1. הנאשם לפניי הורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן (להלן:
"כתב-האישום"), בביצוע עבירות של
הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"החוק"),
חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק,
מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, לפי סעיף 338(1) לחוק,
נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה(נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן:
"פקודת התעבורה"),
נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה,
נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך, לפי תקנה 26(1) ו-(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן:
"תקנות התעבורה"), וסעיף 68 לפקודת התעבורה,
חציית קו הפרדה רצוף, לפי תקנה 36(ג) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 62(2) לפקודת התעבורה,
סטיה מנתיב נסיעה, לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה ביחד עם סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.
2. על-פי המפורט בכתב האישום, ביום 11.5.12, בסמוך לשעה 11:00 נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג פיאט גרנדה פונטו (להלן:
"הפיאט"), בכביש 91 (להלן:
"הכביש"), מכיוון קצרין לכיוון צומת מחניים. הנאשם נהג את הפיאט בהיותו שיכור, כאשר בדמו ריכוז אלכוהול שאינו פחות מ-261 מ"ג אחוז, ובמצב אשר מנע את השליטה ברכבו וגרם לסיכון עוברי הדרך. בנוסף על כך, בזמן הרלוונטי לכתב האישום, סבל הנאשם ממחלת הסוכרת "סוג 1". על מנת שלא להיקלע למצב של צניחת סוכר העלולה להשפיע על יכולת השליטה ברכב, חייב הנאשם, על-פי תנאי רישיונו לשאת עמו דברי מתיקה ברכב בכל זמן שהוא. זאת ועוד, הנאשם היה מודע לעובדה כי צריכת אלכוהול עלולה לגרום לו לצניחת סוכר, ואף להקשות עליו להבחין בתסמיניה של צניחת הסוכר במועד. למרות זאת, נהג הנאשם ברכב, לאחר שתיית אלכוהול כאמור, ומבלי להחזיק ברשותו דברי מתיקה כמתחייב ברישיון הנהיגה שלו.
במהלך הנסיעה בכביש, מאזור קיבוץ גדות ועד לאזור צומת מחניים, נהג הנאשם בצורה מסוכנת כשהוא קל דעת ואדיש לתוצאות האפשריות של מעשיו וסטה מספר פעמים לנתיב הנגדי תוך חציית קו הפרדה רצוף ואף סטה לשול הימני של הכביש עד שהגיע לשול הכורכר שבצד הכביש. במהלך נסיעה זו, נסע מאחוריו רכב מסוג טויוטה קורולה הנהוג בידי אוריה סבג (להלן:
"אוריה"), אוריה ואביו שנסע עמו, הבחינו בנאשם סוטה מצד לצד ובשל פחדם שיגרום לתאונה, צפרו לו בחוזקה, והבהבו לו עם אורות הרכב, על מנת להתריע בפניו על אופן נהיגתו. הנאשם התעלם מהתרעותיו של אוריה והוסיף לנהוג באופן המסכן את עוברי הדרך כמתואר לעיל.
כמאה מטרים לערך לפני צומת הכניסה לקניונית מחניים (להלן:
"הצומת"), רכב אופק חסון (להלן:
"אופק"), על אופניים בשולי הכביש בכיוון נסיעתו של הנאשם. אוריה, שהבחין באופק, צפצף בחוזקה על מנת להזהירו מאופן נהיגתו של הנאשם שסטה באותו שלב ימינה. אופק ששמע את הצפירה סטה עוד ימינה, עד כי נצמד לשול הכורכר, ואז חלף הפיאט בצמוד אליו, בתוך השול הימני, ובנס לא פגע בו.
באותו הזמן, עמדו אסף ליברמן (להלן:
"המנוח"), ואפרת ורדי (להלן:
"אפרת"), על אי התנועה הנמצא בין נתיב הכניסה לקניונית במחניים לבין נתיב היציאה משם. הנאשם שסטה כאמור ימינה, המשיך בנהיגתו המסוכנת, תוך גילוי אדישות לתוצאותיה, וסטה עוד ימינה כך שעבר לנתיב הכניסה לקניונית, המשיך ישר, פגע במנוח ובאפרת על אי התנועה והמשיך בנסיעתו עד אשר נעצר בסלע גדול הנמצא בשולי נתיב היציאה מהקניונית. בעקבות פגיעת הפיאט הנהוגה בידי הנאשם, הועפו המנוח ואפרת באוויר ונחתו בסמוך למקום עצירת הפיאט. כתוצאה מהפגיעה, נהרג המנוח במקום ואילו אפרת סבלה מפגיעה רב מערכתית קשה והוטסה במסוק למרכז רפואי רמב"ם, שם עברה מספר טיפולים מצילי חיים. לאחר התאונה, איבד הנאשם את הכרתו כתוצאה מצניחת סוכר. כמו כן ניזוק בתאונה הפיאט, והנאשם גרם לנזק רב, עת פגע בתמרורי שלטי הדרך, אשר היו מוצבים על אי התנועה ועל השול הימני של נתיב היציאה מהקניונית.
3. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עוד הוסכם כי הצדדים יטענו לעונש של מאסר בפועל בטווח של 3-5 שנים, בנוסף לעונשים הנלווים. כמו כן, הצהיר הנאשם בפני בית המשפט, כי ההסדר נעשה מרצונו החופשי וכי ידוע לו שבית המשפט אינו כפוף להסדר טיעון זה.
תסקיר שירות המבחן
4. הנאשם, בן 41, יליד אוקריאנה, עלה ארצה בשנת 1990, מתגורר בקצרין יחד עם עמו, רווק ואב לילדה בת 13. כמו כן סיים 14 שנות לימוד, בעל תואר הנדסאי אדריכלות ועשה שירות צבאי מלא כטבח בצה"ל, ועד לביצוע העבירה, עבד כ-5 שנים כאדריכל בחברת א.ב מתכננים. מהמלצת מעסיקו עולה כי הוא עובד אחראי, מסור, העושה עבודתו נאמנה על הצד הטוב ביותר. בגיל 26 אובחן הנאשם כחולה סוכרת ומאז נמצא לדבריו, במעקב רפואי ומקבל טיפול תרופתי, ודואג לאיזון במצבו הבריאותי.
5. בהתייחס לעבירות אותן ביצע, הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו. לדבריו שתה לילה לפני התאונה כחצי בקבוק משקה אלכוהולי במסגרת בילוי. למחרת שבחר לנהוג, לא חש את השפעת האלכוהול, וגם לא היה מודע לכך שהיה ב"היפו". כמו כן הוא מציין שאינו זוכר כלום מהתאונה, ורק כשהתעורר בבית החולים הבין את מעורבותו והתוצאות הטרגיות. בהתייחסו להרגלי צריכת האלכוהול, הנאשם מסר כי נטה לצרוך אלכוהול לעיתים, אך לא חש שהדבר פגע בתפקודו. במסגרת חקירת המעצר, הופנה הנאשם לאבחון וטיפול בעמותת אפש"ר, כך שכיום מבין כי היה בהכחשה למצבו ולסיכון שבשתייה מרובה במיוחד נוכח מחלת הסוכרת. מדוח שהתקבל מהעו"ס המטפלת בו בעמותת אפש"ר, עולה כי אובחן כסובל מתלות באלכוהול. הנאשם מגיע בעקביות למפגשים הפרטניים, משתף בכנות בעברו, בתהליך התמכרותו לאלכוהול, בהכחשת בעיית השתייה לאורך השנים, אולם בד בבד שיתף כי אהב את השפעת האלכוהול על גופו במיוחד ביום למחרת. מאז התאונה טוען כי לא שותה כלל.
6. לסיכום, שירות המבחן התרשם מאדם בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות, ומאידך ככל הנראה, נוטה לשימוש לרעה באלכוהול, דבר שעולה בקנה אחד, מהאבחון שנערך בעניינו. לאור האמור לעיל, ובשל התרשמותו של שירות המבחן מתפקוד סביר של הנאשם טרם ביצוע העבירה ופנייתו לטיפול בעמותת אפש"ר,
ממליץ הוא שלא למצות עמו את הדין, ולהסתפק בענישה לא ממושכת, שלא תגרע מהתהליך השיקומי שהחל בו בעמותת אפש"ר. בנוסף מבקש שירות המבחן להמליץ לשב"ס לבחון השמתו בכלא שיקומי בו יוכל להשלים את תהליך הגמילה מאלכוהול.
טיעוני המאשימה וראיותיה לעונש
7. הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו מביצוע העבירות בהם הורשע הנאשם, הם קדושת החיים, המלחמה בקטל בכבישים והזכות הבסיסית לתנועה חופשית ובטוחה. למותר לציין כי זכותו של אדם לשלמות גופו הוכרה כזכות חוקתית במסגרת סעיפים 2ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992. הקטל בכבישים הינו מכת מדינה וככזה, מידת הפגיעה של עבירות נשוא כתב האישום דנן, בערך החברתי המוגן, היא גדולה יותר. בית המשפט העליון וכן בתי המשפט השונים שבו והדגישו, כי על מנת למגר את הקטל בדרכים יש צורך בענישה מחמירה וקשה של הנהגים שגרמו לתאונות קטלניות (ראה ע"פ 8103/05
פלוני נ' מדינת ישראל (19.2.05), ת"פ 39004-09-10
מדינת ישראל נ' עטאללה (13.7.11)
, ע"פ2247/10
ימיני ואח' נ' מדינת ישראל (12.1.11), רע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל(5.9.05)). אם יש צורך בהחמרה בענישה של תאונות קטלניות, קל וחומר שיש צורך בהחמרת הענישה מקום מדובר בתאונות קטלניות אשר נגרמו בשל שכרותם של הנהגים. עמד על כך בית המשפט בשורה רבה של פסקי דין (ראה ע"פ 8748/08
ברכה נ' מדינת ישראל(10.10.11), ע"פ 2842/10
קלדרון נ' מדינת ישראל(23.1.12), ע"פ 7332/11
עטאללה נ' מדינת ישראל (6.10.13), ת"פ(מחוזי-ת"א) 40342/04
מדינת ישראל נ' בן צור(5.9.05), רע"פ 3351/09
שמרית משה נ' מדינת ישראל(7.5.09)).
8. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר רמת השכרות הינה גבוהה במיוחד כמו בענייננו. כאמור לעיל, הנאשם נהג כשבדמו ריכוז אלכוהול של
261 מ"ג אחוז, כאשר רמת ריכוז האלכוהול מעליה נחשב אדם שיכור, לפי תקנה 169א לתקנות התעבורה,
הינה 50 מ"ג אלכוהול במאה מיליליטר דם. קרי, הנאשם נהג שבדמו ריכוז
הגבוה פי 5
מהכמות המותרת בחוק. לעניין השפעות רמת השכרות, צרפה המאשימה לטיעוניה את מאמרם של השופט ד"ר אחיקם סטולר וד"ר יורם פינקלשטיין: "נהיגה בשכרות ופיכחון-היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגים מעבדתיים",
רפואה ומשפט, 29(נובמבר- 2003), וכן את ע"פ 8279/11
טל מור נ' מדינת ישראל (1.7.13).
9. בהתייחסותה לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, טוענת המאשימה כי העבירות בוצעו על-ידי הנאשם והוא האחראי הבלעדי והמלא לתוצאותיהן. הנאשם הינו בגיר אשר היה מודע לסכנות הנסיעה תחת השפעת אלכוהול, למצבו הרפואי, ולהשפעת האלכוהול על מצבו הרפואי. הנזק שנגרם מביצוע העבירה, מותו של המנוח ופציעתה הקשה של המתלוננת, הינו עצום ואין מזור לכאבם של בני משפחותיהם. לכך יש להוסיף את השיקום הארוך שעברה המתלוננת והנזק התמידי שנשאר לה, פיזי ונפשי אשר ילווה אותה עד יום מותה. מעבר לנזקים שנגרמו, פוטנציאל הנזק שעלול היה להיגרם ממעשיו של הנאשם הינו רב, ועלול היה לגבות קורבנות נוספים, ויעיד על כך רוכב האופניים אופק חסון, שניצל רק בזכות צפירות הרכב שנסע מאחורי הנאשם. הנאשם מבין היטב את מעשיו, ואין ספק כי לו היה הוא נמנע מלנהוג בהיותו תחת השפעת אלכוהול, התאונה ותוצאותיה הקשות היו יכולות להימנע. כמו כן, אין הנאשם יכול להישמע בטענה כי צניחת הסוכר היא שהובילה אותו לאיבוד השליטה ברכב, שכן הוא הודה בכתב האישום המתוקן, לפיו איבד את הכרתו רק לאחר התאונה, ולכן אינו יכול לטעון עובדות שסותרות אותו. מעבר לכך, הנאשם שהיה מודע למצבו הבריאותי, בחר לנהוג כשבדמו ריכוז גבוה של אלכוהול מבלי שהוא מחזיק דברי מתיקה ברכב כנדרש ממנו.
10. לעניין מדיניות הענישה הנהוגה, נוכח האמור לעיל ותוך הפנייתה לטבלת פסיקה אותה צרפה המאשימה, סבורה היא כי
מתחם העונש ההולם לעבירות בהן הורשע הנאשם, נע בין 5 ל-11 שנות מאסר בפועל ובין 15 שנות פסילה בפועל, לפסילה לצמיתות ביחד עם עונשים נלווים.
11. בהתייחסה לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, טוענת המאשימה כי שיקולים אלו, אינם פועלים לטובת הנאשם. פגיעת העונש בנאשם ומשפחתו איננה יוצאת דופן ואינה גדולה מהפגיעה שפגע הנאשם בערכים החברתיים המוגנים. לחובתו של הנאשם, 4 הרשעות הרשומות בגיליון המרשם התעבורתי ועוד הרשעה נוספת (שאינה רשומה) שעניינה גרימת תאונת דרכים עצמית, בשל נהיגה תחת השפעת אלכוהול, בגינה נידון הנאשם בשנת 1999 ל-30 חודשי פסילה בפועל (ת"ד(תעבורה ק"ש) 159/99). כפי שניתן לראות הנאשם כבר הורשע בעבר בגין נהיגה בשכרות ורישיונו נפסל למשך שנתיים וחצי אולם הוא לא למד את הלקח. לעומת זאת יש לציין כי הנאשם נטל אחריות על מעשיו והודה בכתב האישום המתוקן ויש בכך כדי להצדיק הקלה עמו, אך הקלה זו צריך שתהא בתוך מתחם הענישה ולא תוביל לסטייה לקולא ממנו.
12. שיקול אחר המתווה את העונש הראוי בתוך המתחם, הוא שיקול הרתעת הרבים(סעיף 40ז לחוק). כפי שצוין לעיל, בתי המשפט חזרו ושנו על הצורך להחמיר בענישה בגלל הקטל המשתולל בכבישים ומלחמת החורמה שעלינו לנהל בעניין (ראה ע"פ 360/07
וייסמן נ' מדינת ישראל (24.6.07), ע"פ 4300/09
בן רובי נ' מדינת ישראל (24.5.09)). אכן הנאשם הוא אדם "נורמטיבי" כפי שקורה לא פעם בעבירות מסוג זה, אולם נימוק זה כבר נישקל מראש בעריכת הסדר הטיעון. המאשימה סבורה, שמרגע שגרם הנאשם בהתנהגותו הפזיזה למותו של אדם, אין הוא נורמטיבי יותר, ומרגע זה, באותיות קלון חרוט על מצחו, "עבריין" (ראה ת"פ (מחוזי-ת"א) 40314/06
מדינת ישראל נ' שרביט (7.3.07)). גם בית המשפט העליון נוקט בגישה לפיה כאשר מדובר במי שקטלו חיים בתאונת דרכים, על-אף היותם נורמטיביים, יש לנקוט ביד קשה ובענישה מחמירה (ע"פ 8103/05
עותמאן נ' מדינת ישראל (19.12.05)).
13. מתסקיר שירות המבחן עולה כי נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן קשות או מיוחדות המצדיקות הקלה בעונשו. הנאשם אכן התחיל טיפול בנושא האלכוהול, אך קשה לומר שהתקדם מאוד בהליך השיקומי ובכל מקרה המלצת שירות המבחן מסתמכת על נתון שגוי, לפיו אין בעברו של הנאשם הרשעות תנועה אלא רק עבירות קנס, וזאת למרות הרשעתו הקודמת בגרימת תאונה בגין שכרות, עליה לא דיווח הנאשם לשירות המבחן. לעניין תגובותיו הדיכאוניות של הנאשם כתוצאה מהתאונה שגרם לה, קבע בית המשפט לא פעם כי זה דבר טבעי לאדם נורמטיבי ואין בכך בכדי להקל עימו (ע"פ 783/07
עתאבה נ' מדינת ישראל(23.9.07)). לאור האמור לעיל, המאשימה סבורה כי אין בתסקיר המבחן לשמש נסיבה לקולא מעבר לעונש לו טוענת המאשימה, המהווה הקלה משמעותית לעומת הענישה הראויה לנאשם, וראוי לקבוע את עונשו בחלקו העליון של המתחם, אולם נוכח הודייתו, לקיחת האחריות והשיקולים הראייתיים, ניתן להסתפק
בעונש של 5 שנות מאסר, שהינם אומנם בקצה טווח הענישה המוסכם אולם בתחתית של המתחם ההולם.
לעניין עונש הפסילה, סבורה המאשימה כי עונשו צריך להיות ברף העליון של המתחם לאור עברו הפלילי, ולהטיל עליו פסילה לצמיתות. כמו כן, מבקשת המאשימה להטיל על הנאשם פיצוי עונשי, ולחייבו בתשלום פיצויים למשפחת המנוח ולמתלוננת שנפצעה קשה בתאונה, אשר תחילה ישולם מתוך הסכום שהנאשם קיבל עבור רכבו, וניתן היה לחלטו. (לעניין פיצוי נפגעי תאונות דרכים בהליך הפלילי מפנה המאשימה לרע"פ 2976/01
אסף נ' מדינת ישראל וכן למאמרם של גיל סיגל ואורי ניר "פיצויים לקורבנות עבירה בתאונות דרכים-האם עומדים בסתירה לעיקרון ייחוד העילה (
עיוני משפט)).