1. ביום 15.10.06, על יסוד הודאת הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן (בשנית) ובהתאם להסדר טיעון, הורשעו הנאשמים בעבירות שלהלן: הנאשם 1 - סחיטה באיומים (ארבע עבירות) - שלוש עבירות לפי סעיף 428 רישה לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן "החוק"), ועבירה אחת לפי סעיף 428 סיפה לחוק; והנאשם 2 - סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישה לחוק, והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק. יצוין, כי לבקשת נאשם 1 צורפו לתיק זה שני כתבי-אישום בתיקים אחרים (ת"פ 2600/04 ות"פ 3744/05 - שניהם התנהלו בבית משפט השלום בירושלים). משהודה נאשם 1 בעובדות אותם כתבי אישום שצורפו הורשע ביום 22.11.06 במסגרת הכרעת-דין משלימה בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, איומים, העלבת עובד ציבור, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, החזקת סכין ועבירות בנשק - לפי סעיפים 274(1), 192, 288, 275, 186 ו-144(א) לחוק. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש והצדדים שמרו על זכותם לטעון בעניין על-פי הבנתם.
2. עובדות כתב האישום המתוקן (כאמור - בשנית) נפרשות על פני ארבעה אישומים, ואתארן בקצרה באספקלריה של כל נאשם - תחילה בעניין נאשם 1 (אם כי אחד מן האירועים שיתוארו להלן מתייחס לשני הנאשמים), ולאחר מכן ביחס לנאשם 2. בתקופה שקדמה לשנת 2004 הלווה אלי פהימה (להלן: "פהימה") לאברהם ביטון (להלן: "ביטון") סך של 100,000 ש"ח, אותו אמור היה ביטון, על-פי ההסכם, להשיב לפהימה בתוספת רבית של 35,000 ש"ח. דא-עקא, שפהימה התקשה לגבות את החוב, ולכן פנה (בשנת 2004) לנאשם 1 על-מנת שיסייע לו בעניין בדרכי אלימות ואיומים. כך אירע שבפגישה שהתקיימה בנושא החוב בנוכחות פהימה וביטון התקשר הראשון לנאשם 1, הלה התייצב במקום, סטר לשני בפניו והורה לו לשלם את חובו, זאת - על-מנת להטיל עליו אימה ולהניעו לקיים הדרישה האמורה לתשלום. בשל האלימות והאיומים הללו שילם לבסוף ביטון לפהימה סכום של 125,000 ש"ח.
3. במקרה אחר שהתרחש אף הוא בשנת 2004 הלווה פהימה לאברהם בזיזה (להלן: "בזיזה") סך של 400,000 ש"ח. והנה, בסמוך לחודש אפריל 2006, משגובש מתוך הסכום האמור סך של 150,000 ש"ח כחוב שגבייתו לא צלחה, פנה פהימה לנאשם 1 לצורך אותה תכלית שצוינה לעיל. פהימה אף פגש את הנאשמים וביקש מהם כי יגבו עבורו את החוב, תוך שסיכם עמם כי ישלם להם בתמורה 50% מאותו הסכום. ביום 30.4.06 אסף פהימה את הנאשמים לרכבו, נאשם 1 התקשר לבזיזה וביקש הימנו לפקוד חנות לחומרי בניין בשכונת בית צפאפה בירושלים, שם תקפו אותו הנאשמים בסטירות ואגרופים ואיימו עליו כי לו יימנע מתשלום החוב ימצא את מותו ובני משפחתו ייפגעו. במעשיהם אלה הסבו הנאשמים לבזיזה חבלות של ממש.
4. בפרשה אחרת שאירעה בתקופה שבסמוך לחודש פברואר 2006 הלווה נאשם 1 לבזיזה סכום של 15,000 ש"ח, בריבית של 7% בחודש. בזיזה שילם לנאשם 1 סכום של 5,000 ש"ח על חשבון החוב, וביום 12.5.06 היה אמור לשלם לו סך של 5,000 ש"ח נוספים. דא-עקא, שבזיזה לא הצליח לגייס את הסך הנ"ל לאותו המועד, ומשכך שוחח עם נאשם 1 בעניין וביקש הימנו הארכה בת יומיים לביצוע התשלום. נאשם 1 דחה את הבקשה ואיים על בזיזה כי במידה שלא ישלם לו את הסך האמור, זאת - עד שעה 12:00 (ביום 12.5.06) - יפגע בו. נאשם 1 הוסיף וקילל את בזיזה בלשון בוטה, ולאחר שיחותיו עמו התקשר לשמואל מזרחי (להלן: "מזרחי"), ששימש כערב כלפי נאשם 1 לפירעון ההלוואה. משהודיע מזרחי כי אין ביכולתו לפרוע את חובו של בזיזה איים עליו נאשם 1 כי יפגע בו וקיללו.
5. נאשם 2 השתלב בפרשה בעניין בזיזה שתוארה לעיל (בנוגע להלוואה שניתנה לבזיזה בסך 400,000 ש"ח), וכן במקרה נוסף בו הפר הוראה חוקית כפי שיפורט להלן. הדבר אירע שעה שביום 18.3.04 הורה בית משפט השלום בירושלים (במסגרת תיק מעצר), שעל נאשם 2 לשהות במעצר בית חלקי, וכי רשאי הוא לצאת מביתו אך לצרכי עבודתו בלבד. דא-עקא, שבעת נטילתו חלק פעיל בפרשת בזיזה האמורה הפר נאשם 2 את תנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית המשפט.
6. כאן המקום להוסיף ולפרט את העובדות הנקובות בשני כתבי האישום שצורפו לתיק זה, בהן כאמור הודה נאשם 1. בכתב האישום המתוקן בת"פ 2600/04 המדובר היה באירוע שהתרחש ביום 19.5.04, במהלכו היה נאשם 1 נתון בגילופין. הלה קילל שוטרים שביקשו לערוך חיפוש בכליו, איים עליהם, דחף אחד מהם בחוזקה, בעט והכה אותם, השתולל והתנגד למעצרו. בכתב האישום בת"פ 3744/05 המדובר היה באירוע מיום 27.2.04 - בעל מאפיינים דומים לזה שפורט לעיל. נאשם 1 מסר מספר תעודת זהות שגוי לשוטר שעיכבו וערך עליו חיפוש, התנגד לעיכוב, דחף את השוטר והשתולל. בחיפוש שנערך בתחנת המשטרה נמצאה סכין בתחתוניו של נאשם 1, ותחמושת (שני קליעים לאקדח) בכיסו. ומכאן - נשוב לנתוני תיק זה.
7. בשלב הראיות לעונש הגישה המאשימה גיליון רישום פלילי של נאשם 1 (תא/1), וכן שני גזרי-דין שניתנו כנגדו בת"פ 2652/03 (בבית משפט השלום בבאר שבע; תא/2) ובת"פ 2110/04 (בבית משפט השלום בירושלים; תא/3). באשר לנאשם 2 הגישה המאשימה גיליון רישום פלילי (תא/4), כמו גם שני גזרי-דין שניתנו בעניינו בת"פ 40263/01 (בבית המשפט המחוזי בתל אביב; תא/5) ובת"פ 2479/03 (בבית המשפט השלום בירושלים; תא/6). נאשם 1 הגיש לבית המשפט מכתב בכתב ידו (נ/1), בעוד שנאשם 2 העיד את רעייתו.
8. רעייתו של נאשם 2 העידה כי נאשם 2 התחייב בפניה כי ישנה דרכיו, כי הנם הורים לתשעה ילדים, כי נאשם 2 הנו בגדר מפרנס יחיד שהעדרו מהתא המשפחתי יקשה על תפקודו, כי הלה אינו עבריין, וכי הנה בחודש השמיני להריונה. לפיכך ביקשה כי לא יושת על נאשם 2 עונש מאסר.
9. בא-כוח המאשימה סיכם טענותיו לעונש תוך שהטעים כי אלימות והתנהגות לא נורמטיבית הנן בבחינת דרך חיים בעבור נאשם 1. עברו הפלילי העשיר, שכולל מאסר על-תנאי חב הפעלה בתיק זה, לרבות עבירות שביצע בשעה שהתנהלו נגדו הליכים פליליים, מלמד אודות העדר מוראו מהחוק באופן האומר דרשני. עברו הפלילי של נאשם 2 אמנם פחות מכביד מזה של נאשם 1, אך לאור מעשיו הרי שגם הוא אינו ירא מן הדין. זאת ועוד, נאשם 2 ניצל את תקופת עיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו בתיק אחר לצורך ביצוע עבירות נוספות, והגם שהפסיקה אינה מאפשרת להפעיל את עונש המאסר על-תנאי התלוי ועומד נגדו באותן הנסיבות, שומה על בית המשפט להתחשב בו בגדרי שיקולי הענישה לחומרה. ביחס לשני הנאשמים עתר בא-כוח המאשימה להשתת עונשי מאסר שיחלו רק בתום ריצוי עונשם המרוצה כעת בגין תיקים אחרים. עוד יצוין, כי לאור האמור בהודעות הצדדים שהוגשו לבית המשפט לאחר ישיבת הטיעונים לעונש, הרי שהן המדינה והן פהימה (שעניינו נדון בתיק נפרד) הגישו ערעור על גזר דינו של בית משפט זה (כב' השופט י' צבן; ת"פ 2082/06) לבית המשפט העליון, לפיו על פהימה לרצות שמונה חודשי מאסר בפועל בגין חלקו בפרשות שנסקרו לעיל. בכל אופן, לדידו של בא-כוח המאשימה יש לאבחן בין המקרה של פהימה לבין זה קא עסקינן. ודוק, לנאשמים אין כל זיקה ישירה לכספי החוב מחד-גיסא (בעוד שלפהימה אכן כך), וכן במשפטו של פהימה הוכח כי הלה התפרנס למחייתו עוד עובר לפרשה ואף הביא עדי אופי בשלב הראיות לעונש מאידך-גיסא (שעה שלטובת הנאשמים לא נזקפים נתונים אלה) - מה שמבסס יתר החמרה בעונשם בהשוואה לפהימה. הנה-כי-כן, עתר בא-כוח המאשימה להשתת ענישה משמעותית על הנאשמים שתכלול תקופת מאסר ממושכת בפועל, מאסר על-תנאי וקנס. בנוסף נתבקש בית המשפט לפסוק פיצוי לביטון ולבזיזה.
10. בא-כוח נאשם 1 הדגיש כי העובדה שביטון הגיש תלונתו כנגד נאשם 1 אך כשנתיים לאחר האירוע משנת 2004 מעוררת תמיהה, וכי קריאה אינטגרטיבית של כתב האישום מלמדת כי ביטון ובזיזה הנם חברים, ומשכך אין לנתק באופן מלאכותי בין האישומים שעה שהללו כרוכים זה בזה עד כי למתלוננים עצמם יד ורגל בפרשה. מעבר לכך, והגם שהיה מודע לקשייו הכלכליים, נטל בזיזה הלוואת עתק מפהימה בשוק האפור (בסך 400,000 ש"ח), בעודו נטול יכולת לפרוע אותה. עוד טען בא-כוח נאשם 1, כי העבירה שביצע נאשם 1 במסגרת האישום השלישי הסתכמה באיום טלפוני בלבד, שאף הוא התרחש בנסיבות מקלות. בעניין המשפט של פהימה סבור בא-כוח נאשם 1, כי משעה שהלה ניצב בראש היררכיית הפשע, בעודו אדם מסוכן ואמיד יותר מנאשם 1, יש להתחשב בעונש שהושת עליו כשיקול ענישה לקולה בעניינו של נאשם 1. כמו כן הדגיש בא-כוחו של נאשם 1 את הפן המתון בעבירות שביצע נאשם 1 ואת הנזק המינורי שנגרם למתלוננים כתוצאה ממעשיו. לא-זו-אף-זו, לנאשם 1 רקע סוציו-אקונומי קשה ואף היה נתון למלחמת הישרדות מאז שוחרר מצה"ל. לאור החרטה הכנה שהביע נאשם 1 על מעשיו, ונוכח רצונו העז לפתוח דף חדש בחייו, כאמור במכתב שהוגש לבית המשפט, יש להקל בעונשו.
חלף מימוש זכותו להשמיע דבריו לפני, הגיש כאמור נאשם 1 מכתב המבטא את רחשי לבו. במכתבו (נ/1), הביע הלה חרטה על מעשיו וכן הכרה כי טיפשותו היא שסיבכה אותו בפרשה - שהתהוותה אך מפאת רצונו לסייע לחבר. משכבר חווה שנת מאסר על בשרו הדגיש נאשם 1 כי נתגבשה דעתו לסור מדרך הפשע, לשקם חייו ולהקים משפחה. בקשה לרחמים ולמחילה היא אפוא שחתמה מכתב זה.
11. בא-כוח נאשם 2 טען באריכות ביחס לנסיבות בעטיין חתם נאשם 2 על הסדר הטיעון, ועתר לעריכת אבחון חלקו המצומצם בפרשה ביחס לזה של פהימה ונאשם 1. עוד גרס, כי לנאשם 2 נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונשו. בנוסף, והגם שלנאשם 2 פוטנציאל שיקומי ממשי, המעגל העברייני לתוכו נקלע - כל שכן שעה שפעמיים ניסו להתנקש בחייו - מקשה עליו לשוב לאורח חיים נורמטיבי. עוד הדגיש, כי אין המדובר כאן בעבירה קלאסית של סחיטה באיומים אלא בגוון מינורי שלה, שתוצאתה מאפשרת הליכה לקראת נאשם 2 בהיבט העונשי.
נאשם 2 מימש את זכותו לומר את המילה האחרונה טרם ייגזר דינו, והודיע כי בכוונתו להדיר רגליו מעולם הפשע ולגדל את ילדיו. עוד ציין נאשם 2, כי הנו כבר נתון בתקופת מאסר משמעותית, עובדה המאפשרת לו להבחין בנזק העצום הכרוך בכך. לסיום ביקש נאשם 2, שבית המשפט יתחשב במצבו ככל שניתן, כמו גם בנכונותו לשאת כל ענישה מותנית שתושת עליו כאלמנט שיבטיח מאסרו הממושך בעתיד - לו יסטה שוב מדרך הישר.
12. כתב האישום שעל בסיסו הורשעו הנאשמים כולל בחובו עבירות חמורות המאפיינות התנהלות פלילית מקובלת בשוק ה"אפור". פלוני נקלע למצוקה כלכלית, מגייס חיש מהר ממון שעלותו גבוהה, ומשזמן פירעון הלוואתו חלף עבר - נפגש הוא עם אנשי ההוצאה לפועל של "העולם התחתון" המבקשים ללמדו לקח ולסיים את העסקה לשביעות רצונו של בעל ההון. למותר לציין כי אין המדובר בשיח ושיג תרבותי עם בעל החוב, אלא בחריכת טראומה ממשית בזיכרונו (לעתים גם בגופו) - שתדרבנו לכלל פעולה, קרי - לפירעון חובו בהקדם האפשרי, פן יבולע לו או לאחרים היקרים ללבו. המדובר במנגנון כלכלי משומן הפועל באמצעות חוליות פליליות המבצעות מלאכתן כדבר שבשגרה, המתחזקות את פעילות אותו העסק על-מנת להקנות לו מאפיינים נורמטיביים, ביניהם - וודאות ויציבות.
הוקעת אותו מערך פלילי, אפילו אם לעתים ידמה בטעות כי קורבנותיו ראויים לספוג נגזרותיו ותחלואיו, מחייבת השתת ענישה משמעותית בת-נפקות הרתעתית בשורש הווייתו, ככל שזה מתגלה. ודוק, השוק ה"אפור" מתנהל באופנים הרחוקים מעינם הבוחנת של בתי המשפט, אולי בקרן רחוב או בסמטה חשוכה, אך יתכן שגם במשרד ("קש" או אמיתי) שיועד לטובת העניין, או אף באמצעות רשת קשרים ענפה, היררכית וסדורה. כך או כך, משנחשפים אירועים מן הסוג נשוא כתב האישום יש לנסות למגרם בהתאם לחוק. אדגיש, כי אותה הוצאה לפועל שפעולתה התקינה מתחייבת בנסיבות דנן משמשת שוק עבודה פורה בעולם העברייני מחד-גיסא, תוך שמהווה סכנה ממשית לשלום הציבור מאידך-גיסא. הנה-כי-כן, אין לראות הפרשה האמורה במנותק מן הקונטקסט הרחב של התופעה.
סעיף 428 לחוק שעניינו סחיטה באיומים (עבירה שבוצעה על-ידי שני הנאשמים) קובע, כלהלן: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים". סעיף 287(א) לחוק שעניינו הפרת הוראה חוקית (הרלבנטי לנאשם 2 בלבד) קובע, כי "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים".