ע.ד. נ' המוסד לביטוח לאומי

1.עניינה של תובענה זו הינו תשלום קצבה מיוחדת להחזקה אישית בהתאם לתקנה 10(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ח – 1968 (להלן – התקנות).

2.התובעת הינה ילידת 1974, אשר הוכרה כנפגעת עבודה מיום 31.12.06 וזאת עקב מחלת אנמיה אפלסטית, שנגרמה כתוצאה מעבודתה.

3.דרגת נכותה העדכנית של התובעת שנקבעה ע"י ועדה רפואית מיום 21.3.2012, היא 75% ולאחר יישום תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, הועמדה נכותה של התובעת על 100% נכות צמיתה, החל מ-10/2011.

4.לנוכח מצבה הרפואי והחשש כי תידבק בזיהום חיצוני, הגישה התובעת בקשה לקבלת קצבה מיוחדת, אולם הנתבע דחה את בקשתה.

5.סעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) עוסק בקבלת גמלה מיוחדת לנכים שנקבעה להם דרגת נכות יציבה או שאינה יציבה של 75% לפחות:

"(א) נכה עבודה שנקבעה לו דרגה יציבה בשיעור של 75% לפחות זכאי בנוסף לכל גמלה אחרת – 

(1) לקצבה מיוחדת לאחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, בסכומים ולפי הכללים שנקבעו..."

5.תקנה 10 לתקנות, מגדירה זכאות למתן קצבה מיוחדת להחזקה אישית:

" (ב) נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע רוב פעולות היום יום, או זקוק להשגחה או להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה, זכאי לקצבה מיוחדת בסכום השווה ל-40% מהקצבה המיוחדת המקסימלית.

(ג) נכה, שעקב נכותו תלוי בעזרה רבה מהזולת בביצוע כל פעולות היום יום או הזקוק להשגחה מתמדת או הזקוק בקביעות להסעות שלא בתחבורה ציבורית, זכאי לקצבה מיוחדת בסכום השווה ל-60% מהקצבה המיוחדת המקסימלית.