבחנה זו נובעת מהאבחנה שבין מימוש דירה בהליכי חדל"פ למימוש דירה עליה מראש הסכים היחיד לרשום משכנתא ונוכח האינטרס הציבורי בשמירת זכותו של נושה מובטח. לפיכך, ספק אם במימוש דירה שעליה רשומה משכנתא בכלל נתונה הסמכות להארכת דמי הדיור החלוף לכל ימי חיי היחידים.

     

     

    זאת ועוד, אפילו נמצא שנתונה הסמכות, הרי ודאי שזו שמורה למקרים חריגים שבחריגים.

    לאותם מצבים קיצוניים בהם נמצא שמצב היחידים, שהיקף ההכנסות שלהם, לא יאפשר להם כלל דיור חלוף גם בחלוף תכנית השיקום ובסיום הליכי חדלות הפירעון. כך נקבע:

    סבורני כי האיזון הראוי בין זכויות הבנק לבין זכויות המשיבה בנסיבות המיוחדות לה, ולפי סעיף 38 הנזכר, הוא מגורים בדירה חליפית לכל ימי חייה. אכן, תוצאה זו מרחיקת לכת במידה מסוימת ובודאי אין היא מתאימה לכל מקרה, אך שמורה היא לאותם מקרים בהם נסיבותיו האישיות של החייב קשות כדי כך, שנראה לשופט הדן כי אין כל ברירה אחרת. (רע"א 11152/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו] 31.7.06, פסקה ו')

    זה הכלל. לא זה המקרה. ליחידים הרי הכנסה בהיקף של כ- 15,900 ₪ לחדש. והכנסה זו מקורה גמלאות וקצבאות להם זכאים היחידים. אין כל טענה שלפיה הכנסה זו שיש להם עד אריכות ימיהם עלולה להיפגע ואין טענה שלפיה אין בהכנסה זו כדי לאפשר להם גם לממן דיור חלוף בתום תכנית השיקום. מצב זה איננו איפוא אותו מצב קיצוני בו יש הצדקה לדמי דיור חלוף לכל ימי חיי היחידים.

15. בשקלול נתונים אלו שהוצגו ביחד ליחידים, בפרט גילם ומצבם הבריאותי של היחידים, אני מוצא לנכון לקבל, לפחות בחלקה, את עמדת הממונה והנאמן להארכת תקופת הדיור החלוף כך שזו תהא חופפת לתקופת התשלומים שנקבעה בתכנית השיקום. כך שלא ימצא שהיחידים נאלצים בה בעת לשאת בתשלומים שנקבעו להם ולצד זאת לממן דיור חלוף מהכנסותיהם.

    ולפיכך, אני קובע כי תקופת הדיור החלוף תעמוד על 36 חדשים.

    סכום הדיור החלוף 

16. לאחר שנקבעה הזכות לדיור חלוף, בתשלום שווה ערך לעלות שכירת דירה למגורי היחידים, ונקבעה התקופה שלפיה יחושב התשלום (36 חדשים), יש לקבוע את הסכום שיוותר לכך בידי היחידים מתמורת מימוש הדירה.

    לפי עמדת הנאמן, הממונה והיחידים, הסכום החדשי שיש להעמיד ליחידים יעמוד על 500,000 ₪. לטענת הנושים, סכום זה מופרז ויש מקום להפחתתו.

17. עיון בתכנית השיקום מלמד שאין היא כוללת הסבר לאופן חישוב הסכום שהוצע לצורך דיור חלוף.

    תקופת הדיור החלוף לפי הצעת הנאמן עמדה על 48 חדשים. אפילו נמצא שדמי השכירות הממוצעים עומדים על סך של 5,000 ₪ לחדש, הסכום המצטבר מגיע כדי 240,000 ₪. מצופה היה שינתן הסבר לסכום המוצע כדיור חלוף. ודאי שכך כאשר מוצע סכום העולה משמעותית על סכום שהוא פרי תחשיב סביר. כזה הסבר לא ניתן גם אם הכוונה המקורית הייתה לדמי דיור חלוף לכל ימי חיי היחידים.

     

     

    לפי טענת ב"כ המשיב 4, בנק מזרחי-טפחות בע"מ, בבדיקה אותה ערך הוא מצא שדמי השכירות באזור מגורי היחידים לדירה בת 4 חדרים, מגיעים כדי 4,000 – 4,200 ₪ לחדש. נתון זה, כך מתברר, הינו הנתון היחיד שהוצג ומאפשר אומדן כלשהו של היקף הדיור החלוף הסביר בנסיבות העניין.

    בהיעדר כל נתון נוסף, ראיה נוספת ואף טענה אחרת, ובהינתן שאף הצעה זו מתייחסת לדירה בת 4 חדרים כאשר עסקינן בזוג המתגורר לבדו ואפשר שיכול לדור בדירה קטנה יותר, אני מוצא לאמץ נתון זה לאומדן הדיור החלוף.

    שווי הדיור החלוף לפיכך, בהינתן שדמי השכירות עומדים על סך של כ- 4,200 ₪ לחדש ובמשך 36 חדשים, יעמוד על 151,200 ₪.

    סיכום

18. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

    כך גם לא מצאתי מקום, לעת זו, לדון בטענת רובין להחרגת החוב כלפיו מההפטר הצפוי בתום תקופת השיקום.

    לא מצאתי מקום אף לדון בהצעת המשיב 5 להסדר שלפיו תמומש הדירה בידי היחידים. הרי בין כך ובין כך תיעשה המכירה בפיקוח הנאמן ותוך תשלום, כקבוע בדין, של שכר בעלי התפקיד האמונים על המימוש. בנוסף, ככלל צפוי מימוש בהליך התמחרות בפיקוח בעל תפקיד להשיא את התמורה שתתקבל. בהיעדר הסכמה אחרת, לא מצאתי מקום להורות על מתן ארכה למימוש הדירה בידי היחידים בעצמם.

19. וכך ניתן לסכם:

    במסגרת תכנית השיקום בת 36 חדשים שאושרה ליחידים ישלם היחיד לקופת הנשייה סך של 2,100 ₪ לחדש, ותשלם היחידה לקופת הנשייה סך של 2,700 ₪ לחדש. התשלומים ייעשו החל מיום 25.3.21, והכל בתנאים ובסייגים המפורטים בהצעת הממונה.

    הדירה בה מתגוררים היחידים תמומש.

    מתמורת מימוש הדירה, יוותר בידי היחידים סך של 151,200 ₪ - דמי דיור חלוף.

    מיתרת תמורת המימוש, לאחר ניכוי עלויות המימוש, ייפרע מלוא החוב של הנושה המובטח, המשיב 4 (בנק מזרחי-טפחות בע"מ).

    היתרה שתיוותר תועבר במלואה לקופת הנשייה.

    ניתנה היום, י"א אדר תשפ"א, 23 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.