גראייסי גרייב

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1.בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת – מדינת ישראל – לפצותה בסך של 23,500 ₪, בגין עיקול רכבה שלא כדין, על כל הנזקים הנלווים לו.

2.התובעת, פאתן גראייסי גרייב, הינה אשתו של גסאן גרייב.

כפי העולה מכתב ההגנה, הנתבעת 1 הינה מדינת ישראל, באמצעות פקיד שומה נצרת, והנתבעת 2 הינה מדינת ישראל, באמצעות משרדי מע"מ נצרת (להלן במאוחד: "הנתבעת").

3.כפי העולה מכתב התביעה ומזה זמן רב, מנהלת הנתבעת הליכי גבייה כנגד בעלה של התובעת (להלן גם: "החייב"). במסגרת הליכים אלו וביום 2/6/05, עוקל רכבה של התובעת, והושב לידיה 19 ימים לאחר מכן, רק לאחר שהצליחה לשכנע את הנתבעת כי היא בעליו היחידים של הרכב והמחזיקה הבלעדית בו (להלן: "העיקול הראשון"). בהתאם סברה התובעת כי מקור העיקול בטעות, וכי לאחר שהטעות הובנה לנתבעת, נסתם הגולל על המקרה.

חרף המתואר וביום 24/7/08 עוקל רכבה בשנית (להלן: "העיקול השני").

4.כתוצאת התנהלות הנתבעת שלא כדין, ולאחר שהתובעת נאלצה להסתדר ללא רכבה למשך תקופה מצטברת של כחודש, נגרמו לה נזקים כספיים, לרבות הוצאות ישירות לצורך שחרור הרכב (4,000 ₪); הפסד ימי עבודה (1,500 ₪); עוגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב (15,000 ₪); והוצאות נוספות בזמן תקופת תפיסת הרכב (3,000 ₪). בגין סכומים אלה, ובצירוף הוצאות משפט, ביקשה התובעת לפצותה.

5.מנגד ובהתאם לאמור בכתב ההגנה, נטען כי העיקול הראשון הסתיים אמנם בשחרור הרכב, אך זאת בשל תשלום החוב למע"מ על ידי החייב והתובעת, ולא – כדבריה – לאחר שהוכיחה את בעלותה הבלעדית ברכב. בהקשר זה הובהר גם כי הרכב נתפס בחצריו של החייב, וכי עצם תשלום החוב על ידו מעיד כי הוא והתובעת יצרו מצג, הלכה למעשה, כי מדובר ברכב משותף, או כי לחייב יש, למצער, זכויות בו.

6.עוד נטען כי העיקול השני בוצע בגין חוב נוסף, מאוחר יותר, של החייב למס הכנסה, וכי גם אז נתפס הרכב בחצריו. נטען כי רק לאחר עיקול זה טענה התובעת לראשונה לבעלות בלעדית ברכב, וכי בהתאם ועוד באותו היום ניתן לתובעת אישור לשחרור הרכב, והוא הושב לידיה לאחר ששילמה את הוצאות אחסונו למחרת היום.

7.בנוסף נטען כי למעט הוצאות האחסון בגין העיקול השני (בסך 1,954 ₪) לא הוכיחה התובעת כל הוצאה נוספת; לא הוכיחה כי נגרמו לה עוגמת נפש וטרטורים (כדבריה); כי טענתה שהרכב עוקל לחודש ימים במצטבר אינה נכונה, שכן בפעם הראשונה עוקל ל-19 ימים ואילו בפעם השנייה עוקל ליום אחד בלבד; וכי לא הוכח – וממילא אין כל שחר – לטענות בעניין הפגיעה בשמה הטוב. נוכח המתואר ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ראיות הצדדים

8.בפתח עדותה בפני הסבירה התובעת כי החנייה שבה נתפס הרכב היא החנייה של חמיה, וכי מדובר בחנייה לא מוגדרת שמחנים בה גם אנשים שאינם קשורים למשפחה. עוד ציינה כי היא עובדת כשכירה ומשלמת את מיסיה בזמן, וכי מעולם לא חבה כספים לרשויות המס.

9.בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי היא ובעלה שילמו כספים למע"מ באמצעות שיקים, ולאחר שהוצג בפניה אישור על תשלום 5,000 ₪ מיום 21/6/05, אישרה כי האישור ניתן בגין חוב שבעלה שילם למע"מ. עוד אישרה כי בעקבות התשלום הנ"ל ובעקבות מסירת השיקים למע"מ שוחרר הרכב לאחר העיקול הראשון.

בהמשך אישרה גם כי העיקול השני בוצע בשל חובות של בעלה למס הכנסה, הגם שטענה כי לא קיבלה דרישות תשלום או התראה בטרם העיקול, ואישרה גם כי עוד באותו היום קיבלה אישור לשחרור הרכב.

התובעת אישרה עוד כי היא והחייב נשואים משנת 95' (הגם שאינו עושה כל שימוש ברכב שלה); כי היא רוכשת מצרכים עבור בני הבית; וכי החזרי מס שהיא והחייב ביקשו לקבל מרשויות המס, הופקדו לעיתים לחשבונה ("לפעמים הוא היה מוסר את החשבון שלי", עמ' 4 לפרוטוקול).

בתוך כך אישרה גם כי שילמה 1,954 ₪ לצורך שחרור הרכב, וכי באותו היום יצאה מהעבודה למשך כמה שעות לצורך שחרורו, וחזרה אליה בהמשך היום.

בסיום וכשנשאלה אלו הוצאות נוספות היא מבקשת, השיבה כי היא דורשת את ההוצאות שהוציאה במסגרת העיקול הראשון.

10.מטעם הנתבעת העיד חיים ביטון, גובה ראשי במע"מ נצרת (להלן: "ביטון").

בפתח חקירתו אישר כי תשלום על סך 5,000 ₪ ששולם ביום 21/6/05, שולם בגין חוב של החייב, הבעל. עוד הוסיף כי למיטב זכרונו הרכב שוחרר לאחר שהחייב והתובעת שילמו את החוב, וכי לא נשמעו מצידם כל טענות באשר לעיקול או בקשר לרכב. וכלשונו: