ב.מ. נ' ש.

כללי:

1.לפניי תביעה להורות לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין הידועים כגוש ** חלקה ***, המהווים יחידת מגורים בת שני חדרים ב***  (להלן: "יחידת הדיור") וכן לשלם דמי שימוש בגין השימוש בה.

התביעה אשר הוגשה נגד הנתבע הינה חלק מסכסוך משפחתי רב שנים, במהלכו ביקשו הצדדים כי בית המשפט יחליט, מכוח סמכותו שבגררה, למי הזכויות ביחידת הדיור. פסק דין יעסוק אך ורק בעובדות הדרושות לתביעה העיקרית, דהיינו, תביעת סילוק היד.

2.יחידת הדיור ממוקמת במקרקעין שנרכשו על ידי חמה (להלן: "החם") של התובעת בשנות הארבעים של המאה העשרים. עד היום לא נרשמו המקרקעין על שם החם שהלך לבית עולמו ב- 3.9.1970. לאחר מות החם הוגשה ואושרה בקשה לצו קיום ירושה על ידי בית הדין הרבני שברחובות. צו הירושה ניתן ב- 17.12.1970 והעיזבון חולק בין ילדי החם, ביניהם בעלה של התובעת ואחיו שהדרושים לפסק דין זה הם: א. ו- י.

ב- 4.9.2001 הלך לבית עולמו ש.ב.מ., הוא בנו של החם ובעלה של התובעת (להלן: "הבעל"). צו קיום צוואה המתייחס לעיזבון הבעל הוצא ב- 22.11.2001.

טענות התובעת:

3.בשנת 1998 (מועד מדויק אינו ידוע) נחתם הסכם לחלוקת המקרקעין, לרבות יחידת הדיור בין הבעל ואחיו א. (להלן: "הסכם החלוקה"). בהסכם החלוקה הוסכם בין הבעל וא. כי הבעל יקבל את זכויות א. ו-י. ביחידת הדיור.

משאושר הסכם החלוקה בערכאות שונות פנתה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בתביעה לסילוק ידו של א. מיחידת הדיור. התביעה התקבלה. בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הסכימו הצדדים, בין היתר, כי ממצאי פסק הדין שם יבוטלו, למעט הסעד "אני מורה לנתבע (א. - התוספת שלי א.ב.) לסלק ידו מהמקרקעין שבמחלוקת, וזאת עד ליום 1.10.13".

בית המשפט המחוזי בירושלים הורה לבית המשפט לענייני משפחה לשוב ולברר את תביעת התובעת לעניין דמי שימוש וחזקה במקרקעין שנטענה על ידה כלפי א.. כלומר, סוגיית החזקה ביחידת הדיור טרם הוכרעה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי המורה ל-א. לפנות את יחידית הדיור הומצא לנתבע ב- 5.1.15.

4.התובעת בעלת הזכויות ביחידת הדיור נוכח הסכם החלוקה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחלטת רשות האכיפה והגבייה בתיק 509207-07-15 המורה על פינויו של א. וכל הבא בנעליו ובכלל זה נגד י..

התובעת, מטעמיה, בחרה שלא לפעול בהתאם לצו הפינוי, אלא הגישה התביעה דנן.

5.כמו כן, אוחזת התובעת בהסכם הנושא תאריך 15.1.1922 (הטעות במקור) והשנה הנכונה היא ככל הנראה 1993. עפ"י לשון ההסכם י. חב לבעל בתיק הוצל"פ סכום של 21,291 ₪, על מנת לפרוע החוב התחייב י. להעביר לבעל את יחידת הדיור והבעל התחייב לשלם לי. את הסך של 8,709 ₪ בתשלומים שמועדם נקבע בהסכם. לצורך העברת יחידת הדיור על שם הבעל, התחייב י. לחתום על ייפוי כוח. בהתאמה נמסרה הודעה לתיק ההוצל"פ לפיה יש לסגור את תיק ההוצל"פ.

6.עוד מסתמכת התובעת על ייפוי כוח בלתי חוזר מ- 6.12.1993 אשר נחתם על ידי י. וייפה את כוחו של עו"ד ריכטר, ב"כ הבעל, להעביר לבעל את זכויותיו של י. ביחידת הדיור.

בנוסף, מפנה התובעת לתצהירו של י. מ- 6.12.1993 שם הצהיר י. כי הוא מסתלק לטובת הבעל מכל חלק שיש לו בירושת החם ובכלל זה ביחידת הדיור.

המסמכים סומנו ת/4 ות/5.

7.באשר לכתב התחייבות וייפוי הכוח מ- 5.4.1998 ו- 27.2.2001, לפיהם מעביר הבעל לי. את מלוא זכויותיו ביחידת הדיור טוענת התובעת כי אלה מזויפים ועל כן, אין ליתן להם כל משקל.

טענות הנתבע:

8.לתובעת אין זכויות ביחידת הדיור ואלה מוקנות לי.. הנתבע שוכר מי. את יחידת הדיור בהתאם להסכם שכירות מ- 24.7.2015. על כן, אין לתובעת זכות עמידה. עד לחתימה על הסכם השכירות הנ"ל חתם הנתבע על הסכמי שכירות מול א. שהציג עצמו כנציג יורשי החם.

9.י. הינו לקויי ראייה; בעין אחת הינו עיוור לחלוטין ובעיין השנייה ראייתו מגעת לכדי 40%. ההסכם מ- 15.1.1993, ייפוי הכוח והתצהיר מ- 6.12.1993 נחתמו על החלק ולי. טענת "לא נעשה דבר".

10.הסכם החלוקה מ- 1998 הוא בין א. והבעל ובסעיף 5 להסכם הבעל מאשר כי לי. זכויות ביחידת הדיור. מכל מקום, ההסכם אינו מחייב את י. שכן אינו צד לו.

11.י. והבעל היו סופרי סת"ם וי. ביצע עבודות עבור הבעל בגינן לא קיבל תמורה. תש כוחו של י. לתבוע את הבעל בגין שכר עבודתו. מאידך, תביעת לשון הרע שהגיש הבעל נגד י. התקבלה וי. חויב לשלם לבעל 21,000 ₪. לפיכך, אמור היה להיחתם בין י. ובין הבעל, אצל עו"ד ריכטר, הסכם לפיו בתמורה לתשלום חובו של י. לבעל הוא יבצע עבורו עבודות סופר סת"ם. זהו ההסכם מ- 15.1.1993, אולם בניגוד להסכמת י. נכתב בהסכם כי הוא מעביר לבעל את חלקו ביחידת הדיור. על כן, הועלתה טענת "לא נעשה דבר".

12.י. מעולם לא קיבל התשלומים שהבעל אמור היה להעביר לו על פי ההסכם מ- 15.1.1993. לחיזוק טענתו מפנה הנתבע לשטר מ- 5.4.1998 על סך 1,260 ₪ שנמשך לפקודתו על ידי הבעל ועל גביו נרשם "תשלום יתרה וסגירת החוב להוצאה לפועל".

לשיטת הנתבע, במהלך 1998 החליטו י. והבעל לערוך חשבון סופי של חוב י. לבעל בגין תביעת לשון הרע שהתקבלה למול תביעת י. בגין שכר עבודה ואזי נותרה יתרה לתשלום של 1,260 ₪, לחובת הבעל לי. אותם פרע י. בשטר האמור ותיק ההוצל"פ נסגר. כלומר, לא הייתה לטענת י. כל משמעות להסכם מ- 15.1.1993.

13.ב- 5.4.1998 חתם הבעל על שני מסמכים והם: תצהיר והסכם התחייבות. על פי מסמכים אלה התחייב הבעל, התחייבות בלתי חוזרת להעביר לי. את חלקו ביחידת הדיור. התחייבויות אלה אושררו, על ידי הבעל ב- 27.2.2001 שעה שהבעל, תיקן את התאריך מ- 5.4.1998 ל- 27.2.2001. האשרור בוצע בבית החולים שם אושפז הבעל כמחצית השנה עובר לפטירתו.

14.בנו של י., שלמור, הצהיר והעיד כי נכח עת תיקן הבעל את התאריך על גבי הסכם ההתחייבות והתצהיר הנ"ל.

עדויות התביעה

15.מחקירתה הנגדית של התובעת עלה כי הבעל לא פעל לביצוע ההסכם מ- 15.1.1993 שכן הלה קיווה ליישב את המחלוקת בדרכי נועם. התובעת לא ידעה להעיד באם הבעל שילם את התשלומים עפ"י ההסכם. באשר לפער הזמנים שבין פטירת הבעל 2001 ועד להגשת תביעת הפינוי נגד א. ב- 2011 העידה התובעת כי לאחר פטירת הבעל הייתה צריכה לאסוף כוחותיה ולטפל בחמשת ילדיה.

עם זאת, העידה התובעת כך לעניין הסכם החלוקה בין הבעל ו-א. מ- 1998 וכך:

"מה שאני יודעת שי. הוציא כל מיני פשקוילים על בעלי בירושלים שהוא גונב ספרי תורה והיה ביניהם תביעה בעקבות תשלומים שי. היה צריך לשלם לבעלי, תמורת הכסף הזה הוא מכר לבעלי את הנכס שלו וכשבעלי דיבר עם אבי (א. – התוספת שלי א.ב.) אבי כל הזמן דרש שי. יפוצה במגרש ואז בעלי אמר לו אתה תפתור את הבעיה של י., אני את העסק איתו סיימתי. אתה רוצה לתת לו תתן לו מהחלק שלך" (עמ' 5 ש' 21 – 24).

כלומר, התובעת מאשרת שלי. היו תביעות ביחידת הדיור וכי הבעל לא היה מוכן להיכנס לכך, והטיל על א. לעסוק בכך. התובעת לא העידה כי י. נתן הסכמתו להסכם החלוקה או כי א. עשה כפי שהתחייב בהסכם החלוקה.

16.באשר להמחאה מ- 5.4.1998 על סך 1,260 ₪ אשר ניתנה על ידי הבעל לי. עבור תשלום חוב וסגירת תיק הוצל"פ העידה התובעת:

"לא יודעת. אני יודעת שבעלי היה לו גם עסקים כספיים של כתיבה עם י.. בעלי נתן לו קצת פרנסה ויכול להיות שהיו כספים נוספים. בטח שהיו" (עמ' 8 ש' 9).

עדויות ההגנה

17.עד ל- 24.7.2015, מועד חתימת הסכם השכירות בין י. והנתבע, חתם הנתבע על הסכמי שכירות מול א., אשר הציג עצמו כנציג יורשי החם. ההסכם מול י. נחתם לפני התאריך הנקוב בו, על מנת לאפשר לנתבע להמשיך ולשכור את יחידת הדיור, שכן התובעת טענה שלא. אין זכויות במקרקעין.

18.י. העיד בחקירתו הנגדית כי חתם עם הנתבע על הסכם השכירות וכי הוא חותם את שמו באותיות רש"י. בנוסף שב י. על טענותיו כי הסכם החלוקה מ- 1998 שנחתם בין הבעל וא. אינו תקף לגביו וכי ההסכם מ- 15.1.1993, ייפוי הכוח והתצהיר מ- 1993, נחתמו על החלק בנוכחות עו"ד ריכטר, ב"כ הבעל. על כן, העלה טענת "לא נעשה דבר".

כמו כן, העיד י. כי הבעל חתם בנוכחותו על התצהיר וכתב ההתחייבות מ- 1998 ומ- 2001, במסגרתם העביר הבעל לי. את זכויותיו ביחידת הדיור.

סיכומי התובעת

19.עד שנת 2015 השכיר א. לנתבע את יחידת הדיור כנציג יורשי החם ולא כנציג י.. רק י. טוען שא. השכיר לנתבע את יחידת הדיור בשמו ולא בשם שאר יורשי החם.

מכוח פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר הורה על פינויו של א. מיחידת הדיור, יש לפנות את כל מי שמחזיק ביחידת הדיור מכוחו של א.. ודוק, יש לפנות כל מחזיק ביחידת הדיור מכוחו של א. גם אם א. משמש כשלוחו של אחר, דהיינו, של י.. לשם כך מפנה התובעת לסעיף 15 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1959 (להלן: "חוק המקרקעין"). כלומר, לשיטת התובעת גם אם א. הציג עצמו כשלוחו של י. הרי שחזקת הנתבע ביחידת הדיור היא מכוחו של א. נגדו הוצא צו פינוי.

20.ההסכם מ- 15.1.1993 מתיישב היטב בתצרף עם ת/4 ו ת/5 שהם ייפוי הכוח מטעם י. לעו"ד ריכטר, ב"כ הבעל, להעביר את יחידת הדיור על שם הבעל ותצהיר י. לפיו הוא מעביר זכויותיו ביחידת הדיור לבעל. מסמכים מ- 6.12.1993.

21.שילוב סעיפים 4 ו-5 להסכם החלוקה מ- 1998 מלמד שאין הבעל מודה בזכות שיש לי. ביחידת הדיור. לשם כך היא מפנה כי על פי ההסכם החלוקה מ- 1998 אמור היה א. לקבל שטח של פי שניים במקרקעין בהם ממוקמת יחידת הדיור מאשר הבעל.

22.א. הציג עצמו בעת שהשכיר את יחידת הדיור לנתבע כנציג היורשים, כלומר, כמייצג את עצמו או את הבעל או את התובעת או כולם או חלקם אך בוודאי שלא כנציג י. שהרי א. עפ"י הסכם החלוקה אמור היה לפדות את חלקו של י. במקרקעין.

מכאן שכל מי שמחזיק ביחידת הדיור בהתאם להרשאת א. דינו סילוק יד נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים.

אשר על כן, הוגשה בספטמבר 2015 התביעה לפינוי הנתבע המחזיק ביחידת הדיור מטעמו של א. נגדו ניתן צו לסילוק יד.

23.לעניין חתימת הסכם השכירות מיולי 2015 בין הנתבע וי. - משמעות קבלת טענת הנתבע כי עת שהתובעת תקבל פסק לפינויו של מי שלכאורה השכיר את יחידת הדיור לנתבע ירוץ הלה ויחתום על הסכם שכירות עם פלוני ואזי שוב תצטרך התובעת להגיש תביעה נגד אותו פלוני.

24.הנתבע אינו יכול להישמע בטענה כי הוא מחזיק ביחידת הדיור מכוח זכותו של י., שכן התובעת אוחזת בצו ירושה לפיו לבעל זכויות ביחידת הדיור וקיים פסק דין לפינויו של א.. לשם כך מפנה התובעת לרע"א 5518 יוסף נ' עוקשי פד"י נה(3),294 (להלן: "הלכת עוקשי") ולת"א 46224-05-12 זוסמן נ' מלרייך (פורסם במאגרים).

ממשיכה וטוענת התובעת כך: הנתבע שכר את יחידת הדיור, באמצעות א., מיורשי החם שהיא נמנית עליהם נוכח צוואת הבעל. מאחר וא. השכיר לכאורה את יחידת הדיור מכוחו של הבעל כנציג היורשים, לא יכול עתה הנתבע לטעון, בהתאם להלכת עוקשי, כי הבעל אינו בעל זכויות ביחידת הדיור. על כן, לטענת התובעת אם י. מבקש לטעון לזכויות ביחידת הדיור עליו להגיש תביעה נפרדת לשם כך.

25.באשר לכתב ההתחייבות והתצהיר מ- 5.4.1998 ו- 27.2.2011, מכוחם טוען י. לזכויות ביחידת הדיור, טוענת התובעת כי י. פנה לבעל לצורך אשרורם שכן גם על פי טענת י. חזר בו הבעל מהאמור בהם (ראו עמ' 15 ש' 29).

התצהיר וכתב ההתחייבות האמורים מזויפים, שכן חתימת שלמור, בנו של י., הנחזית להיות חתימת עד לחתימת הבעל על המסמכים אינה אלא חתימה לצורך אישור תיקון התאריך על ידי הבעל על גבי אותם מסמכים.

לחיזוק טענת הזיוף מפנה התובעת לכך שהדיו על גבי המסמכים שונה וחתימת שלמור שבאה בשלב תיקון התאריך היא חתימת עד ראשון בעוד שחתימת העד שלכאורה מאשר את חתימת המנוח היא חתימת עד שני.

נוכח האמור לעיל בחרה התובעת לוותר על חוו"ד מומחה, שלטענתה אישר עמדתה כי חתימת הבעל על גבי המסמכים זויפה.

26.י. מעולם לא חתם ביולי 2015 על הסכם השכירות עם י.. היא מפנה לכך שי. העיד שהוא חותם את שמו באותיות רש"י בעוד שהחתימה הנחזית להיות חתימתו היא בכתב רגיל. לחיזוק טענה זו מפנה התובעת לעדות הנתבע שהתאריך על גבי ההסכם האמור אינו תאריך החתימה האמיתי. כלומר, הסכם השכירות מכוחו מבקש הנתבע לדחות את התביעה מזויף.

27.גם אם לי. זכויות ביחידת הדיור הרי שגם לתובעת זכויות בה. על כן, מכוח סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין וע.א. 211/77 יצחק נ' שוורץ וע.א. 46/82 זולבו נ' זיידא, התובעת הינה שותפה ביחידת הדיור עם י., השכרתה חורגת מהמקובל במקרקעין משותפים ועל כן, היא רשאית לדרוש את פינויו של הנתבע.

28.הנטל על הנתבע להוכיח שלי. זכויות ביחידת הדיור.

סיכומי הנתבע:

29.הנתבע התנגד לכל הרחבת חזית. במיוחד הדגיש הנתבע כי עפ"י עילת התביעה, מחזיק הנתבע ביחידת הדיור מכוחו של א. נגדו יש צו לסילוק יד. משטען הנתבע בכתב ההגנה כי הוא מחזיק ביחידת הדיור מכוח זכויות י., זו גדר המחלוקת.

30.פרשת עוקשי ופסקי הדין בעקבותיו אינם נוגעים לעניין הנדון, שכן הם עוסקים בטענות שהיו לשוכרים נגד המשכירים בעוד שבענייננו עסקינן בשליחות נסתרת.

31.לעניין אי הוודאות בתאריך חתימת ההסכם שבין י. והנתבע טוען הנתבע כי זו תופעה מקובלת.

32.הבעל הכיר בזכויות י. בנכס ולשם כך הוא מפנה לסעיף 5 להסכם החלוקה שבין הבעל וא.. הסכם שלשיטת הנתבע אינו מחייב את י.. הסכם החלוקה מ- 1998 מאוחר למערכת ההסכמית עליה סומכת התובעת טענותיה שכן זו משנת 1993.

33.מהשטר שמשך הבעל לטובת י., כתב ההתחייבות והתצהיר – כולם מ- 5.4.1998 - עולה כי הבעל ויתר על זכויותיו במקרקעין לטובת י.. משוויתרה התובעת על הגשת חוו"ד כי חתימת הבעל מזויפת, הרי שהיא מודה באמיתותה.

עוד טוען הנתבע, כי לא ניתן לטעון טענת זיוף נגד אדם שחתום על מסמכים (תצהיר וכתב התחייבות) והוסיף להם תאריך.

34.קיימות סתירות לעניין זכויות התובעת ביחידות הדיור ממסמכיה היא. מחד אוחזת התובעת בהסכם מ- 15.1.1993 לפיו רכש הבעל את זכויות י. ביחידת הדיור בתמורה לתשלומים כלשהם וויתור על חוב בהוצל"פ, למול המסמכים ת/4 ו- ת/5 בהם י. מסתלק, ללא תמורה, מחלקו ביחידת הדיור.

35.עו"ד ריכטר לא הובא למתן עדות לסתור את טענת י. כי הוחתם על ידי עו"ד ריכטר על מסמכים ת/5 ו- ת/4 ועל ההסכם מ- 15.1.1993, על החלק.

דיון:

האם לנתבע האפשרות לטעון נגד התובעת?

36.גדר המחלקות מצויה בכתבי הטענות, והיא טענת התובעת כי הנתבע מחזיק ביחידת הדיור מטעמו של א. נגדו ניתן צו לסילוק. הנתבע טוען שהוא מחזיק ביחידת הדיור, מכוחו של י., נגדו אין צו לסילוק יד ולו כל הזכויות ביחידת הדיור. ראו האמור בספרו של המלומד, גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, עמ' 146 בכל הנושא להרחבת חזית.

37.עניינה של הלכת עוקשי הוא בסעיף 17 לחוק המקרקעין המגן על מחזיק במקרקעין נגד פולש, גם אם חזקת המחזיק במקרקעין אינה כדין. בענייננו, התובעת אינה מחזיקה במקרקעין ומעולם לא החזיקה בהם. לכל אורך השנים ביקשה לפנות את מי שלטענתה החזיק בהם. ראשית תבעה את א. ועתה את הנתבע, אשר לטענתה מחזיק במקרקעין מכוחו של א..

הלכת עוקשי ופסקי הדין בעקבותיה דנים במקרה בו שוכר טוען כי מי שהשכיר לו המקרקעין אינו בעל זכות במקרקעין. במקרה זה משתיקה הפסיקה את השוכר מלטעון נגד זכות המשכיר במקרקעין.

בענייננו, התובעת נשענת על סעיף 16 לחוק המקרקעין הקובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

לטענת הנתבע, נכון ליום הגשת התביעה, הוא מחזיק ביחידת הדיור מכוח זכויות י. ולא מכוח זכויות א., על כן רשאי הנתבע להעלות טענות הגנה נגד זכות התובע במקרקעין נשוא המחלוקת.

38.הנתבע מעלה טענות הגנה לא כלפי מי שהשכיר לו, לטענתו, את יחידת הדיור, דהיינו, י., אלא כלפי התובעת המאשרת שמעולם לא השכירה לו את יחידת הדיור שהיא, לשיטתה, בעלת הזכות בה. ראו לעניין זה לדוגמה תא"ח 24587-04-11 שבות ישראל נ' רייך (פורסם במאגרים) ות"א 57601-02-14 שחר ברק נ' חגג (פורסם במאגרים).

על כן, במצב דברים בו הנתבע אוחז, לטענתו, בהסכם שכירות עם צד ג' (י.) ולא עם התובעת או א. או מי מטעמו של א., רשאי הוא לטעון נגד זכות התובעת ביחידת הדיור.

ההסכם – 15.1.93, התצהיר וכתב ההתחייבות מ- 5.4.1998 וטענת 'לא נעשה דבר':

39.נטל ההוכחה מוטל על הטוען טענת 'לא נעשה דבר'. ראו לדוגמא ע"מ (חיפה) 403/06 ע.ע.מ. נ' ע.מ. (פורסם במאגרים), שם נקבע כי הדין המהותי הולך אחרי הדין הראייתי ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו (פסקה 17). עוד נקבע שם כי נטל ההוכחה הינו כבד.

טענת "לא נעשה דבר" מקימה נטל הוכחה מוגבר. ראו לדוגמה ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי (פורסם במאגרים). אין להסתפק בטענה בעלמא של י. כי הוחתם על החלק.

התרשמות בית המשפט מי. כי הוא דייקן ודווקן. הוא נזהר בלשונו, אינו משיב על שאלה לפני שחכך בדעתו אלו תוצאות ינבעו לו. הרושם שהותיר י. הוא שלא יחתום על דבר וחצי דבר לפני שיקרא ויוודא היטב כי לכך כיוון ולכך הסכים.

בית המשפט אינו מתעלם מטענת י. בדבר לקות הראייה שלו. אולם, במהלך חקירתו ידע י. לשלוף מסמכים רבים מתוך מזוודה. כל מסמך שהוציא והגיש היה המסמך המדויק אליו התכוון.

כמו כן, לא הוכחה הטענה כי לי. הלם קרב ואינו כשיר לנהל ענייניו.

כלומר, העולה ממסכת ההסכמים מ- 1993 הוא כי י. העביר לבעל את מלוא זכויותיו ביחידת הדיור. אין לפני בית המשפט הסבר מדוע פעם העביר בתמורה ופעם ללא. הדעת נותנת, על סמך התרשמות בית המשפט מהצדדים ועדויות התובעת וי. כי לבעל וי. היו עסקים משותפים כי הם ניסו מדי פעם להגיע להסדרים כוללים הן בעניינים הכספיים והן בנוגע ליחידת הדיור.

הסכם החלוקה מ- 1998

40.הסכם החלוקה בין הבעל וא. מ- 1998 קובע את מערכת היחסים בין השניים. גם אם א. התחייב "לפדות" את חלקו של י. במקרקעין בהם מצויה יחידת הדיור, המערכת הסכמית בין הבעל וא. אינה חלה על י.. אם א. קיים את התחייבותו אם לאו, הרי שלבית המשפט אין ראיות לכך.

ראו סעיף 5 להסכם הקובע:

"א. מצהיר כי הינו אחראי לסילוק תביעותיו של י. ב.מ. מתוך חלקו במקרקעין".

הפרשנות הלשונית, הסבירה, של סעיף 5 להסכם החלוקה אף מכילה את הטענה שבכך הודה הבעל שלעת ההיא היו לי. זכויות ביחידת הדיור. אין לקבל את פרשנות התובעת כי מכך שא. אמור היה לקבל, על פי הסכם החלוקה, שטח גדול מזה של הבעל במקרקעין, כפר הבעל בזכויות י. ביחידת הדיור. ההפך הוא הנכון, ב- 1998 חרף המערכת ההסכמית מ- 1993 בין י. והבעל, מודה הבעל כי לי. זכויות ביחידת הדיור.

חיזוק לטענה זו יכול להימצא בכתב ההתחייבות, התצהיר והשטר שמשך הבעל לטובת י., כולם מ- 5.4.1998 ו- 27.2.2001, שם מעביר הבעל לי. את זכויותיו ביחידת הדיור.

כפי שכבר נאמר, סכסוכם של י. והבעל היה רווי יצרים וכלל מחלוקות אודות עבודות סופר סת"ם שביצע אחד עבור השני, תביעות לשון הרע וסכסוך על יחידת הדיור. נראה, על סמך עדות התובעת, כי לבעל ולי. היתה מערכת יחסים שידעה עליות ומורדות. מערכת יחסים זו כללה מערכת עסקית במסגרתה ביצע י. עבור הבעל עבודות. נוכח הסכסוך הכספי בין הבעל וי. הודה י. בהסכם החלוקה מ- 1998 שלי. זכויות ביחידת הדיור.

41.התובעת העידה כאשר נשאלה לעניין ההמחאה מ- 5.4.1998, באמצעותה שילם הבעל לי. 1,260 ₪, כי היא יודעת שלבעל היו עסקים כספיים עם י. והבעל נתן לי. פרנסה והיו כספים נוספים.

כלומר, בעדותה זו מחזקת התובעת את עדות י. כי בינו ובין הבעל הייתה מערכת מורכבת. מחד, סיפק הבעל לי. עבודה של כתיבה סת"ם, עבודה בגינה אף לשיטת התובעת המחזקת את עדות י., חב הבעל כספים לי.. מאידך, סכסוך שנבע מלשון הרע שהוציא י. על הבעל בגינו חב י. כספים לבעל, ומחלוקת לעניין זכויות הצדדים ביחידת הדיור.

הסכם השכירות בין הנתבע וי. מ- 24.7.2015:

42.הסכם השכירות מ- 24.7.15 הוא ההסכם לפיו טוען הנתבע שהוא מחזיק ביחידת הדיור מכוחו של י., שהוא בעל הזכויות בה. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי התאריך על גבי ההסכם אינו נכון, הלכה למעשה הסכם השכירות נחתם לפני המועד הנקוב בו.

בין אם התאריך הנקוב בהסכם השכירות הינו מועד חתימתו או שמא הסכם השכירות נחתם לפני כן, במועד הגשת כתב התביעה, בספטמבר 2015, חל לשיטת הנתבע הסכם השכירות בינו ובין י..

לטענת התובעת, הסכם השכירות מזויף. היא מגבה טענה זו בעדות י. לפיה הוא תמיד חותם באותיות רש"י, בעוד שהחתימה המתנוססת על גבי הסכם השכירות הינה באותיות עבריות רגילות.

י. והנתבע העידו כי שניהם חתמו על הסכם השכירות. גם אם נקבל את עדותו של י. כי הוא חותם את שמו באותיות רש"י והרי על גבי ההסכם החתימה הינה באותיות עבריות רגילות, לא הצליחה התובעת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה בשיעור של 51% להוכיח כי חתימת י. מזויפת.

בית המשפט אינו משים עצמו מומחה בכתבי יד. נטל ההוכחה מוטל על מי שטוען טענת זיוף. ראו לעניין זה ת.א. (חי) 462/02 לקרץ נ' דקל (פורסם במאגרים). שם נקבע כי על בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו. משכך, הנטל הוא על מי שטוען לזיוף וכך נקבע בת.א. 462/02 הנ"ל:

"טענת זיוף ומרמה, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא האזרחי כמקובל".

התשתית הראייתית אותה הניחה התובעת לפני בית המשפט אינה בעלת המשקל הסגולי המניח את הדעת על מנת לקבוע כי הסכם השכירות מזויף. מה גם שלא הוכח כל עניין של הנתבע לשתף פעולה עם י.. ראו לעניין זה עדות עידו, בנם של התובעת והבעל, אשר העיד כי אמר לנתבע:

"אמרתי לו (לנתבע – התוספת שלי א.ב.)אנחנו לא באים כדי להוציא אותך. להיפך עוד אמרתי שאמא שלו (צ.ל. שלי)מציעה לו את אותם תנאים לעוד שנתיים" (עמ' 8 ש' 30 – 31)

יתרה מזו, מקובלת על בית המשפט עדות הנתבע בעניין זה, כי הסכם השכירות נחתם עם י..

האם כתב ההתחייבות ותצהיר הבעל מתאריך 5.4.1998 ו- 27.2.2001 מזוייפים?

43. בכתב ההתחייבות והתצהיר מ- 5.4.1998 שתאריכם תוקן ל- 27.2.2001 מעביר הבעל לי. את כל זכויותיו ביחידת הדיור. לטענת התובעת מסמכים אלה מזוייפים. לחיזוק טענה זו מפנה התובעת לגוף המסמכים שם כעד ראשון חתום שלמור, בנו של י., בעוד ששלמור, העיד שהוא נכח רק שעה שהבעל תיקן את התאריך מ – 5.4.1998 ל- 27.2.2001. כלומר, שלמור לא נכח עת הבעל חתם לכאורה על המסמכים. עוד קושי מעלה התובעת בכך ששלמור חתום כעד א' בעוד שחתימת עד ב' כבר התנוססה על גבי המסמכים שעה ששלמור ראה כיצד הבעל משנה את התאריך על גבי המסמכים.

44.נטל ההוכחה של טענת זיוף מוטל על מי שמעלה אותה. לא הוכחה כוונה לרמות ובכך כשלה התובעת. למעשה די בחתימת הבעל על המסמכים וככל שחתימתו נכונה ואמיתית, אין נפקות לחתימת העדים. היה על התובעת להוכיח שחתימת הבעל והתאריך זויפו ובנטל זה לא עמדה.

כמו כן, לא הוכח כי שעה שהבעל הוחתם על המסמכים בבי"ח כחצי שנה לפני פטירתו, הוא לא היה כשיר לחתום על מסמכים אלה.

הרושם שהותירה התובעת על בית המשפט הוא כזה שנוכח הסכסוך ארוך השנים ורווי היצרים בין הבעל וי., הבעל לא היה חותם על אותם מסמכים אלמלא רצה בכך. דהיינו, הבעל לא היה משנה את התאריך על גבי המסמך מבלי לקרוא אותו, להבין את תוכנו ולהסכים לתוכנו.

התובעת בחרה שלא להגיש חוו"ד להוכחת טענת הזיוף שכאמור לעיל התשתית הראייתית הנדרשת להוכחתה צריכה להיות כבדת משקל.

משכך המסקנה היא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי כתב ההתחייבות והתצהיר מ- 27.2.2001 בהם מעביר הבעל את מלוא זכויותיו ביחידת הדיור לי., מזוייפים.

האם לתובעת זכויות ביחידת הדיור?

45.העולה מהתצהיר וכתב ההתחייבות מ- 27.2.2001 הוא כי הבעל העביר את מלוא זכויותיו ביחידת הדיור לי.. על כן, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא בעלת הזכויות בה.

46.המורם מן המקובץ הוא:

א.י. העביר לבעל את חלקו ביחידת הדיור בהסכם מ- 15.1.1993.

ב.י. העביר לבעל את חלקו ביחידת הדיור בתצהיר ובייפוי הכוח מ- 6.12.1993.

ג.בהסכם החלוקה מ- 1998 מאשר הבעל שלי. זכויות ביחידת הדיור.

ד.ב- 5.4.1998 וב- 27.2.2001 מעביר הבעל את מלוא זכויותיו ביחידת הדיור לי..

ה.נכון למועד הגשת התביעה אחז הנתבע בהסכם שכירות בינו ובין י.. על כן, רשאי הנתבע לטעון נגד זכויותיה של התובעת ביחידת הדיור.

ו.לא הוכח על ידי התובעת כי הסכם שכירות יחידת הדיור נשוא תאריך 24.7.2015

שנחתם בין י. והנתבע מזויף.

ז.לא הוכיחה התובעת כי היא בעלת זכויות ביחידת הדיור בין בשלמות ובין בחלק.

התוצאה

47.התוצאה היא כי התביעה נדחית.

התובעת תשלם את הוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ד אדר תשע"ז, 22 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.