1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו - ובעקבות הסכמה בדבר תיקון כתב האישום, ואשר הושגה לאחר שמיעת פרשת הראיות והסיכומים - בעבירת
סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
נסיבות ביצוע העבירה - כך על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ואשר בהן הודה הנאשם, כאמור - הן, כדלהלן:
ביום 5.9.04 נהג הנאשם ברכבו, ברח' העצמאות בבאר-שבע, במהירות ובצורה מסוכנת. משהשוטר רוני מלשב - שנהג ברכב משטרתי ועצר בצומת הכבישים העצמאות/שמחוני - הבחין בנאשם וחשד בו כי ביצע עבירת תעבורה, נסע אחריו והורה לו לעצור, באמצעות הבהוב אורות הרכב המשטרתי והפעלת הסירנה. אך הנאשם לא ציית להוראה והמשיך בנסיעה מהירה בהמשך כביש רח' העצמאות - שהינו דו סיטרי, ובעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון - ובמהלך נסיעתו המהירה, כאמור, עקף רכב שנסע כדין לפניו, תוך שהוא סוטה במהירות לנתיב הנגדי; ועקב כך אילץ רכב (מסוג "מזדה לנטיס") - שנסע כדין, באותו נתיב נגדי (מבחינת הנאשם) - לסטות, סטיית פתע, לשולי הכביש, כדי להימנע מהתנגשות הנאשם בו. הנאשם המשיך בנסיעתו המהירה ופנה לרח' גו' אלון - ולמרות שהשוטר מלשב ממשיך לדלוק אחריו ומסמן ומורה לו לעצור - ורק עקב עומס כלי רכב שחסמו את דרכו בצומת הבאה, נאלץ הנאשם לעצור את רכבו, במקביל לרכבו של השוטר מלשב; ובכך הסתיים האירוע.
2. מן הפן הכולל והרחב של דברים, בצדק, מבקש ב"כ המאשימה להצביע על האירוע נשוא תיק זה, כעל עוד אירוע במסגרת התופעה החמורה, לה נדרשו מותבים שונים בבימ"ש זה, במאות תיקים, במהלך השנים האחרונות; ואשר לה נדרש לאחרונה גם ביהמ"ש העליון (בפסק דינו מיום 11.11.04 בע"פ 2410/04
מדינת ישראל נגד
סלמאן אבולקיעאן) ועמד על חומרתה, ועל הצורך שבהטלת עונשים חמורים ומרתיעים, לשם ביעורה, ולמצער, לשם צימצום מימדיה המדאיגים. המדובר הוא בתופעת המרדפים הרכובים שנאלצת המשטרה, לנהל, כמעט מידי יום, ברחבי הנגב והדרום, אחר נהגים אשר נהיגתם הפרועה בחוצות ערים וכבישים בינעירוניים, מסכנת חיי אדם - אם נהגי כלי רכב ונוסעיהם, ואם הולכי רגל, ואם אף את חיי השוטרים הדולקים אחריהם.
רבות נכתב בענין זה, ומשהדברים ידועים המה, לא נאריך בהם.
3. עם זאת - וכפי שראיתי לבטא את הברור מאליו, במספר גזרי דין שלהם נדרשתי גם לאחר צאת פסה"ד בע"פ 2410/04 הנ"ל של ביהמ"ש העליון - כל מקרה ומקרה, עדיין, טעון התייחסות אינדיווידואלית, מבחינת מידת חומרתו וכלל נסיבותיו.
4. ואכן - ובהתייחס לנסיבות האירוע דנן - הרי, שאף שרחוק אני מלהקל ראש בחומרתו, כבר נדרשתי, בעשרות תיקים, לאירועים חמורים יותר, ובהרבה. זאת, הן מבחינת משך ואורך המרדף; הן מבחינת מספר ומגוון הסיכונים שנוצרו במהלכו; הן מבחינת רמת ומידת הסיכונים וחומרתם; והן מבחינת תוצאותיה, בפועל, של הנהיגה הפרועה - אם בנזקי גוף ואם בנזקי ממון; ועוד.
אלא, שכאמור, בדברים אלה, לא באתי להקל ראש בחומרת מעשיו של הנאשם, אשר סירב לציית להוראותיו של השוטר לעצור (גם אם אותו שוטר ביקש לעכבו אך בשל חשד לביצוע עבירת תעבורה) והמשיך בנהיגתו המהירה והמסוכנת, תוך חדירה לנתיב הנגדי, ואשר אילצה את נהג אותו רכב "מאזדה" לסטות, בפתע, לשולי הכביש, כדי להימנע מהתנגשות הנאשם בו; ורק עקב חסימת דרכו של הנאשם, ע"י אותם כלי רכב שעצרו באותה צומת, עצר אף הנאשם, סוף סוף, ובמקביל לרכבו של השוטר מלשב.
כן, יש לציין כי - ולהבדיל, דווקא, מאותם מקרים רבים אחרים והחמורים ביותר, אשר מרבית הנאשמים בהם היו צעירים ונעדרי כל עבר פלילי - הרי שאין זו לנאשם הסתבכותו הראשונה עם החוק, הן מבחינת עבירות פליליות (אם כי לא מסוג העבירה נשוא תיק זה) והן מבחינת עבירות תעבורה.
כעולה מגיליון הרשעותיו הקודמות (ת/11), מאחרי הנאשם - שהינו כיום בן 32 שנים - מספר הרשעות במספר רב של עבירות רכוש וסמים, ואף עבירה בנשק; והוא אף הספיק לרצות מספר מאסרים ממושכים. כן, לחובתו (וכעולה מהמרשם התעבורתי - ת/12) מספר רב של עבירות תעבורה, כאמור, ושבחלקן אינן מן המקלות.
5. יחד עם זאת - ובבואי לקצוב את עונשו של הנאשם - לא ניתן להתעלם, בכ"ז, מהשוני המהותי בין כתב האישום המתוקן שבו הודה, לבין כתב האישום המקורי, ועל המשתמע מכך מבחינת חרדת ואימת הדין שבה היה נתון הנאשם, נוכח אשר יוחס לו לכתחילה. כן, יש מקום להתחשב בעובדה שהנאשם נתון במעצר מזה כ - 10 חודשים - ואשר תנאיו, כידוע, קשים משל מאסר - וכן בהודאתו, בסופו של יום, גם אם לאחר ניהול פרשת ההוכחות.
6. אשר על כן - ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות - אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
א. מאסר בפועל למשך 16 חודשים, שיימנו מיום מעצרו בתיק זה (5.9.04).
ב. מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, והתנאי הוא, אם יעבור, במשך 3 שנים, מיום שיחרורו ממאסרו הנ"ל, כל עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז -1977.
נוכח ההבנה שהגיעו אליה הצדדים, וכמפורט בפרוטוקול מהיום, אמנע מלהשית על
הנאשם עונש של פסילתו מנהיגה.
זכות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתנה היום כ"א בסיון, תשס"ה (28 ביוני 2005) במעמד הצדדים.