גז"ד שניתן בעבירה של שוד יישאר על כנו, הערעור נדחה

השופט י' דנציגר:

1.        בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' כבוב) מיום 26.6.07, במסגרתו הוטל על המשיבים עונש של שישה חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים כאשר התנאי הוא שלא יעברו עבירה בה הורשעו או כל עבירת רכוש שיש בצידה אלימות; פיצוי בסך 4,000 ש"ח לכל אחת מקורבנות העבירה וכן קנס כספי בסך של 1,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תחתיו.

העובדות

2.        כנגד המשיבים הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - חוק העונשין). על פי כתב האישום, המשיב 1, אשר במועד ביצוע העבירה היה כבן 20 והמשיב 2, אשר במועד ביצוע העבירה היה קטין כבן 18, דרשו מפרוצה שנכנסה לרכבו של המשיב 1, את כספה. המשיב 2 הכה את הפרוצה בפיה ותפס אותה בגרונה בכדי למנוע ממנה להזעיק עזרה ובאותו הזמן חטף המשיב 1 את תיקה ודחף אותה אל מחוץ לרכב. לאחר שהבחין המשיב 1 כי הכסף נמצא על גופה של הפרוצה, רדף אחריה, אולם היא הצליחה לחמוק והמשיב 1 שב לרכב. לאחר מכן, נסעו המשיבים ברכב למקום סמוך ועצרו ליד פרוצה אחרת. לאחר שזו נכנסה לרכב, דרש ממנה המשיב 1 את כספה, הכה אותה וחטף את תיקה והמשיב 2 דחף אותה אל מחוץ לרכב. בשעת ביצוע המעשים האמורים היו המשיבים תחת השפעת אלכוהול.

3.        ביום 25.2.07 הרשיע בית המשפט קמא את המשיבים, על פי הודאתם, בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום (אשר תוקן נוכח הודאתם) והורה לשירות המבחן להגיש לו תסקירים אודותם. ביום 26.6.07 גזר בית משפט קמא על המשיבים את העונשים המפורטים לעיל.

4.        בפסק דינו ציין בית המשפט קמא כי עבירת השוד היא עבירה קשה וחמורה, אשר פוגעת בקרבן, הן באופן פיסי והן בתחושה של אבדן ביטחון. יחד עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי קיימים שיקולים רבים להקל בעונשם של המשיבים, כדלקמן: העובדה ששהו מספר שבועות במעצר ולאחר מכן שהו במעצר בית ממושך בן כשנה וחודשיים, ובתקופה זו הקפידו לקיים את תנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט; גילם הצעיר של המשיבים ועברם "הנקי"; שתיית המשקאות האלכוהוליים אשר גרמה למשיבים לאבד את ההבחנה בין מותר לאסור; העובדה שלא ננקטה כנגד קורבנות המעשים אלימות קשה והן אף לא נזקקו לטיפול רפואי והודיית המשיבים במעשה, בהזדמנות הראשונה.

           לאור כל האמור לעיל, הגיע בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי יש להעדיף את האינטרס השיקומי של המשיבים, הואיל והעדפה זו לא תביא לפגיעה בלתי מידתית באינטרס הציבורי, ולהטיל על המשיבים עונש הצופה פני עתיד.

           מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד קולת העונש בלבד. כאן המקום לציין כי המשיב 1, אשר בחר לוותר על האפשרות להמיר את עונש המאסר בעבודות שירות והשתחרר מבית הכלא ביום 2.12.07.

טענות המערערת

5.        לטענת המערערת, שגה בית המשפט קמא כשגזר על המשיבים עונש שאינו כולל מרכיב של מאסר בפועל לתקופה משמעותית. לטענתה, העונש שגזר בית המשפט קמא על המשיבים אינו הולם את חומרת המעשים ואינו משקף באופן ראוי את טיב האירוע העברייני בו השתתפו המשיבים, את משמעותו ואת רף הענישה המקובל במקרים דומים.

6.        המערערת טוענת, כי נסיבות האירוע הן חמורות ומעידות על אופיים "העברייני והאלים" של המשיבים. לטענתה, המשיבים יזמו וביצעו שוד אלים כלפי שתי הקורבנות, פעלו ב"תעוזה ונחישות" והמשיב 1 אף רדף אחרי הקורבן הראשון לאחר שנוכח כי אינה מחזיקה כסף בתיקה. עוד טוענת המערערת כי המשיבים "בחרו את קורבנותיהם בקפידה" וכי מעשי השוד כוונו כלפי פרוצות, המשתייכות לאוכלוסיה חלשה ובלתי מוגנת המהווה "טרף קל" לעבריינים. לפיכך, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא העניק משקל מספיק לצורך להטיל עונשים מרתיעים במקרים בהם מבוצעות עבירות כלפי העוסקות בזנות.

7.        עוד טוענת המערערת, כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי העובדה שהמשיבים איבדו את יכולתם להבחין בין מותר לאסור עקב שתיית האלכוהול, היא שיקול לקולא. לשיטתה, גם אם ברקע לביצוע העבירה ניצבת שתיית משקאות משכרים, הדבר מהווה דווקא נסיבה לחומרה.

8.        לבסוף, המערערת טוענת כי שירות המבחן נמנע מליתן המלצה טיפולית בעניינם של המשיבים. לאור הימנעות זו של שירות המבחן ולאור נסיבות ביצוע העבירה, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי יש להעדיף את האינטרס השיקומי של המשיבים על פני האינטרסים האחרים בענישה, והיה עליו להטיל עונש שישקף את נסיבות ביצוע העבירה, יבטא את סלידתה של החברה מן המעשה וירתיע את המשיבים ועבריינים פוטנציאליים אחרים מביצוע מעשים דומים. המערערת מציינת כי היא עומדת על הערעור, למרות שהמשמעות של קבלתו תהא השבת המשיב 1 לבית הכלא לאחר שסיים לרצות את עונשו ושוחרר.

טענות המשיבים

9.        לטענתם של באי כוח המשיבים, המעשים נשוא כתב האישום לא היו מתוכננים ואירעו באופן ספונטאני על רקע שתיית המשקאות המשכרים. לטענתם, העובדה כי הקורבנות לא נחבלו ואף לא קיבלו טיפול רפואי לאחר המקרה מלמדת כי האירוע לא היה חמור. עוד טענו באי כוח המשיבים כי העונש שנגזר על המשיבים אינו חורג מרף הענישה המקובל.

10.      לטענת בא כוחו של המשיב 1, מרשו הוא בן 21, נטול עבר פלילי, שהה במעצר 21 ימים ולאחר מכן שהה במעצר בית עד לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל, מבלי שהפר את תנאי המעצר ותוך שהוא נוטל אחריות על מעשיו. לטענתו, בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המשיב 1 לבית המשפט קמא צויין מפורשות כי היא מודע לחומרת מעשיו ומביע חרטה ותסקיר המבחן המשלים שנערך בעניינו מלמד כי השהייה במאסר גרמה לו לערוך "חשבון נפש". לבסוף, בא כוח המשיב 1 טוען כי אין מקום להחזיר את מרשו אל מאחורי סורג ובריח, לאחר שסיים לרצות את עונש המאסר בפועל, עונש אשר השיג את מטרת הענישה.

           קצינת המבחן, אשר נכחה בדיון שנערך בפנינו, ציינה כי המשיב 1 "עבר תהליך של אחריות" טרם המאסר ובמהלכו וכי קיים חשש מההשפעה של מאסר ארוך עליו.

11.      בא כוח המשיב 2 טוען כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינו של בית המשפט קמא, למעט במקרים בהם קיימת חריגה מרף הענישה. לטענתו, בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים לקולא ולחומרה, לרבות שהותו של המשיב 2 במעצר במשך 24 ימים ולאחר מכן היותו נתון במעצר בית במשך כשנה וחצי, ללא הפרת תנאי המעצר.

תסקירי המבחן המשלימים