פלוני נ׳ ביטוח לאומי

לפנינו תביעה להכרה באוטם שריר הלב שנגרם לתובע, כתוצאה מאירוע חריג, כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

רקע

התובע, יליד 1964 ותושב מטולה, עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה כנהג אוטובוס בחברת אגד. במהלך שנת 2015 נפגע התובע בגבו בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ולאחר מכן שהה התובע בתקופת החלמה ממושכת. בחודש 7/2017 עבר התובע בדיקת כשירות נהיגה שלאחריה הותלה רישיון הנהיגה שלו. לפיכך, פנה התובע באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד אברהם אמיר, לאגד וביקש למצוא לו תפקיד חלופי התואם את ניסיונו וכישוריו. בין הצדדים התנהלו חילופי דברים שנמשכו מספר חודשים.

בכתב התביעה נטען כי ביום 25.3.18 התקשר עו"ד אמיר לתובע ועדכן אותו כי לא נמצאה לו משרה מתאימה וכי אגד אינה מוכנה להמשיך ולשלם את שכרו (להלן: האירוע החריג). בעקבות הודעה זו, החל התובע לטענתו לחוש לחץ פתאומי בחזה, הוא פונה לבית החולים "זיו" ושם אובחן כמי שסובל מאוטם שריר הלב.

בעקבות אירוע זה הגיש התובע תביעה לדמי פגיעה. ביום 4.6.19 נדחתה תביעתו בנימוק שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי שארע תוך כדי ועקב העבודה אשר הביא לאירוע הלבבי. כמו-כן נטען כי מאמץ ו/או מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. בעקבות מכתב הדחייה, הגיש התובע את התביעה שלפנינו.

התיק נקבע לשמיעת הוכחות והתובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אשר חזר על הגרסה העובדתית שתוארה בכתב התביעה כאמור לעיל. לאחר מכן, הגיש הנתבע בקשה לזימון שני עדים מטעמו, עו"ד אמיר ומר נפתלי אנגלמן, מנהל משאבי אנוש ושכר. כמו-כן, ביקש הנתבע מבית הדין להורות על זימון תיקיו הרפואיים של התובע, דו"ח מד"א מיום 25.3.18, ופירוט שיחות ממכשיר הנייד של התובע לתקופה מיום 18.3.18 ועד ליום 25.3.18. ביום 6.12.20 הוגש לתיק פירוט השיחות האמור.

הואיל ומפירוט השיחות בטלפון הנייד של התובע עלה כי לא התקיימה בינו לבין עו"ד אמיר שיחת טלפונית ביום 25.3.18, הגיש התובע ביום 10.12.20 תצהיר עדות ראשית מטעם אשתו, גב' פלונית, בו נטען כי השיחה בין התובע לבין עו"ד אמיר התקיימה כאשר עו"ד אמיר הגיע לפגישת עבודה עמה יומיים לפני כן, ביום 23.3.18, והתקשר לעדכן את התובע בדבר מכתבה של אגד מהטלפון הנייד של אשתו.

ביום 23.12.20 הגיש הנתבע פירוט שיחות יוצאות ונכנסות מהטלפון הנייד ומהטלפון המשרדי של עו"ד אמיר לחודש 3/2018, וביום 3.1.21 הודיע הנתבע כי הוא מוותר על עדותו של עו"ד אמיר.

בהתאם לכך הגיש התובע ביום 10.1.21 הודעה לבית הדין לפיה הוא עומד על חקירתו של עו"ד אמיר, וביום 21.1.21 הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו של עו"ד אמיר.

ביום 10.5.21 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נשמעו עדויות התובע, עו"ד אמיר, וגב' פלונית. לאחר מכן הצדדים הגישו סיכומים בכתב והתיק עבר למתן הכרעה.

טענות הצדדים בתמצית

התובע טוען שיש לראות בשיחה עם עו"ד אמיר כאירוע חריג שהיווה את הגורם העיקרי להיווצרות אוטם שריר הלב. לטענתו, יש לקבל את גרסתו המתוקנת לפיה השיחה התקיימה ביום 23.3.18, ולא כפי שטען בתחילה ביום 25.3.18, כאשר רק בדיעבד עם הבירורים שנדרש לעשות על ידי הנתבע, הבין כי מסר תאריך שגוי. עוד טוען התובע כי הרישום של דו"ח מד"א תומך דווקא בטענתו לקיומה של השיחה ביום 23.3.18, וכי סמיכות הזמנים בין השיחה לבין האירוע הלבבי מצדיק מינויו של מומחה רפואי.

מנגד, טוען הנתבע כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג ביום 25.3.18 או יומיים קודם לכן, וזאת כיוון שאין תיעוד לאירוע הנטען במסמכים הרפואיים בסמוך לאירוע, וכי לא הוכחה קיומה של השיחה האמורה עם עו"ד אמיר שלכאורה היוותה את הסיבה בגינה נגרם לתובע האירוע הלבבי. לחילופין טען הנתבע כי יש לראות באירוע הלבבי שנגרם לתובע, אירוע מתמשך, וזאת כיוון שמחומר הראיות עולה כי במשך כל התקופה בה התנהל משא ומתן מול אגד היה שרוי התובע בלחץ, וכי בסופו של יום המכתב של אגד מיום 18.3.18 לא היה בבחינת גורם מפתיע שיכול להיחשב אירוע שיא.

מסגרת נורמטיבית

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי , מגדיר תאונת עבודה באופן הבא: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

על הכללים להוכחת אירוע חריג בעבודה חזר בית הדין הארצי בעניין עב"ל (ארצי) 45597-05-13 אריה כהן נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.6.16) וכך נקבע: "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונה בעבודה, על המבוטח להוכיח התרחשות "דחק נפשי בלתי רגיל " או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפני קרות האוטם, כיוון שרק אם יוכח אירוע שכזה ניתן יהיה לקשור בינו לבין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב [ראו: בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי פ"ד נג (2) 529). הכללים להכרה באירוע בעבודתו של נפגע כאירוע חריג סוכמו בפסק הדין בעניין עב"ל 502/09 משה סידה - המוסד לביטוח לאומי, (פסה"ד מיום 21.10.10), כדלקמן: "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אוביקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן. ....

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו".

על כן, משהוכח קיומו של אירוע נבחנת חריגותו בעיניו של המבוטח קרי, מבחינתו הסובייקטיבית. אולם על מנת לקבוע כי אירוע מסוים נחווה על ידי פלוני כאירוע חריג נדרשות ראיות אובייקטיביות. בעניין זה נפסק בעב"ל 458-99 פלבסקי מאיר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 11.3.2002), כך:" ד. אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר. ה. משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה." [ראו עב"ל 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי, (פסה"ד מיום 3.11.2005);עב"ל 37541-01-12יוסף כץ - המוסד לביטוח לאומי, (פסה"ד מיום 28.4.13)]".

עוד נפסק כי אם קיים ספק בנוגע לחריגות האירוע, ימנה בית הדין מומחה רפואי, על מנת שלא לחסום את דלתות בית הדין בפני המבוטח בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם הלבבי בו לקה (ראו עב"ל 481/99 מוסד לביטוח לאומי – מכלוביץ, פד"ע לח 471). כמו כן, סמיכות הזמנים בין האירוע בעבודה לבין קרות האוטם גם היא מבססת, ולו במקרה של ספק, את הצורך בקבלת חוות דעת יועץ רפואי (ראו: עב"ל 35047-08-13 מרינה בריקלין - המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.07.14). כמו כן, נפסק כי מתח מתמשך בעבודה, אפילו אם נמשך ימים או שבועות אינו בגדר "אירוע חריג". עם זאת נקבע כי יתכנו מקרים בהם "אירוע חריג" יוכר על רקע מתח מתמשך במידה וסמוך לאירוע נוצר "אירוע שיא" או עליית מדרגה חריגה באותו מתח מתמשך אשר יחשב כ"אירוע חריג (דב"ע (ארצי) נד/0-143 ניב - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח 143; עב"ל (ארצי) נדב – המוסד לביטוח לאומי (מיום 6.4.2006).

דיון והכרעה

בין הצדדים שתי מחלוקות עיקריות בשלב זה: האם התקיימה השיחה הנטענת בין התובע לבא-כוחו ביום 23.3.18, והאם שיחה זו היוותה אירוע חריג. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל המסמכים בתיק לרבות העדויות שנשמעו בפנינו, שוכנענו כי יש להשיב בחיוב לשתי שאלות אלו, כפי שנפרט להלן.

מועד האירוע

אין מחלוקת כי מכתבה של אגד בנוגע לתוצאות הוועדה הדיאגנוסטית נשלח ביום 18.3.18. אנו גם מקבלים את גרסתו של עו"ד אמיר כי מכתב זה התקבל אצלו באותו היום. מעדויות כל העדים בפנינו, וכן מחקירות התובע ועו"ד אמיר בפני חוקרי הנתבע, עולה כי עו"ד אמיר מסר לתובע את פרטי תשובתה של אגד בשיחה טלפונית אשר התקיימה מספר ימים לאחר שהמכתב התקבל אצלו. על כן, אנו לא מקבלים את טענת הנתבע בסיכומיו כי יתכן ופרטי המכתב נמסרו לתובע בנסיבות אחרות, כגון על ידי מזכירתו של עו"ד אמיר, בפגישה אישית, במסרון או בדואר אלקטרוני. להשערות אלו אין בסיס כלשהו בחומר הראיות. משעה שאנו קובעים כי התקיימה שיחה טלפונית בין התובע לבין בא כוחו, המחלוקת המרכזית הינה כאמור לגבי מועד השיחה.

גרסתו הראשונית של התובע היתה כי שוחח עם עו"ד אמיר ביום 25.3.18, וזמן קצר לאחר מכן אירע האירוע הלבבי. לתביעה שהגיש התובע לנתבע כתשעה חודשים לאחר האירוע, צורף מכתב נלווה של באת-כוחו דאז, עו"ד סולומון, אשר ציינה כך: "תוצאות הוועדה נמסרו למרשי טלפונית ע"י עו"ד אמיר ביום 25.3.18... ובו ביום עבר מרשי, אירוע לב קשה... יצוין באופן חד משמעי וכפועל יוצא של התנהלות המעסיק כלפי מרשי, אירע למרשי ביום 25.3. (עם קבלת ההודעה) אוטם חריף...". על דברים דומים התובע גם בכתב התביעה שהוגש לבית הדין וגם בתצהירו: "ביום 25.3.2018 קיבלתי שיחה מבא כוחי דאז, אשר בישר לי כי מעסיקי אינו מוכן בשום פנים ואופן לחזור בי מהצעותיו הקודמות". 

לאחר מכן, כאשר הסתבר כי התיעוד הטלפוני אינו מלמד על שיחה בין התובע לבין בא-כוחו ביום 25.3.18, השתנתה גרסתו של התובע לכך כי השיחה התקיימה ביום 23.3.18, יומיים לפני האירוע הלבבי. התובע במהלך עדותו בפנינו לא הכחיש כי אמר לעו"ד סלומון כי שוחח עם בא-כוחו ביום 25.3.18, אולם הסביר בכנות רבה כי הבין בדיעבד שטעה בתאריך:

"ת. אני זכרתי, נחקרתי ביום 13/1, זה שנתיים אחרי, זכרתי קרוב לשיחת הטל', כל מה שקרה לי היה בעקבות, הבנתי שכל ההליך שעברתי זהו נגמר, חרב, הכל נגמר, קרס, והם לא מוכנים ללכת לקראתי, באותו רגע התחלתי להרגיש לא טוב, אני זוכר צמוד לאירוע, תאריך האירוע היה 25/3.

ש.אז זה היה ביום 25/3? בשעה 12:00 אתה אומר שהתחלת להרגיש לא טוב, אז השיחה הייתה בבוקר?

ת.אני זכרתי שזה היה בבוקר, שנה ומשהו אחרי, מסתבר שטעיתי.

ש.לפי מה מסתבר?

ת.ביקשו ממני להוציא פלט שיחות, לא מצאנו שיחות יוצאות ולא שיחות נכנסות, ואז אשתי נזכרה שכל השיחה נעשתה אצלה במשרד, שהוא הגיע אליה כלקוח שלה וזה היה במשרד, צמוד לאירוע

ש.פתאום היא נזכרה?

ת.אף אחד לא חשב על הטלפונים עד שלא ביקשו ממני פלט שיחות".

התובע בעדותו חזר בעקביות על הסברו כי כאשר נפגש לראשונה עם באת-כוחו הקודמת, היה משוכנע כי השיחה עם עו"ד אמיר התקיימה ביום האירוע הלבבי, ורק כאשר לא נמצאה השיחה בפלט השיחות, הבין מאשתו כי השיחה התקיימה למעשה יומיים קודם, ונזכר בהשתלשלות העניינים המדויקת:

"ש.איך יכול להיות שלא זכרת שהשיחה הייתה ביום שישי?

ת.את זוכרת שיחות שנה וחצי אחורה? לא זוכר, האירוע ביום 25/3 בצהריים הייתי בטוח שזה היה בבוקר. עד שלא ביקשו ממני פלט שיחות לא ידעתי בדיוק להגיד לך במפורט באיזה שעה עו"ד אמיר התקשר אליי.

...

ש.בשום שלב לא עלה העניין של היומיים שהרגשת לא טוב?

ת.לא, לא, דיברתי על היום א', יום המקרה.

ש.בתצהירך אתה אומר שקיבלת טל' ומיד זה מה שקרה כתוצאה מהטל'?

ת.כן, כי חיברתי את זה לאירוע.

ש.אולי היה טל' ביום 25/3?

ת.אחרי שישבנו ובדקנו, גילינו מתי היה הטל'.

ש.אתם גיליתם שיחת טל' בינך לבין אשתך בשעה 12:55 ביום שישי, אולי היא רצתה לומר שהיא הולכת לקנות משהו?

ת.זה לא מתאים לך, זה מה שהיה.

ש.חיפשתם שיחה וניסיתם להתאים אותה?

ת.שיחה מאבי אליי שהוא הודיע לי על רוע הגזרה הייתה.

ש.אולי לא? אתה בא ומגיש תביעה למל"ל, יושב עם משרד עו"ד במקום אחד, בא אליך חוקר וגובה ממך הודעה.

ת.שנה וחצי אני אחרי האירוע הטראומטי, אני זוכר את המקרה ואני מחבר את השיחות טל' ליום 25/3 ואומרים לי לחפש פלט שיחות, ואין שיחה ביום 25/3 לא מיום 18/3 עד 25/3 שיחה ממנו אליי. לא מוזר? אז אשתי אמרה שהוא היה אצלה במשרד ביום שישי."

מדבריו של התובע למדנו כי בחלוף תשעה חודשים ממועד השיחה, בזמן שמסר את גרסתו לבא-כוחו הקודמת, עו"ד סלומון, היה משוכנע כי השיחה התקיימה באותו היום של האירוע הלבבי, ורק בדיעבד נזכר כי השיחה התקיימה יומיים קודם לכן, ביום 23.3.18, וזאת בעקבות דבריה של גב' פלונית, אותם גם מצאנו מהימנים. כשנשאלה גב' פלונית במהלך עדותה איך ייתכן שאף אחד מהמעורבים בשיחה לא זכר את מועד השיחה, השיבה באופן כן כי "פלוני זכר שהוא קיבל שיחת טל', אחרי שהוא קיבל שיחת טל' הוא לא הרגיש טוב". כמו-כן הסבירה כי אינה יודעת מדוע התובע סיפר שהשיחה הייתה ביום 25.3.18, ולא ב 23.3.18 שכן לטענתה התובע דיבר על השיחה האמורה במהלך כל סוף השבוע "היה חיוור כזה, לא הרגיש טוב, היה חיוור, היה יותר חלש. דיבר גם במהלך סוף השבוע על זה". 

דברים אלו משתלבים גם עם דבריו של עו"ד אמיר עת נחקר במל"ל ביום 23.2.20 כשנתיים לאחר האירוע, אשר ציין כי אינו זוכר באיזה אופן התנהלה השיחה: "בהחלט שיש מצב שלקח זמן עד ששוחחנו בנושא אך לא זוכר כיצד התנהלה השיחה סביר טלפונית זוכר שיחה...". בעדותו בפנינו הסביר את הלך מחשבתו והניסיון להתחקות אחר שאירע: "לא, אני בדרך כלל כאשר הבאתי את פלט השיחות שלי, גם הטל' הקבוע וגם הטל', ולא מצאתי את השיחה, אמרתי שלא ייתכן, זכרוני אינו מטעני שוחחתי איתו ועשיתי את תפקידי, ואני שוחחתי איתו, רק שאני לא זוכר מהיכן שוחחתי, והודעתי לו על הדבר הזה, כאשר נודע לי שגב' פרי בעצם אמרה שהיא זוכרת והייתי אצלה בפגישה, זה התחבר לי, זה פגישה לקראת דו"ח שנתי, הייתי אצלה, בדרך כלל האזור הזה שאני מגיע אליה, ולכן זה התחבר לי, כי אמרתי יכול להיות... נזכרתי שאמרתי שלא יכול להיות שאם לא מהטל' שלי ולא מהמשרד, ואז, עברו לפחות שנה וחצי, שנתיים, מי שאמר לי שפרי הגישה תצהיר, זה אתם, לא אני, לא ידעתי מהגשת התצהיר. מי שאמר לי שמי שהגישה תצהיר מטעם זה, ואת גם אמרת לי מה שהיא אמרה בתצהיר ולכן אני אמרתי לך בשיחה שתבדקי אם זה ביום שישי, ואם זה ביום שישי, זה בדיוק זה, לא יכול להיות שום אופציה אחרת, אם לא מהטל' שלי במשרד ולא טל' נייד, רק מהפגישות האלה ונזכרתי שזה היה אצלה במשרד". לאחר שחזרנו ושקלנו את מכלול העדויות, לא מצאנו פסול בדבריו של עו"ד אמיר והשתכנענו בדבריו בהקשר זה. כך, מההתחלה עו"ד אמיר לא היה החלטי בנוגע לאופן בו התנהלה השיחה, אך היה החלטי כי השיחה התקיימה בפועל. כמו-כן עו"ד אמיר מסר הסבר לכך שהשיחה התנהלה ביום 23.3.18, ומצאנו את הסברו מניח את הדעת.

עדותם של התובע, אשתו ועו"ד אמיר בעניין מועד השיחה היתה עקבית לאורך כל החקירות הנגדיות, כי דיווחה של גב' פלונית בדבר קיומה של השיחה ממשרדה, באמצעות הטלפון הנייד שלה, הזכיר לתובע ולעו"ד אמיר את שהתרחש בפועל. ניתן לקבל בהקשר זה את טענתו של עו"ד אמיר כי כאשר שמע את גרסתה של גב' פלונית, נזכר באופן בו התנהלה השיחה עם התובע, ולא התרשמנו כי נעשה ניסיון להתאים את הגרסאות: "כאשר החוקר חקר אותי, אמרתי לו שאני לא זוכר אם זה היה ליד או אחרי כמה ימים, ושוחחתי איתו, זכור לי, ובדיוק אחרי שנודע לי שהיא הגישה תצהיר ונודע לי מהמל"ל, ושאלו אותי על כך, אני אמרתי שאם זה היה ביום שישי, אני נהגתי להיפגש ביום שישי, ולכן זה בטוח שזה קרה שם. בעצם העובדה שנזכרתי בזה שאני אצלה הייתי באותו יום שישי, היא בדרכה, אני נזכרתי, היא הייתה מעורבת באופן אינטנסיבי. אם היא הייתה אומרת שהייתי אצלה בפגישה שבוע קודם, הייתי מקבל את זה. מה שאצלה ביומן, אני מקבל. אני זוכר ששוחחתי טלפונית בטלפון שלה, אחרי שהיא הזכירה לי שהייתי אצלה. לא קורה שבן אדם מזכירים לו? לא היה לי ביומן. אצלה זה רשום". ושוב בהמשך:

"ש.למה לא אמרת לחוקר?

ת.לא זכרתי אז. זה ביום 18 לא יכול להיות שבועיים לפני ולא שבוע אחרי.

ש.את מה שהיא אומרת אתה מקבל?

ת.הייתי שם, זה ברור.

ש.איך זה ברח לך מהראש?

ת.לא קורה שבא אליי חוקר אחרי שנה וחצי, עובדה ששיתפתי פעולה איתכם, הבאתי את הפלט של המשרד, הבאתי פלט של הטל' שלי, עשיתי את כל המאמצים כדי להיזכר, מה לעשות? לא זכרתי את זה. עד שיש מישהו שמזכיר לי באותו זמן."

נציין בהקשר זה כי אין לקבל את טענת הנתבע כי כל עדותו של עו"ד אמיר נשענת על זיכרונה של גב' פלונית, אלא שעו"ד אמיר הסביר כי הוא עצמו נזכר בדברים לאחר ששמע כי גב' פלונית בתצהירה מתארת את הפגישה שנערכה במשרדה ביום 23.8.18. במילים אחרות, בזמן עדותו בפנינו וגם במועד מתן תצהירו, שוכנענו כי עו"ד אמיר נזכר בהתרחשות העניינים.

חיזוק לגרסתו המתוקנת של התובע מצאנו בדו"ח מד"א מיום 25.3.18, בו נרשמו דברים אשר נאמרו על ידי התובע בזמן אמת: "מתלונן על כאב רטרומטרנלי מזה יומיים". כלומר, התובע מסר למד"א כי כבר יומיים הוא אינו חש טוב, ויש בכך כדי לעלות בקנה אחד עם גרסתו כי השיחה הנסערת התקיימה יומיים לפני כן, ביום 23.3.18. לעמדתנו, מדובר בראיה מהותית אשר תומכת בגרסתם של שלושת העדים, ואשר מקבלת חיזוק גם ברישום מאשפוזו של התובע בביה"ח: "מזה יומיים מתלונן על כאבים לוחצים בחזה, היום בערב התקף של כאבים לוחצים בחזה חזקים עם תחושת שריפה הקרנה ליד שמאל, זיעה...".

הנתבע מעלה בסיכומיו תמיהה כיצד שלוש הנפשות הקשורות לשיחה – התובע, אשתו ועו"ד אמיר – לא זכרו את נסיבות קיומה של השיחה. אולם, התחקות אחר השתלשלות העניינים מספקת הסבר שמניח את הדעת: תחילה התובע מסר כי שוחח עם עו"ד אמיר ביום 25.3.18, ולא מסר פירוט נוסף שכן הניח כי זכרונו אינו מטעה אותו וכי אין מחלוקת אמיתית בהקשר זה; כאשר עו"ד אמיר מסר הודעה לחוקר הנתבע, ציין כי אינו זוכר את המועד המדויק בו שוחח עם התובע, אולם מסר פרטים לגבי תוכן השיחה ולגבי תגובתו של התובע (אליה נתייחס בהמשך); לאחר מכן, רק כאשר הסתבר כי השיחה לא התקיימה ביום 25.3.19, מסרה גב' פלונית את גרסתה שהתמקדה במועד פגישתה עם עו"ד אמיר ובעצם קיומה של השיחה בין התובע לבין בא כוחו. לא מצאנו פגם בכך שתצהיריהם של גב' פלונית ועו"ד אמיר אינם מפרטים בהרחבה את תוכן השיחה עם התובע, או את תגובתו לתוכן ההודעה, שכן תצהירים אלו הוגשו רק כדי להעמיד על דיוקו את המועד בו התקיימה בפועל השיחה בין התובע לבין עו"ד אמיר. אין לקבל את טענת הנתבע בדבר "שתילת" פגישה ביומנה של גב' פלונית כדי לבסס את הגרסה המתוקנת לגבי מועד השיחה, ומוטב היה לו לא נטענה. טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי ואף לא עלתה מעדותה של גב' פלונית, שדבריה בהקשר זה בפנינו היו ברורים ונחרצים, ונתנו בהם אמון.

הנתבע מצביע על סתירה בעדותה של גב' פלונית כאשר בתחילת החקירה הנגדית מסרה כי היתה בקשר שוטף עם עו"ד אמיר ואילו בסיום החקירה מסרה כי לא כל ההודעות לתובע עברו דרכה. אולם, מקריאת עדותה של גב' פלונית במלואה עולה כי היא סייגה את דבריה בתחילת החקירה וציינה כי לא נכחה בכל הפגישות בין התובע לבא כוחו וגם לא תמיד היתה זו שהעבירה בין השניים מסמכים. מעבר לכך, לא מצאנו כי מדובר בסתירה מהותית וגם לא התרשמנו כי היא מנסה להציג עצמה כדמות שולית, כטענת הנתבע, אלא רק טענה כי לא ניהלה את ענייניו של התובע במלואם.

אכן, ניתן היה לצפות כי מלוא הגרסה המדויקת תובא על ידי התובע כבר בתחילת ההליכים מול הנתבע, וכי יידע לומר את המועד הנכון בו שוחח עם בא כוחו. עם זאת, ניתן גם לקבל כי בחלוף זמן וכאשר אדם עובר חוויה קשה של אירוע לבבי, זכרונו יטעה אותו והוא ייזכר בפרטים המדויקים בשלב מאוחר יותר. יוזכר, כי אין לעמדתנו מחלוקת לגבי קיומה של השיחה הטלפונית, אלא רק לגבי מועדה. גרסתו המתוקנת של התובע מתיישבת עם הנתונים המופיעים בדו"ח מד"א והיא סבירה בעניינו. אכן, עולה תמיהה מסוימת מבחירת התובע שלא לצרף מלכתחילה את אשתו ואת עו"ד אמיר כעדים לתביעה. עם זאת, הדבר לא יכול לשמש לחובתו, שכן לא מן הנמנע שחשב כי די בעדותו, ולא קיבל ייעוץ משפטי לעשות כן.

סיכומו של דבר, לא שוכנענו כי הסתירות עליהן הצביע הנתבע פוגמות במהימנות דבריהם של העדים בהקשר זה, ולא התרשמנו כי התובע, עו"ד אמיר וגב' פלונית ניסו לתאם את הגרסאות כדי להתאים את טענותיהם לרישומים הטלפוניים. כך, סביר שעם היוודע לתובע שבץיעוד השיחות לא הופיעה השיחה בינו לבין עו"ד אמיר ביום 25.3.18, ניסה להתחקות אחר מועד השיחה ושוחח עם אשתו, אשר העמידה את השתלשלות האירועים על דיוקה. רק אז הבין התובע בדיעבד כי טעה כשמסר לעו"ד סלומון כי האירוע אירע ביום 25.3.18 ולכן לא מצאנו פסול בגרסתו הנוכחית של התובע ועדיו.

מתח מתמשך ואירוע חריג

משקבענו כי התקיימה שיחה טלפונית בין התובע לבין עו"ד אמיר ביום 23.3.18, נותרה השאלה האם שיחה זו היוותה אירוע חריג. התובע טוען כאמור כי הופתע מתשובתה של אגד וכי חש כעס וזעם חריף שכן סבר כי לא נותרה תקווה כי יוכל לשוב לעבודה. מנגד, טוען הנתבע כי גם אם השיחה התקיימה במועד הנטען, אין היא מהווה אירוע חריג, שכן מחומר הראיות עולה כי התובע היה מצוי חודשים ארוכים במתח מתמשך וכי המכתב מיום 18.3.18 לא שינה את עמדתה של אגד ולא יכול היה להפתיע את התובע ולגרום לו לאירוע לבבי.

למען הנוחות נציג שוב את סדר השתלשלות האירועים בין אגד לתובע לאורך כל התקופה הרלוונטית:

ביום 31.7.15 נפצע התובע בתאונת עבודה, בגינה נקבעה לו נכות אורתופדית ודמי פגיעה למשך שנתיים. רישיונו התולה על ידי המכון לבטיחות בדרכים עד לבדיקת שינה. ביום 1.8.17 התובע שב לעבודה באגד, כיוון שרישיונו הותלה, הוא נדרש בהתאם לנהלים לבצע בדיקת שינה וסירב. אולם, בהמשך כשהוסבר לו על-ידי אגד כי בנקודת זמן זאת אגד תוכל להציע לו עבודה חלופית רק בנהיגה, ולצורך כך יש צורך בבדיקת שינה, ניגש לבצע את בדיקת השינה.

ביום 31.7.17 כתב עו"ד אמיר לאגד לעניין מצבו הרפואי של התובע ולגבי התרופות אותן הוא נוטל בשל הפגיעה בגב, אשר גורמות לו לסחרחורות ופגיעה בערנות. ביום 19.9.17 כתב מר אנגלמן לתובע כי אין לאגד עבודה חלופית להציע שלא בנהיגה. באותו שלב, לא שולמה לתובע משכורת, שכן מיצה את ימי המחלה שעמדו לרשותו.

ביום 5.10.17 ביצע התובע את בדיקת השינה כאמור. ביום 27.12.17 התקבל סיכום ביקור ממרפאת השינה ממנו עולה לכאורה כי בריאותו של התובע תקינה, והומלץ לו לשפר את איכות השינה שלו בלבד.

בהמשך כתב עו"ד אמיר ביום 28.12.17 לאגד בנוגע למצב בו מצוי התובע: "עתידו התעסוקתי לוט בערפל ואין מי שחש ליתן תשובה עניינית ולשאת באחריות למצבו הנוכחי אילו נקלע בעל כורחו", כמו-כן דרש עו"ד אמיר מאגד "לשאת בהתנהלותם כלפי מרשי בכך שלא דאגתם להציבו במקום עבודה מותאם למגבלות ויהא עליכם להציבו בעבודה ללא כל דיחוי נוסף". בהתאם, דרש עו"ד אמיר כי ישלם לתובע שכרו המלא מיום 1.8.17 ועד חזרתו לעבודה בפועל.

בשלב זה הוצע לתובע לעבוד כפקיד רב קו או פקח עישון במרכזית המפרץ, חיפה. התובע סירב וביקש לעבוד בסמוך לביתו.

ביום 17.1.18 השיבה היועצת המשפטית של אגד, עו"ד מלכה קרניאלי, כי בהתאם לנהלים חזרתו של התובע לעבודה כנהג בשירותי אגד כרוכה באישור של הוועדה הדיאגנוסטית. כמו-כן הסבירה את השתלשלות האירועים של התובע מול הוועדה הדיאגנוסטית שנקבעה לו, ואת מסקנותיה: "קיימת אפשרות שמרשך יעבור בדיקת שינה נוספת ואם ייראה שיפור קיימת אפשרות להחזרת רישיון הנהיגה לאוטובוס... כמו-כן קבע כי נכון להיום בהעדר רישיון לאוטובוס וכאמור על סמך המסמכים הרפואיים המצויים באגד אין מניעה שמרשך יעבוד בכל עבודה אחרת באגד ובכל מקום..." וכן כי "לנוכח תהליכי ההתייעלות המתבצעים באגד מזה זמן רב, אפשרויות של אגד לשבץ נהג שנשלל רישיונו לאוטובוס לעבודה שאינה בנהיגה מצומצמת עד כדי בלתי אפשרית". בנוסף, צוין כי "לפנים משורת הדין... הסכים אגד לשלם למרשך שכר מיום 4.9.17 ועד 28.12.17" וכי החל מיום 29.12.17 לא תהיה אחראית אגד למשכורתו.

ביום 5.2.18 שלח עו"ד אמיר מכתב לאגד ובו הלין על שיבוצו של התובע "במקום עבודה חליפי במרחק של 110 ק"מ מביתו המצריך נסיעה של כשעתים באוטובוס לכל כיוון", וטען כי במצב דברים זה בו לא הוצעה לתובע עבודה ראויה לא יוכל לחזור לעבודה. כמו כן, ביקש לשלם את שכרו עד למציאת עבודה שהולמת את כישוריו. ביום 6.2.18 כתב מר אנגלמן לתובע כי אין כל עבודה באזור מגוריו וכי עליו להתייצב בחיפה להמשך העסקתו, וכי ככל ולא יעשה כן, לא יהיה זכאי לתשלום כלשהו מאגד לרבות תשלומים סוציאליים.

ביום 15.1.18 השיבה עו"ד קרניאלי כי התובע לא העביר את המסמכים הרפואיים הנדרשים, שתומכים בטענתו כי אינו יכול בשל הפגיעה בגבו לנסוע עד חיפה לצורך עבודה. עוד כתבה עו"ד קרניאלי כי אגד מבקשת לכנס ועדה דיאגנוסטית אשר תבחן את התיעוד הרפואי כדי לקבוע האם התובע כשיר לעבודה.

ביום 20.2.18 הגיש התובע לאגד חוות דעת רפואית מטעם פרופ' דניאל רייס לפיה מצבו הרפואי אינו מאפשר לו לנסוע ממטולה לחיפה מידי יום.

ביום 8.3.18 התקיימה ועדה דיאגנוסטית בעניינו של התובע.

ביום 18.3.18 נשלח כאמור מכתבה של אגד ובו נכתב כי לעמדת הוועדה, התובע "כשיר לעבודה משרדית ליום עבודה רגיל, שאין מניעה אורתופדית לנהיגת אוטובוס וכי אין מניעה להגיע לעבודה משרדית בנסיעה של שעה עד שעתיים". בעקבות ידיעה זאת נגרם לתובע לטענתו האירוע הלבבי.

יצוין כי לאחר שלקה התובע בלבו, נמצא לו תפקיד במוסך אגד בגליל עליון.

אכן, כפי שטוען הנתבע, התובע חווה לאורך התקופה האמורה לחץ נפשי מתמשך. התובע תיאר בחקירתו בפני החוקר את תחושותיו עם חזרתו לעבודה באגד ועד לאירוע הלבבי: "הייתי כל התקופה בחרדה ובמתח נוראי ללא פרנסה לחצים כבירים ילדה סטודנטית משכנתא הלוואות במשפחה, המצב הביא אותי למתחים ולחצים כבירים עד אותו יום 25.3.18 שקיבלתי את ההודעה מעורך דין התעצבנתי מאוד הרגשתי רע הכל התפרץ...". עוד הוסיף כי "הייתי נתון במצב של מתח וכול זאת מהניסיון לחזור לשיבוץ מהראשון לשמיני 2017 ממש התעללות בי אני חבר באגד וכאב לי מאוד אחרי 27 שנה לקחו לי את הרישיון הרגשתי גרוע נפשית למצב שהגעתי והבעיות שהערימו עלי מאגד", וכי "אני בעקבות התאונת דרכים הגעתי למצב שנלקח ממני הרישיון לאוטובוס והגעתי למצב של ללא פרנסה תקופה ארוכה ולחצים ובעיות רפואיות ומצאתי את עצמי במלחמות מול המעסיק".

תיעוד לכך שהתובע חש בלחץ תקופה ארוכה ניתן למצוא גם בדו"ח מיום 18.6.18 מטעם היחידה לקרדיולוגיה לא פולשנית לפיו התובע היה שרוי במצב נפשי לא טוב: "כשבוע טרם האירוע חש בכאבים ולחצים בחזה שיחס אותם למצוקה שחש".

מדברים אלו אנו למדים כי במהלך התקופה הרלוונטית היה התובע בלחץ נפשי מתמשך, בחוסר ודאות תעסוקתי, לא ידע האם ימצא לו תפקיד רלוונטי, ואף לא אם יקבל את שכרו. אומנם, לאחר דין ודברים מול אגד קיבל את שכרו, אולם רק עד לחודש 12/17, ולאחר מכן התובע נותר ללא משכורת עד ליום האירוע.

לא נעלמה מעינינו העובדה כי עו"ד אמיר בעדותו טען כי התובע "לא שידר לי מתח כזה קיצוני.. לא בן אדם שבא אליי וסובל ממתח נוראי", וכי עד השיחה ביום 23.3.18, "הכל היה על מי מנוחות". אולם, לחץ נפשי הוא דבר סובייקטיבי ומשתנה מאדם לאדם, ולכן אין בדבריו של עו"ד אמיר, בפרט כשתיאר כי היו יחסים עוינים מטעם אגד לתובע, כדי לגרוע מתחושות התובע לאורך התקופה כפי שהובאו בפנינו בחומר הראיות.

עם זאת, היותו של התובע נתון למתח מתמשך אינו שולל לעמדתנו כי השיחה מיום 23.3.18 היוותה אירוע חריג אותו ניתן לבודד מיתר התקופה. בעב"ל (ארצי) 31298-09-10משה בר ששת - המוסד לביטוח לאומי (24.12.2012) נקבע כך: "האם קיומם של מתח ולחץ נפשי המתפרשים על פני פרק זמן של כחודשיים ימים, כפי שאירע בנסיבות המקרה שלפנינו, שוללים אפשרות "בידודו" של "אירוע מיוחד" במהלך אותה תקופה, ובחינת קיומו של קשר סיבתי בין אותו אירוע ובין מצב בריאותו הנפשי של המבוטח? לטעמנו, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אין כל מניעה מ"בידודו" של אירוע מיוחד כאמור, ובלבד שהתקיימו בו התנאים להכרה בו ככזה."

במקרה דנן, השתכנענו כי מכתבה של אגד מיום 18.3.18, שתוכנו נמסר לתובע ביום 23.3.18, היה מבחינתו אירוע מסכם לכל התקופה הרלוונטית, מיום חזרתו לעבודה בחודש 8/17 ועד לאותו מועד. כך, הסביר במהלך חקירתו במל"ל כי בעקבות השיחה עם עו"ד אמיר "התעצבנתי מאוד הרגשתי רע הכל התפרץ... אחרי 27 שנה לקחו לי את הרישיון הרגשתי גרוע נפשית למצב שהגעתי והבעיות שהערימו עלי מאגד". עוד הסביר התובע לחוקר כי הרגיש כאילו "נזרק סכין בגב", וכי חיכה במתח כל אותה התקופה כדי לקבל את התשובה של הוועדה הדיאגנוסטית ולדעת האם יוכל לחזור לעבודה שלא באזור חיפה. מדברים אלו ניתן ללמוד כי למרות עמדתה של אגד עד אותה עת, בדבר שיבוצו האפשרי רק בחיפה, המשיך התובע לקוות כי יצליח לשנות את דעתה, אולם בשיחה עם עו"ד אמיר ביום 23.3.18, הסתבר לו כי תשובתה של אגד בשלילה. על דברים דומים חזר במהלך עדותו בפנינו: "הבנתי שכל ההליך שעברתי זהו נגמר, חרב, הכל נגמר, קרס, והם לא מוכנים ללכת לקראתי, באותו רגע התחלתי להרגיש לא טוב, אני זוכר צמוד לאירוע". עוד תיאר בהמשך עדותו את משמעות השיחה עבורו:

"ש.אברהם אמיר בהודעתו אומר שהוא דיבר איתך בטל', אמר שהטיפול ממשיך, הייתה ועדה, עדיין יכולים להציע לך תפקיד?

ת.זה נגמר, הסכין עד הסוף, המחלקה המשפטית נתנה תשובה אחרי הבטחות, אבי פרידמן יודע מההבטחות.

ש.לפי כל השתלשלות העניינים פה הוועדה זה לא משהו שאמור לסדר לך את העניינים, במקביל יכול לאבי פרידמן לדאוג לתפקיד שאתה רוצה.

ת.ועובדה שחטפתי מה שחטפתי.

ש.אתה לא פנית בכלל לוועדה הזאת, לא סמכת שם על אף אחד?

ת.חיכיתי לתשובה מאגד ולא מהוועדה, הוועדה לא מעניינת, הרופא והוועדה ידעתי שזה משחקים שלהם, חיכיתי לתשובה מאגד, והתשובה שקיבלתי בסוף כל המהלך הזה הייתה אצבע בעין. תרוץ, אתה יכול לנסוע 250 ק"מ כל יום, לך תוציא את הרישיון שלך, הכל בסדר איתך, לא עברת תאונת דרכים, הגב שלך לא דפוק, הכל בסדר.

ש.ידעת על זה לפני כן, אמיר אומר לך בטל' שהדברים ממשיכים להיות מטופלים, זה לא סוד?

ת.לי זה עשה סוף, כל אחד מגיב אחרת, אני הגבתי לזה לא טוב."

במילים אחרות, מנקודת מבטו של התובע, השיחה עם עו"ד אמיר היוותה עליית מדרגה במאבק שניהל מול אגד להחזרתו לעבודה. אין לקבל בהקשר זה את טענת הנתבע כי התובע ידע לאורך כל הדרך מהי עמדת אגד ולכן לא יכול היה להיות מופתע מהמכתב מיום 18.3.18. ממכתבה של עו"ד קרניאלי מיום 15.1.18 עולה בבירור כי אגד היתה מוכנה באותו שלב לשקול את עמדתה בנוגע לשיבוצו בחיפה ולכן שלחה אותו לוועדה דיאגנוסטית כדי שרופאים מוסמכים יבחנו את החומר הרפואי ויקבעו את כשירותו של התובע. התובע אף טרח והציג למעסיקתו חוות דעת של פרופ' רייס כדי לנסות ולשכנע את הרופאים בוועדה כי הוא אינו מסוגל לנהוג או לנסוע שעתיים לכל כיוון כדי לבצע תפקידים בחיפה. יש להניח, לפיכך, כי אכן התובע קיווה שיוכל לשנות את דעתה של מעסיקתו וכי לא יוותר ללא מקור פרנסה. אם עמדתה של אגד היתה ידועה מראש, מדוע הפנתה אותו לוועדה הדיאגנוסטית? יש להניח כי ועדה זו לא היתה חסרת משמעות מבחינתה של אגד. כך גם הסביר התובע בעדותו: "ביקשו ממני להביא אישור למה עקב המגבלות שלי אני לא יכול לרוץ, הבאתי להם אישור והם הביאו ועדה מטעמם, ואני כעת מחכה לתשובה". 

הנתבע טוען כי לתובע שוקף כל העת כי הסיכויים למצוא פתרון הם קלושים ולכן הודעתה של אגד מיום 18.3.18 לא היוותה עליית מדרגה, והוא נסמך על דבריו של מר אנגלמן לחוקר. אולם, לאחר קריאת ההודעה, מצאנו כי אין לתת לה משקל מהותי, וזאת ממספר סיבות: ראשית, מר אנגלמן שיקף בדבריו את עמדתה של אגד, אשר האינטרסים שלה היו שונים מאלו של התובע, ועמדות הצדדים היו מנוגדות כל אותה התקופה; שנית, מר אנגלמן אישר בהודעה כי הוועדה יכלה לקבל את טענות התובע ולקבוע כי הוא אינו יכול לעבוד כלל, כך שאין לקבל את טענת הנתבע כי הסיכויים כי עמדתו של התובע תתקבל היו באותו שלב קלושים בהכרח; ושלישית, התרשמנו כי השאלות שהופנו אל מר אנגלמן בחקירה היו מנחות: כך למשל נשאל על ידי החוקר "האם לאורך כל הדרך היה ברור לך כי הסיכויים שלך למצוא פתרון שישביע את רצונו של מר פלונית הן קלושים והאם הוא היה מודע לכך?" ותשובתו היתה נחרצת, ואף טען כי שוקף לתובע כי אין עבודה בגליל עליון וכי הוא צריך להגיע לאזור כרמיאל וחיפה – כאשר בשום שלב לא הוצע לתובע שיבוץ כלשהו בכרמיאל, ובפועל שבוע לאחר האירוע הלבבי נמצאה משרה פנויה במוסך גליל עליון.

שוכנענו כי לאחר השיחה עם עו"ד אמיר, התובע לא היה באותה דרגת מתח בה היה שרוי בחודשים הקודמים, בהם חווה עליות וירידות נוכח עמדתה של אגד מחד ומאידך הצלחתו של עו"ד אמיר להשיב עבורו את השכר עד לחודש 12/2017. מדובר היה בעליית מדרגה ברורה בלחץ בו היה שרוי התובע, הנובעת מההשלכות העתידיות של החלטת הוועדה הדיאגנוסטית. יוזכר, כי באותו מועד היה התובע כבר מספר חודשים ללא תשלום משכורת, כך שיכול היה להניח בעקבות השיחה עם עו"ד אמיר כי התעקשותה של אגד על שיבוצו בחיפה תוביל להמשך אי-תשלום שכרו.

השתכנענו גם כי התובע היה נסער מאוד בעקבות שיחתו עם עו"ד אמיר ביום 23.3.18 וגם ביומיים שלאחר מכן. כך הסביר התובע במהלך החקירה הנגדית: "לא זוכר אם היא אמרה משהו, הייתי באאוט, התחלתי לקלל, להרגיש". דברים דומים תיארו גם גב' פלונית ועו"ד אמיר. כך, הסבירה גב' פלונית כי התובע "היה חיוור כזה, לא הרגיש טוב, היה חיוור, היה יותר חלש. דיבר גם במהלך סוף השבוע על זה". כמו-כן, עו"ד אמיר הסביר במהלך חקירתו במל"ל כי "זכור לי היטב שגם הוא התעצבן הוא זכור לי קלל את זה שהכל הולך נגדו ומקשים עליו ופוגעים בזכויותיו ושהוא מאוכזב ונשאר ללא פרנסה ונכנס לחרדות...זוכר בהחלט את הכעס שלו והתגובה הקשה שלו היה מאוד עצבני זכור לי שהלין על כך שמתנכלים לו אפילו קלל", וחזר על דברים דומים בפנינו: "...אני שוחחתי איתו בטל' ושמעתי אותו מתרעם בצורה זוועתית בטל' ואז אמרתי לאשתו שאם זה אני לא יכול להתאפק, לא יודע מה קורה איתו שתטפל בו". בהתאם לאמור, השתכנענו כי מדובר באירוע שיא, אשר ניתן לקבוע כי היה אירוע מסכם של כל התקופה הרלוונטית.

אשר לאי אזכורו של אירוע חריג בעבודה בתיעוד הרפואי, אין מדובר באנמנזה הסותרת את גרסת התובע אלא באנמנזה "שותקת" שאינה משליכה על מהימנות הגרסה לגבי עצם קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 35047-08-13 מרינה בריקלין - המוסד לביטוח לאומי (23.7.14). לא נשמט מעינינו כי קיימת סתירה מסוימת בין המסמכים השונים בכל הנוגע למועד בו החל התובע לחוש כאבים בחזה (שבוע או יומיים טרם האירוע החריג), אך לא שוכנענו כי יש בכך כדי לפגוע בקביעה העקרונית בדבר התרחשות אירוע חריג. נזכיר שוב כי "גם אם קיים ספק מסוים בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, וזאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי..." (עב"ל (ארצי) 27065-05-15 מישה ציונוב - המוסד לביטוח לאומי (21.2.16); עב"ל (ארצי) 5552-07-15 אליעזר מאיר - המוסד לביטוח לאומי (12.1.17); עב"ל (ארצי) 23260-06-16 אבי ברנע נ' המוסד לביטוח לאומי (17.7.17)).

סיכום

על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי ביום 23.3.18 התרחש אירוע חריג.

לפיכך, עניינו של התובע יועבר למומחה רפואי לשם מתן חוות דעת באשר לליקוי ממנו הוא סובל וכן הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לאירוע הלבבי בו לקה, על יסוד התשתית העובדתית הבאה:

• התובע יליד שנת 1964. בכל הזמנים הרלוונטיים לתיק זה, התובע מועסק על ידי חברת אגד.

• במהלך שנת 2015 התובע היה מעורב בתאונת דרכים ונפגע בגבו. במהלך שנת 2017 הותלה רישיון הנהיגה של התובע.

• במהלך אותה תקופה, התנהלו חילופי דברים בין בא-כוח התובע לבין אגד לעניין חזרתו של התובע לעבודה ואפשרויות שיבוץ. ביום 8.3.18 התקיימה ועדה דיאגנוסטית מטעם המעסיקה בעניינו של התובע.

• ביום 23.3.18, יום שישי, שוחח התובע בשעות הצהרים המוקדמות עם בא-כוחו בדבר מכתב שנשלח מאגד בדבר תוצאות הוועדה הדיאגנוסטית וכי אגד אינה חוזרת בה מהודעתה הקודמת בדבר שיבוצו של התובע בחיפה. במהלך השיחה, התרגז התובע על תשובת המעסיקה, צעק וקילל (להלן: האירוע החריג).

• במהלך סוף השבוע, התובע היה נסער ומרוגז, וחש כאבים לוחצים בחזה.

• ביום 25.3.18, יום ראשון, בשעות אחר הצהרים או בסמוך לכך, התובע חש בין היתר כאבים חזקים לוחצים בחזה עם תחושת שריפה וזיעה קרה, כפי שתועד במסמכים הרפואיים. התובע הזמין אמבולנס ופונה לבי"ח זיו להמשך טיפול.

   

   

   

החלטה על מינוי המומחה תינתן בנפרד.

ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ב (19 ספטמבר 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.