1. הנאשם הורשע, על פי הודאתו שניתנה בגדר הסדר טיעון, בעבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין" או "
החוק").
2. על פי עובדות כתב האישום בהן הורשע הנאשם, ביום 21.10.10, בשעת ערב, במהלך בדיקות שגרתיות במחסום שהוקם בצומת ענתא בפאתי ירושלים, נמצא ברכב בו נהג הנאשם אקדח FN מסוג חצי אוטומטי, וכן מחסנית ריקה ו- 15 כדורים בתפזורת.
3. בגדר הסדר הטיעון, בו נמחקה עבירת נשיאת נשק שיוחסה מלכתחילה לנאשם, וחלף כך יוחסה לו עבירה קלה יותר של החזקת נשק, הסכימו הצדדים כי טווח הענישה ינוע בין 6 חודשי מאסר בפועל לבין 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. עוד הוסכם, כי יושתו על הנאשם עונש מאסר מותנה וקנס כספי.
4. לא הוגשו ראיות מטעם הצדדים לעניין העונש.
תמצית טענות הצדדים לעונש
5. באת-כוח המאשימה עמדה על חומרת העבירה בה הורשע הנאשם ועל פוטנציאל הנזק הרב הגלום בה. כל אלה, לטענתה, מצדיקים, ככלל, השתת עונש מאסר לריצוי בפועל, בטווח שבין 8 ל-24 חדשים. חרף האמור ציינה, בהגינותה, כי בענייננו, העובדה שהנשק הוחזק ברכב ולא בבית, וכן נסיבותיו האישיות של הנאשם, שעיקרן: גילו הצעיר, הודאתו במיוחס לו ועברו הנקי, מאפשרות סטייה מהמתחם האמור, כך שהעונש ההולם יחפוף את הרף העליון בהסדר הטיעון; קרי - 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
6. בא-כוח הנאשם, שעל אף הערות חוזרות ונשנות מצד בית המשפט לא טען לעונש בהתאם למתווה הנדרש על פי תיקון 113 לחוק העונשין, ביקש לאמץ את הרף התחתון בהסדר הטיעון, ולמצער - להשית על הנאשם מאסר לתקופה של כחודשיים. לטענתו, מדובר במעידה חד-פעמית בחייו של הנאשם, עליה הוא מצר ומתחרט; הנאשם מפרנס יחיד במשפחתו, אב לתינוקת ומצפה ללידת תינוק נוסף. משכך, אפוא, שליחתו למאסר בפועל, לא כל שכן לתקופה ארוכה, לא רק שתפגע בסיכויי השיקום שלו אלא שגם תוביל לפגיעה קשה בבני משפחתו.
7. באי-כוח הצדדים הגישו, מזה ומזה, פסיקה התומכת בעמדתם.
דיון
8. שיקולי הענישה במקרה דנן נובעים מהמתווה שהותווה במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין (התשע"ב, 2012, ס"ח 2330 מיום 10.1.12), הקובע לבית המשפט מדרג של עקרונות ושיקולים הצריכים להיות מובאים בחשבון בעת גזירת הדין. על פי סעיף 40ב לחוק, העיקרון המנחה בענישה הינו "
קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". בנוסף, בקביעת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין.
9. לאחר שנקבע מתחם העונש ההולם, יש לבחון, ראש לכל, האם ראוי לחרוג ממתחם הענישה, בין לחומרא ובין לקולא, ואם כן - מהו העונש המתאים תוך חריגה מהמתחם. ככל ששאלה זו נענית בשלילה ונקבע כי אין לחרוג מהמתחם, או-אז עולה השאלה - ובעקבותיה ההכרעה - מהו העונש שיש להשית על הנאשם בתוך גדרי המתחם.
10. ומן הכלל אל הפרט -בימים אלה, כאשר האלימות גואה ברחבי הארץ, ואנשים נורים ונהרגים מדי יום ביומו בשל סיבות של מה בכך, החל מויכוח על סכומי כסף פעוטים וכלה בסכסוך על מקום חניה, אין תימה על כך שעבירות הנשק הוגדרו בפסיקה כעבירות חמורות ביותר, ובתי המשפט ביטאו לא אחת את העמדה לפיה גם מי שאין לו עבר פלילי, וזוהי לו העבירה הראשונה, ראוי לענישה מחמירה ומרתיעה אם ביצע עבירת נשק כלשהי. הנה-כי-כן, התפיסה הינה, כי יש ליתן משקל נכבד לאינטרס הציבורי ולצורך להרתיע עבריינים בכוח מלבצע עבירות דומות, ולהעדיפם על נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה (השוו, לדוגמה, רע"פ 2718/04
אבו דאחל
נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.04)).
יפים לענייננו גם הדברים הבאים, שנאמרו בע"פ 8012/04
מתאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.05):
"הגיעה השעה להעלות את רף הענישה בעבירות נשק... יש לקוות שענישה מחמירה בתחום זה תרתיע את אלה הסוחרים בנשק, מובילים נשק ומבצעים עבירות דומות בקשר לכלי נשק. המערער הינו אמנם צעיר בן 25 שנים, ללא עבר פלילי, אך כאשר עסקינן בעבירות כה חמורות ומסוכנות יש ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי על פני נתוניו האישיים של הנאשם."
11. עוד מן הראוי להפנות למדרג שנקבע בעניין אבו מוך (ב"ש 625/82
אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668 (1982)), בו הוגדרה עבירה של החזקת נשק לשם ביצוע מעשים המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור כעבירה במדרג הגבוה של החומרה, בעוד עבירה של החזקת נשק למטרה של הגנה עצמית, כבענייננו, הוגדרה כמצויה ברף החומרה הבינוני-נמוך.
12. זאת ועוד, אף שסקירת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה בה הורשע הנאשם מלמדת על טווח ענישה רחב, התלוי ברובו בנסיבות ביצוע המעשים, כמו גם בנסיבות הספציפיות של מבצעי העבירות, כאמור לעיל, הרי שעדיין הקו המנחה בחלקם הארי של המקרים הינו השתת עונשי מאסר לריצוי בפועל (ראו, לדוגמה, רע"פ 5921/08
רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.09); ע"פ 6583/06
אדהאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.06); ועוד).
13. לאחר שבחנתי את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, את מדיניות הענישה הנוהגת, ועמדתי על הערך החברתי הנפגע מביצוע העבירה, כמו גם על נסיבות ביצוע העבירה במקרה זה, ובעיקרן העובדה כי הנשק הוחזק שלא למטרה ספציפית אלא להגנה עצמית, הגעתי לכלל מסקנה כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם חופף למתחם עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, אף שיש בו סטייה מסוימת לקולא.
14. בנסיבות העניין לא מצאתי לחרוג ממתחם העונש ההולם: בין לקולא, נוכח העדר טענה בדבר סיכויי שיקום מיוחדים (סעיף 40ד(א) לחוק), מה גם שמלכתחילה מתחם העונש ההולם שיקף, במידת מה, את נסיבותיו המיוחדות של המעשה; ובין לחומרא, מהטעם של הגנה על הציבור (סעיף 40ה לחוק), מאחר שלא נטען (וקל וחומר שלא הוכח), כי נשקפת סכנה מוחשית מהנאשם לציבור, באופן המצדיק חריגה כאמור.