1. הנאשם דקר למוות את חברו סרגיי קוטוב ז"ל (להלן: "
המנוח"). הוא זוכה מעבירת הרצח בה הואשם, והורשע בעבירת ההריגה. כן הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בבידוי ראיות ובשיבוש מהלכי משפט.
2. העובדות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ועיקרן להלן:
הנאשם והמנוח היו חברים והתגוררו יחד בדירת הנאשם. עם זאת, היו ביניהם עימותים על רקע שכרותו של המנוח ואלימות מצידו כלפי הנאשם. ביום האירוע, שתו הנאשם והמנוח כליטר וחצי של וודקה, ובמהלך שיחה ביניהם החל המנוח להשתולל. המנוח הרים כוס זכוכית והניף אותה לעבר הנאשם בצורה מאיימת. בתגובה, אחז הנאשם בסכין מטבח גדולה שהייתה מונחת על השולחן לפניו, ודקר את המנוח דקירה אחת קטלנית בליבו. לאחר מעשה הדקירה, הניח הנאשם סכין בידו הימנית של המנוח, תחת הכוס, וכן הניח טוריה בידו השניה של המנוח. לאחר מכן הזעיק הנאשם את המשטרה וטען כי דקר את המנוח מתוך הגנה עצמית, לאחר שהמנוח תקף אותו. בשלב מאוחר יותר, הודה הנאשם בביום הזירה, אך המשיך לטעון להגנה עצמית.
3. בהכרעת הדין הרשענו את הנאשם בעבירת ההריגה וקבענו כי מדובר באירוע ספונטאני, בו הנאשם הגיב תגובה נמהרת ובלתי שקולה להתנהגות מאיימת מצד המנוח, מתוך מודעות למשמעות מעשיו אך ללא שיקול הדעת, ובהעדר רצון של ממש להמית את המנוח. כן דחינו את טענות הנאשם לקיום הגנות ההגנה העצמית והשכרות.
4. בטיעוניה לעונש עתרה התביעה למצות עם הנאשם את הדין ולהשית עליו את העונש המקסימלי הקבוע בחוק העונשין בגין עבירת ההריגה, וכן עונש נוסף בגין עבירות בידוי הראיות ושיבוש מהלכי משפט, מאסר מותנה וקנס כספי. לטענתה, יש לזקוף לחובת הנאשם את אופן ביצוע הדקירה, דקירה באמצעות סכין גדולה בבית החזה של המנוח, ואת התנהגותו לאחר מעשה, אשר תחת להזעיק עזרה עבור המנוח, פנה תחילה לביום הגנה עצמית.
5. סנגורו של הנאשם ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם. הסנגור הדגיש בפנינו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, בפרט נוכח הקושי של הנאשם להתמודד עם האלימות הקשה והחוזרת מצד המנוח, ונוכח שכרותם. עוד לטענתו, המקרה דנן אינו בא בגדרם של המקרים בהם נעשה שימוש קל דעת בסכין, ואין לגזור גזירה שווה בין המקרה דנן לבין המקרים הרגילים של "תת תרבות הסכין". עוד לטענתו, יש להתחשב לקולא בגילו של הנאשם, שהינו בן 54 שנים ובמצבו המשפחתי - אמא בת 80 שנמצאת בהוסטל למבוגרים, ובת יחידה.
הסנגור הוסיף וטען כי אין להחמיר עם הנאשם בעבירת בידוי הראיות שכן הוא הודה בבידוי הראיות סמוך לאחר תחילת החקירה המשטרתית. כן לטענתו, העבירות של בידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט מתייחסות לאותו המעשה ואין להטיל על הנאשם עונש כפול.
6. הנאשם הביע בפנינו צער וחרטה עמוקים על מעשיו ותוצאותיהם, וכן תחושת אשם כלפי בנו של המנוח, תוך שהביע את רצונו לעשות ככל יכולתו כדי לסייע לבן.
דיון
7. עבירת ההריגה הינה מהעבירות הקשות והחמורות בספר החוקים, ומטרתה להגן על ערך החיים וקדושתם. על הפגיעה בערך חשוב זה יש להגיב בענישה משמעותית ומרתיעה, שיהיה בה כדי לתת ביטוי לתפיסת החברה את מעמדו העליון של ערך החיים. אופיו האלים של קורבן מעשה ההמתה אינו מהווה "הצדקה" לנטילת חייו, ואף אם הנאשם סבל מנחת זרועו של המנוח, וחש קושי להתמודד מולו, היה עליו לנקוט בדרכים חלופיות, ולא לעשות שימוש נמהר בסכין הקטלנית. ראו:
"עקרון קדושת החיים הוא שצריך לשמש נר לרגליו של בת המשפט, והוא שצריך לעמוד לנגד עיניו של הפרט גם כשהוא נתון במצוקה, בבואו לברור בין האלטרנטיבות השונות העומדות לפניו. כך, למשל, אין מקום לומר כי יש להעדיף נטילת חיי אדם על עזיבת הבית והימלטות מן התוקפן - על-אף הקשיים הכרוכים בה. ... נקודת מוצא חייבת אמנם להיות כי יש לגנות ולהוקיע מי שהחליט לעשות דין לעצמו וקיפד את פתיל חייו של הזולת. עקרון קדושת החיים חל בצורה שווה על כל אדם באשר הוא אדם. דמו של עבריין אלים ונתעב אינו סמוק פחות מדמם של אחרים" (ע"פ 4419/95
חדד נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 752, 764 (1996).
8. במסגרת הכרעת הדין דחינו את טענת השכרות שהעלה הנאשם, וקבענו כי חרף כמויות האלכוהול הגבוהות בדמו, הוא לא סבל מאותן תופעות של בלבול שכלי וחוסר התמצאות המאפיינות מצב של שכרות. עוד נקבע כי הנאשם הבין את הפסול שבמעשיו, וכן כי במקרים אחרים היטיב הנאשם להתמודד עם המנוח לרבות באמצעות עזיבת הדירה עד שהמנוח יירגע.
בנסיבות אלה, השימוש הנמהר בסכין מהווה ביטוי נוסף לאותה "תת - תרבות הסכין" מפניה מבקשים בתי המשפט להרתיע ולהתריע, וזאת באמצעות ענישה מחמירה. ראו:
"נילאנו לדבר ולכתוב על תת-תרבות הסכין שפשתה במקומותינו, ואין לנו להוסיף אלא זאת שהמבקשים לחסל חילוקי דעות או סיכסוכים עם הזולת על דרך של נעיצת סכין בגופו אחת דינם להיכלא, לזמן ארוך ומכביד. רק כך יכולה חברה מתוקנת להגן על עצמה באורח ראוי" (ע"פ 10053/03
בלאיי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 6.7.2005).
9. נדמה כי כל שניתן לומר כבר נאמר על תופעת "הסכינאות" אשר השתרשה למצער כה עמוק במחוזותינו.
בעניין זה ראה תפ(חי) 208/03 -
מדינת ישראל נ' צרפתי ברק ומלול אושרי (לא פורסם):
"מה לא נאמר ומה לא נכתב על אותה תופעה, הקרויה במקומותינו תת-תרבות הסכין. הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין בשל סכסוך של מה בכך, נפוצה כיום במחוזותינו, והציבור עומד ומשתאה:הכסדום ועמורה היינו? להיכן נעלמה ישראל הטובה, היפה, הסובלנית, הקשובה והבלתי אלימה?"
10. התפשטות תופעת ה"סכינאות" מחייבת הירתמות כל הגורמים, וביניהם בתי המשפט, להלחם בתופעה שהפכה כמעט לנורמה, ולעוקרה כליל מן השורש, וזאת בין היתר על ידי הטלת ענישה מרתיעה המבטאת את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון ואת הוקעת המעשה וסלידת החברה הימנו.