פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

בפסק דין זה עלינו לקבוע האם האירוע התאונתי שאירע לתובע ביום 18.2.21, בו החליק בשלג ונפל על גבו, אירע בחניה שמשמשת את ביתו של התובע. ככל שכן, האם אירע האירוע התאונתי בעת שהתובע פינה שלג על מנת להכין דרך ליציאת הרכב מהחניה בדרכו לעבודה, וככל שכן האם מדובר באירוע תאונתי שחלה עליו החזקה בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי? בעניין זה האם נכונה טענת הנתבע כי גם אם אירע אירוע תאונתי כזה, היתה כאן הפסקה לפי סעיף 81(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק) בעצם העובדה שהתובע התכוון להכנס לביתו לאחר פינוי השלג, להתקלח ולהתלבש לקראת יציאה לעבודה.

התובע העיד בעצמו. לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענות הצדדים ולכלל הראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכדי מסקנה שיש לדחות את התביעה.

החניה בסמוך לביתו של התובע איננה רשות היחיד של התובע

התובע טוען כי נפל על גבו בעת פינוי שלג, טרם נסיעתו לעבודה, וכדי לפתוח לרכב שלו ציר תנועה על מנת שיוכל לצאת לעבודה. התובע מסביר כי רכבו חנה בחצר משותפת המשמשת כמה משפחות: משפחת הוריו (עמם התגוררו אז אחיו הלא נשואים); משפחת דודו אמין; משפחת דודו האחר אמין; ומשפחת דודו האחר כרים. לפי התובע, כל משפחה מנהלת משק בית נפרד ומתגוררת ביחידת דיור נפרדת (סעיפים 7, 10-13 לתצהיר התובע; עדותו בעמ' 9 לפרוטוקול).

גרסה זו של התובע לא הוכחה. ראשית, היא עומדת בסתירה לגרסת התובע שמסר לחוקר הנתבע, שם ציין במפורש שהחניה שייכת להוריו והיא לא משמשת אנשים או דיירים אחרים שאינם שייכים לדיירי הבית שלו. הוא הסביר כי החניה משמשת "רק אני והמשפחה שלי דיירי הבית שלנו אני הורים שלי והאח והאחיות רק אנחנו" וכי כל אלה מתגוררים יחדיו ביחידת דיור אחת של הורי התובע (שורות 24-32 להודעת התובע). התובע לא הזכיר בגרסתו שם כי קיימים משתמשים נוספים בחניה המתגוררים ביחידות דיור נפרדות המנהלות כמשקי בית נפרדים מבית הורי התובע. הדבר מחליש מאוד מגרסת התובע.

התובע הציג בתצהירו תרשים של יחידות הדיור סביב החניה ומי גר בהן (נספח ב' לתצהיר התובע), במטרה להראות שהחניה לא שימשה רק את בני משפחת הורי התובע. אלא שפרט להצגת תרשים זה, לא הציג התובע ראיה כלשהי המלמדת שהוא משקף את המציאות. כך, למשל, לא זימן התובע לעדות את מי מבני דודיו שנטען שמתגוררים ביחידות דיור עצמאיות ומשתמשים בחניה. כך, לא הוצג אישור של רשות רשמית לתמיכה בנתונים הנזכרים בתרשים.

כן שוכנענו שבחניה, שייכת כאמור להורי התובע ובה השתמשו בני משפחת התובע שהתגוררו בבית הוריו, נעשה שימוש על ידי ציבור שאינו קשור לתובע או בני משפחתו. מדובר באנשים שהביאו או לקחו ילדים מגן הילדים הממוקם מעבר לכביש בו ממוקמת החניה. אותם אנשים מחנים את רכבם בחניה, עוזבים את הרכב, הולכים לגן הילדים ויוצאים ממנו עם ילד על זרועותיהם, וחוזרים לרכב ועוזבים איתו את החניה. הדבר מתאפשר מאחר והחניה פתוחה ואין לה שער כניסה (סעיף 14 לתצהיר התובע, וסרטונים המציגים זאת – נספח ד' לתצהיר התובע). לאור עובדה זו, אנו קובעים שהחניה לא היתה בשליטה בלעדית של התובע ובני משפחת הוריו, שכן השתמש בה ציבור משתמשי גן הילדים. בנסיבות אלו, החניה לא היתה רשות היחיד של התובע ואין לראות בה חלק ממעונו.