פלונית נ' ביטוח לאומי

א.מבוא וסקירת ההליך

1.תביעתה של התובעת, הגב' פלונית (להלן: "התובעת") הוגשה כנגד הנתבע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע") בגין זכאותה הנטענת לתשלום דמי אבטלה על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

2.ביום 20.5.2019 הגישה התובעת תביעה לנתבע לתשלום דמי אבטלה. ביום 24.9.2019 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת לתשלום דמי אבטלה בשל כך שלטענתו לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לחברה, לתקופה שמיום 1/2014 – 5/2019. לשיטת הנתבע, התובעת לא צברה תקופת אכשרה לקבלת דמי אבטלה.

3.בכלל זה, הנתבע סבור כי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין מעסיקתה הנטענת – חברת סיטי אוף מדיה בע"מ, שנמצאת בחלקה בשליטת בעלה (להלן: "החברה"), בתקופה שבין חודש 1/2014 לחודש 5/2019. מכאן התביעה שלפנינו.

4.לאחר שהוגשו כתבי הטענות וכן תצהירי התובעת, וכן הוגש מטעם הנתבע פרוטוקול חקירת בעלה של התובעת, נערך ביום 26.10.2021 דיון ההוכחות. במהלך הדיון העידו לפנינו העדים הבאים: מטעם התובעת – התובעת עצמה בלבד. מטעם הנתבע העיד מר פלוני – בעלה של התובעת והבעלים של החברה (להלן: "פלוני"), ביחד עם השותף מר אלמוני.  לאחר הדיון סיכמו הצדדים בכתב, והתיק הועבר למתן הכרעה.

ב.התשתית הנורמטיבית

5.סעיף 158 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר מיהו מבוטח לעניין אבטלה: "מבוטח" - (1) תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו".

6.כמו כן, חוק הביטוח הלאומי מגדיר בסעיף 1 מיהו "עובד", כדלקמן:

"עובד" – לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות."

7.בעניין יהלום קבע בית הדין הארצי לעבודה, באשר להתקיימותם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה, כדלקמן:

"כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, הלכה פסוקה במשפט הביטחון הסוציאלי היא, כי בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו: האם בפניו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית, או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של חובות וזכויות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני המשפחה, ייתן בית הדין דעתו, בין היתר, לפרמטרים שונים כגון מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם היה ריאלי או סימלי וכו'. נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית הדדית, ולובשים אופי של יחסי עובד - מעביד, מוטל על בן המשפחה הטוען לקיומם. מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד - מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי."

8.גם בעניין פייגלשטוק נפסק לגבי עבודה במסגרת משפחתית, כך:

"כאשר הצדדים הם קרובי משפחה, יש מקום לבחון בקפידה את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולונטריים, התנדבותיים או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות, ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות העבודה, שכר ראלי או 'סמלי' וכדומה".

9.אשר לנטל ההוכחה כי יחסי עבודה בין קרובים חורגים מעזרה משפחתית רגילה, והם יחסי עבודה על פי דין, הרי שהוא מוטל על התובע/ת. הפסיקה אף הדגישה, כי הוראות חוק הביטוח הלאומי אינן שוללות קיומם של יחסי עבודה בין קרובי משפחה. עם זאת, במקרים שבהם מועסק/ת מבוטח/ת על ידי בן משפחה, יש לבחון את נסיבות ההעסקה, כדי לברר האם מדובר ביחסי עבודה או שמא מדובר בעזרה משפחתית בלבד. יש גם לבחון האם יחסי העבודה הם יחסי עבודה אמיתיים, והאם ניתן לקבוע מהו שכרו של המבוטח.

10.בהלכת גרוסקופף, שם נקבעו מבחנים מצטברים, שמטרתם סיווג יחסי עובד-מעסיק בין קרובי משפחה. בין היתר נקבע: יש לבחון האם מדובר בהסדר עבודה אמיתי והאם בוצעה עבודה בפועל; האם העבודה התבצעה באופן סדיר, והאם אלמלא נעשתה על ידי קרוב משפחה היתה מתבצעת על ידי עובד אחר; האם הסדר העבודה בחברה הוא אמיתי או פיקציה, כשמטרתו של המבחן הינה למנוע ניצול לרעה של ביטוח דמי אבטלה/ביטוח דמי לידה; האם המבוטח אכן ביצע עבודה עבור החברה; האם התשלומים ששולמו למבוטח היו בגדר "שכר"; האם התשלומים נשאו אופי של "שכר"; האם התמורה שהוגדרה כ"שכר עבודה" הינה אכן כזאת.

11.החרגת בעל שליטה בחברת מעטים מגדר הזכאות לדמי אבטלה – סעיף 6ב לחוק מחריג "בעל שליטה בחברת מעטים" ושולל את זכאותו לביטוח אבטלה. סעיף 1 לחוק מפנה להגדרת "בעל שליטה" ו"חברת מעטים" בסעיף 32 ו-76 לפקודת מס הכנסה, בהתאמה:

" "בעל שליטה" - מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה:

(א) ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח ההצבעה;

(ב) בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח ההצבעה או בזכות לרכשם;

 (ג) בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים;

 (ד) בזכות למנות מנהל;"

וכן:

""חברה שהיא בשליטתם של חמישה בני-אדם לכל היותר", לענין פרק זה - חברה שחמישה בני-אדם או פחות מזה, ביחד, שולטים שליטה ישירה או עקיפה בעניניה של החברה, או יכולים לשלוט, או זכאים לרכוש שליטה כאמור..."

ג.טענות הצדדים

12.טענות התובעת – התובעת טוענת כדלקמן:

א.החברה, כללית – החברה של פלוני והשותף הנוסף עוסקת בשיווק באינטרנט ובניית אתרים. במסגרת עיסוקה של התובעת היא עבדה בעיקר בקידום ושיווק אתרים, עיצובים גרפיים וגביית כספים. החברה הוקמה בשנת 2008. תחילה, משרדי החברה שכנו ברחוב יצחק רבין בתל אביב והחל משנת 2011 משרדי החברה הועברו לקיבוץ איילון – ביתם של התובעת ופלוני, שם הוקצה חדר ששימש כמשרד;

ב.תקופות העסקתה של התובעת בחברה – לטענת התובעת הן נחלקו לשלוש תקופות, כדלקמן:

-התקופה הראשונה – מיום 1.11.2008 (התקופה בה היא החלה את העסקתה בחברה) ועד ליום 31.1.2009 – בחלק מתקופה זו עבדה התובעת במקביל גם בחברת ורטיקל טרפיק בע"מ. התובעת קיבלה דמי לידה בגין תקופה שמיום 30.1.2009 ועד ליום 7.5.2009, ובהתאם לשכר ששולם משני מקומות העבודה;

-התקופה השניה – בין יום 1.1.2010 ליום 31.7.2012 – בחלק מתקופה זו עבדה התובעת במקביל גם בחברת און ליין מדיה טאון בע"מ. התובעת קיבלה דמי לידה בגין תקופה שמיום 13.1.2012 – 19.4.2012, ובהתאם לשכר ששולם מהחברה בלבד;

-התקופה השלישית – בין יום 1.1.2014 ליום 15.5.2019 – תקופת העבודה שחלקה הוא נשוא התביעה.

ג.מתכונת ההעסקה – התובעת טוענת כי היא עבדה בימים א'-ה' בשעות 8.00 – 16.00. כמו כן, התקיימו שיחות עבודה גם לאחר שעות העבודה הקבועות. היא גם ניהלה פגישות עבודה במשרדי החברה כאשר הם היו ממוקמים בתל אביב, וכן בבתי קפה שונים;

ד.המשכורת – השכר של התובעת שולם מדי חודש באמצעות העברה בנקאית, וכן הופרשו תשלומים בגין זכויות סוציאליות;

ה.הסיבות לסיום יחסי העבודה – במהלך שנת 2019-2018 תפוקת החברה והכנסותיה ירדו באופן משמעותי ולכן התובעת פוטרה. בסיום ההעסקה נערך לתובעת גמר חשבון, וכן שולמו לה פיצויי פיטורים;

13.טענות הנתבע – הנתבע הכחיש את כלל טענות התובעת וטען כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין החברה, שבעלה מחזיק ב-50% ממניותיה. לטענת הנתבע, התובעת הינה בעלת שליטה בעקיפין בחברה ואינה בגדר עובד הזכאי לשכר שמעבידו חב בתשלום דמי ביטוח בעדו כלשון סעיף 158(1) לחוק הביטוח הלאומי. לפיכך, התובעת אינה מבוטחת בביטוח אבטלה ולא צברה תקופת אכשרה כשכירה המזכה בתשלום דמי אבטלה. בסיכומי הנתבע גם נטען כי פעילות התובעת בחברה בתקופה שמיום 1/2014 – 5/2019 הייתה כעובדת עצמאית ולא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין החברה.

ד.מן הכלל אל הפרט - דיון והכרעה

14.מבוא להכרעת בית הדין – לאחר שעיינו בטענות ובעמדות הצדדים וכן בכלל הראיות שהוגשו לעיוננו, ואף שמענו את התובעת ופלוני במסגרת דיון ההוכחות, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. העדויות והראיות מעלות כי התובעת אכן עבדה באופן סדיר ורציף בחברה. עדותה של התובעת היתה אמינה וקוהרנטית, והתהיות שהעלה הנתבע ביחס לגרסתה אינן כאלה שיש בהן כדי להביא למסקנה אחרת מהחלטתנו שבנדון. כמו כן, הגענו למסקנה כי התובעת לא היתה בעלת שליטה עקיפה בחברה.

15.התובעת לא היתה בעלת שליטה בנתבע, בעקיפין או במישרין – הנתבע טען כי בתקופה שבין 1/2014 ל-5/2019 לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובעת לבין החברה, וכי היא היתה בעלת שליטה בעקיפין בחברה. בפתח ההתייחסות לטענה זו יש להזכיר כי מכתב הדחייה מיום 24.9.2019 כלל לא התייחס לסוגיית השליטה העקיפה. טענה זו הועלתה רק בכתב ההגנה. לגופו של עניין, איננו מקבלים את הטענה, וקיימים מספר טעמים לכך. תחילה, נזכיר כי התובעת עבדה בחברה במספר תקופות, כשבשתי תקופות העסקה (הראשונה והשנייה), הנתבע הכיר בה כעובדת שכירה לצורך קבלת דמי לידה בשנים 2009 ו-2012. לא נסתרה טענת התובעת כי ההחלטות אף ניתנו לאחר חקירתה על ידי הנתבע.

16.עוד יצוין, כי בשנת 2014 התובעת החליפה במידה רבה את פלוני, שעבר לעבוד כשכיר בחברה אחרת. לגישת הנתבע בסיכומיו, בשלב זה התובעת החליפה את בעלה פלוני כמנהלת/בעלת השליטה בפועל ובעקיפין בחברה, לאור הפסקת פעילותו. אולם לגישתנו, השאלה היא אחרת – האם ניתן לומר כי התובעת, שהיתה עד לאותו מועד עובדת לכל דבר ועניין (וגם לגישת הנתבע), 'איבדה' את מעמדה כעובדת, רק בגלל עזיבת פלוני ועליית שכרה? האם היא הפכה בבת-אחת לבעלת שליטה בעקיפין? אנו סבורים כי התשובה לכך היא שלילית.

17.יש לציין, שכאשר נשאלה התובעת בעדותה מדוע יחסי העבודה הוסדרו בחוזה רק באותה עת, על אף שהעבודה החלה זמן רב לפני כן, היא השיבה תשובה הגיונית, והסבירה כי היקף הפעילות של החברה גדל, וכך טווח העיסוקים שלה עצמה. כך, בעוד שבשלב קודם היא עסקה בגרפיקה ובניהול תוכן לאתרים, היא החלה לעסוק בגידול תנועה לאתרים, יצירת קשר עם פרילנסרים ועוד. ראו גם בעדות פלוני (ונזכיר כי הוא הוזמן כעד מטעם הנתבע):

"... הבדל מאוד מהותי בתפקיד, שני שלבים מאוד מהותיים, דבר ראשון עוד פעם, בתחילת הדרך היינו חברה קטנה שלא הרוויחה הרבה כסף והיא עשתה תפקיד מאוד נישתי של עיצוב גרפי, בחלק השני של התפקיד, היא כבר לקחה תפקיד הרבה יותר גדול, וניהלה הרבה מאוד נכסים של החברה והתעסקה עם הרבה מאוד ספקים וגורמים שונים והתפקיד היה יותר גדול ויותר התאים לו השכר הזה, וכל הדיוני שכר התבצעו בצורה שווה ביני לבין אלמוני, כאילו, דיברנו על השכר, עשינו דיונים על זה, היה החלטות, ובסוף זה הוסכם."

18.יחד עם זאת, התובעת הדגישה כי ההחלטות העסקיות בחברה התקבלו על ידי הבעל פלוני ואלמוני. לטענתה, היא קיבלה החלטות רק באשר לתפעול השוטף מול הספקים ואנשי התוכן שנתנו שירותים לחברה. כשנשאלה מדוע היא כתבה בטופס התביעה לדמי אבטלה שהיא עוסקת בניהול החברה ושותפים עסקיים (דברים דומים צוינו בחוזה ההעסקה), השיבה שכוונתה היתה ל"לניהול כל העניינים האדמיניסטרטיביים, שותפים עסקיים...".

19.תשובתה של התובעת מקובלת עלינו, ונציין שגם בחקירתה בפני חוקר הנתבע ביום 15.7.2019 פירטה התובעת כי מי שנתן הנחיות היה "אלמוני בעיקר", וכי ההחלטות בחברה התקבלו על ידי אלמוני והבעל פלוני. התובעת אף הדגישה כי היא היתה חלק "... בהחלטות מקצועיות של הניהול השוטף של האתרים והלקוחות בתיקים שלהם אני הייתי מקבלת החלטות כי זה היה בשוטף אך כל מה שקשור בניהול פיננסי וניהול החברה זה פלוני ואלמוני".

20.הנה כי כן, גרסתה של התובעת היתה עקיבה ורציפה לאורך כל הדרך, וממנה עולה כי היא לא היתה בעלת שליטה בחברה, בין אם בעקיפין ובין אם במישרין (שהרי אין חולק כי היא לא היתה בעלת מניות בחברה). כך גם עלה מעדות פלוני לפנינו, שהתייחס לניהול העסקי של החברה, ותמך מצידו בגרסתה של התובעת, כך: "פלוניתלא ניהלה את החברה, היא ניהלה את הפעילות השוטפת של החברה מול ספקים", וגם הדגיש כי "... כל ההחלטות העסקיות של מה עושים, לאן נוסעים, ואיך עושים התקבלו על ידיי ועל ידי אלמוני בדרך כלל".

21.בעניין תיתי קבע בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן:

"... על מנת להכריע בשאלת ה'שליטה" בחברת מעטים, לצורך קביעת הזכאות לדמי אבטלה, יש לערוך בחינה מהותית הנוגעת למידת ההשפעה של מי שנטען לגביו כי הוא "בעל שליטה", המתרכזת באותם פרמטרים או תנאים חלופיים שנקבעו בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה (שליטה בזכויות ההצבעה, בהון המניות, בזכות לקבל רווחים או בזכות למנות מנהל כפי שנקבע בסעיף הנ"ל). זאת, תוך התמקדות בבחינה של היקף ההשפעה שניתן לייחס לו על התנהלות החברה, בהיבטים הרלוונטיים לביטוח אבטלה וליתר דיוק: בהיבטים שבהם נהוג להצדיק את ההחרגה של בעל השליטה בחברת מעטים מגדר הזכאים לדמי אבטלה ובכלל אלה: קבלת ההחלטות הנוגעות להיקף, לסוג ההכנסות וההוצאות של החברה ולעיתוין; לאופן ולעיתוי חלוקת הרווחים או להיקף התשלומים וההטבות שמהם נהנה מי שנטען לגביו כי הוא בעל שליטה וזאת, בהשוואה לבעלי שליטה אחרים וכן, להיקף השליטה שלו על הפסקת ההתקשרות עם עובדים ונותני שירות."

22.במקרה שלפנינו, מלבד תהיות ושאלות שהעלה הנתבע, לא הוכח על ידו דבר ביחס לאמור לעיל: לא הוכח שהתובעת קיבלה החלטות הנוגעות להיקף וסוג ההכנסות וההוצאות של החברה ולעיתוין; לא הוכח שלתובעת היתה השפעה כלשהי על אופן ועיתוי חלוקת הרווחים, או להיקף התשלומים וההטבות שמהם נהנה מי שנטען לגביו שהוא בעל שליטה, ובהשוואה לבעלי שליטה אחרים; לא הוכח שהיתה לתובעת השפעה על הפסקת ההתקשרות עם עובדים ונותני שירות.

23.שעות העבודה ושכרה של התובעת – אשר לסוגיית שעות העבודה, מעדותם של התובעת ופלוני עלה כי התובעת עבדה בשעות עבודה סדירות במשך כ-8 שעות עבודה ביום, עם עבודה לעתים בערב מול גורמים בחו"ל. אשר לסוגיית השכר, הנתבע טען כי שכרה השנתי (ברוטו) של התובעת עלה משמעותית עם השנים ללא כל הסבר, ובאופן שאינו מאפיין עובד שכיר. אולם, התובעת הסבירה כי שכרה נקבע לאור העליה ברווחי החברה ובהתאם למקובל במשק באותה עת. גם כאן, גרסה הגיונית וסבירה זו לא נסתרה. מנגד, הנתבע לא הוכיח כי המדובר בשכר 'לא סביר', או כזה שאינו מאפיין שכיר בענף התעסוקה הרלוונטי.

24.הנתבע אף טען כי היו תקופות שבהן התובעת הרוויחה יותר מפלוני ואור (כולל עמלות, שלא צוינו בהסכם העבודה), אך גם בעובדה זו אין כל ממש. לשיטתנו, אין בשכר שנמשך על ידי בעלי השליטה כדי לסתור את עבודת התובעת, או כדי להוכיח שהיא היתה בהכרח 'בעלת שליטה בעקיפין'. בהקשר זה, התובעת אף העידה שהיתה ככל הנראה חלוקת דיבידנדים בחברה, שמטבע הדברים לא כללה אותה. כמו כן, היא הסבירה כי מחד היא עשתה את רוב העבודה בפועל, ואילו מנגד השכר שמשכו בעלי השליטה הוחלט באופן עצמאי על ידם.

25.פלוני תיאר מצידו את תהליך ההידרדרות של החברה, במהלכו שכרו של אלמוני פחת בשל המצב, אולם התובעת המשיכה לקבל שכר היות שהיא עשתה את רוב הפעילות: "למה הוא לקח משכורת יותר נמוכה מטלי? לא היה לנו ממש משאבים באותו רגע ולא, רצינו לנסות לדחוף את זה עוד טיפה, אולי נצליח למשוך את החברה ואחרי, בין חצי שנה לשנה הזאת שניהם כבר לא הועסקו בחברה...".

26.התובעת אף מצביעה בסיכומי התשובה כי החברה היתה יכולה לשכור שירותי מנכ"ל ולשלם לה/לו שכר גבוה, אך אין בכך כדי להוכיח כי עסקינן בבעלת שליטה בעקיפין. גם לשיטתנו, אין בעובדה שעובד שכיר בכיר מרוויח יותר משכרו של שותף בחברה, כדי להעיד בהכרח דבר כזה או אחר. ומה גם, שהנתבע כלל לא חקר את סוגיית הדיבידנדים, כאמור לעיל. הנתבע אף לא ביקש שהדו"חות הכספיים של החברה יוגשו כראיה.

27.בהיקש, ראו למשל דברי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב: "לדידנו יש לעשות הפרדה בין מנהל החברה שהוא בעל השליטה בחברה בכל דבר ועניין, לבין מעמדו של עובד, בכיר ככול שיהיה בחברה, אשר מוענקות לו סמכויות לשם קבלת החלטות בעניינים הנוגעים לתפקידו. הסמכויות שהוענקו לעובד החברה לא הופכות אותו לבעל שליטה בחברה". במקרים המתאימים, הכרעה זו יכולה להיות רלוונטית גם לסוגיית השכר. המקרה שלפנינו הוא מקרה שכזה.

28.ביחס לשכר התובעת יש להדגיש עוד, כי הוא שולם לה מדי כל חודש בהעברה בנקאית. גם אם היו שינויים בתאריך הפקדת המשכורת, וגם אם היו אי-התאמות בין השכר שבתלוש לשכר שהופקד בסופו של דבר, הרי שהמדובר בסוגיות שהן מינוריות יחסית. התובעת אף הסבירה כי "בשנה האחרונה... העבירו אליי את העניין של להעביר גם את המשכורת... לא תמיד זכרתי לעשות את זה באותו תאריך". יתירה מכך, בסיום העסקתה של התובעת אף שולמו לה פיצויי פיטורים ונערך לה גמר חשבון, כפי שנערך לעובד שכיר בחברה. מכלל אלה ניתן להסיק שמדובר בהעסקה של עובדת לכל דבר ועניין.

29.הנחיצות בעבודת התובעת והסיבות לסיום העסקתה – מקובל עלינו כי אילולא התובעת היתה מועסקת, עבודתה היתה נעשית בידי עובד אחר. לעניין זה העידה התובעת בעת חקירתה בנתבע, כי עבודתה בוצעה בידי פלוני ואלמוני לאחר סיום עבודתה בשל ירידת ההכנסות. גם פלוני, כשנשאל בחקירתו בנתבע האם היה לוקח עובדת אחרת אילולא התובעת עבדה, השיב על כך בחיוב, ואף הסביר כי הוא סמך על התובעת.

30.אשר לסיום עבודתה של התובעת, לא נסתרה הגרסה כי החברה נקלעה למצב כלכלי קשה שבגינו היא פוטרה. ולבסוף, אשר לציוד שנותר בחברה לאחר סיום העסקת התובעת, טען הנתבע כי לאחר פיטוריה של התובעת הציוד נותר בביתה לשימושה האישי. מנגד, לא נסתרה טענת התובעת כי המדובר בבני זוג שמקום עבודתם הוא ביתם.

31.הערה נוספת טרם סיום – בניגוד לטענת הנתבע, איננו סבורים כי יש לזקוף לחובת התובעת את אי-העדתו של אלמוני, כעד מטעמה. אנו סבורים כי לאלמוני עדותה האמינה של התובעת וגם של פלוני, וכפי שכבר צוין דלעיל, האינטרס בהבאתו של אלמוני לעדות היה דווקא של הנתבע, ולא של התובעת. ומה גם, שראיות רבות נוספות היו יכולות להידרש מצידו של הנתבע (ולמשל – הדו"חות הכספיים של החברה), והן לא התבקשו.

ה.סוף דבר

32.לסיכום – בניגוד לטענת הנתבע, לא ניתן להגדיר את התובעת כבעלת שליטה עקיפה בחברה. מנגד, הוכח כי התובעת עבדה באופן סדיר בחברה וקיבלה שכר סביר באופן שוטף. כמו כן, הוכח כי היא היתה כפופה לבעלי החברה ולא קיבלה באופן עצמאי החלטות עסקיות שנוגעות לחברה. עדותה אף היתה מהימנה ונתמכה במסמכים שהוגשו, וכן בעדותו של פלוני, שזומן לעדות מטעם הנתבע.

33.לאור האמור לעיל, התובעת הוכיחה כי התקיימו יחסי עובד – מעסיק בינה ובין החברה. משכך, דין התביעה להתקבל, ועל הנתבע לשלם לתובעת דמי אבטלה בגין עבודתה בחברה. הנתבע יישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת בא-כוחה בסך של 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, ל' אדר א' תשפ"ב (03 מרץ 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.